ערוב תבשילין + חלת שבת

שלום וברכה

א. עֵרוּב תבשילין: חל יום חג בערב שבת [פסח, שבועות, סוכות, שמחת תורה, ראש השנה], צריך לעשות `ערוב תבשילין` בערב החג, שהוא יום ד`, או יום ה`, קודם חשכה, ובזה יהא מותר להכין ביום שני של חג צרכי שבת: וענין הערוב הוא, לפי שאסרו חכמים לבשל מיום טוב לשבת, כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול. אבל אם הכין מערב יום טוב תבשיל לשבת - מותר, לפי שנעשה כאילו התחיל כבר לבשל מערב יום טוב לשבת, ועכשָׁו אינו אלא גומר מלאכתו, ובזה יהא לו הֶכר, שיאמר: ומה מיום טוב לשבת אסור לבשל - קל וחומר מיום טוב לחול שאסור לבשל.

ולכך נקרא `עֵרוב` - שמערב בישולו לצורך שבת בבישולו לצורך יום טוב והכל נעשה בישול אחד: ערוב זה עושים בפת ותבשיל: בערב החג קודם שקדש היום, לוקח בידו חלה אחת, או מצות שתים (כדי שיהא בהן שיעור כביצה) ונותן עם החלה או עם המצות לפחות כזית מדבר מבושל - בשר, דגים או ביצה שלוקה או צלויה וכיוצא באלו, ומברך: `אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מצוַת עֵרוב`: ואף על פי שמצוה זו אינה אלא מדברי חכמים, מברכים `וצִונו` לפי שהקדוש ברוך הוא צונו בתורתו לשמוע בקול חכמים כמה שנאמר (דברים יז): לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

וזה הטעם בכל המצוות שהן מתקנת חכמים ומברכים עליהן `וצִונו`: אחרי הברכה אומרים: `בזה הערוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר (מנר דלוק. שאין מולידין אש ביום טוב) ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת`, ומצניעין אותו להיות קיָּם עד תחילת שבת. והמנהג שלוקחין את החלה או את המצות של הערוב ל`לחם משנה` של סעודת שבת. הואיל שנעשתה בפת זו מצוה אחת, תֵּעשה בה גם מצוה אחרת:

ב. מנהג ישראל לאפות בבתיהם לחמים לכבוד שבת [ולשים עיסה בשיעור של קילו ושש מאות גרם, בכדי שיהיה שיעור להפרשת חלה בברכהן], כרי שתקיים האשה מצות הפרשת חלה, כי האדם הראשון נברא בע"ש והיה חלתו של עולם, והאשה בחטאה אבדתו, וע"כ צריכה היא לתקן דבר זה. >בהצלחה - מנשה ישראל