אשה הרה ללכת לגן חיות

לכבוד השואלת, 

מקורות: 

1) בראשית רבה פרשה עג אות י': 

"מעשה בכושי אחד, שנשא לכושית אחת, והוליד ממנה בן לבן. תפס האב לבן, ובא לו אצל רבי. אמר לו: שמא אינו בני? אמר לו: היה לך מראות בתוך ביתך? אמר לו: הן! אמר לו: שחורה או לבנה? אמר לו" לבנה. אמר לו: מיכן, שהיה לך בן לבן."

2) ספר שבט מוסר פרק כד: "תהיה נזהרת בפרט בימי עיבורה ,שלא תכנס במקומות של טומאה ובמקומות שיש שם ריח רע". ומסביר שם אח"כ , דהואיל וכתוב בגמרא בהוריות (יג:) חמשה דברים משיבים את הלימוד (גורם לאדם לזכור את לימודו), ואחד מהם "הרגיל   בבשמים", וכן אמרו שם "עשרה דברים קשים ללימוד, ואחד מהם "העובר מתחת [פירש רש"י - כלומר, ההולך ומריח] ריח רע של נבלה ", א"כ מוכח מזה שההולך במקומות של ריחות רעות גורם לו לשכוח את לימודו ולהטפש. אם כן, כותב בעל השבט מוסר, שגם אשה שהולכת במקומות של ריחות לא טובות בימי עיבורה, יכולה לגרום בזה שהולד יחסר בדעת שהיה ראוי שיהיה לו  אח"כ ח"ו. 

3) ובענין הסתכלות על חיות טמאות,  מצאנו מנהג ביום שמכניסים את הילד ללמוד אותיות בתלמוד תורה,שלא יראה דבר טמא. "מכסין הנער שלא יראה כלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקודש. (רוקח הלכות שבועות סימן רצו).

4) ובספר קו הישר פרק ב' כותב: : "הרבה דברים הם תלויין בראיית עיניו של האדם. על כן נראה לי שצריך ליזהר תיכף בקומו משנתו אם מסתכל בראיה ... אף שיש לאדם רשות לראות בריות משונות הבאות ממדינות מרחקי־ ועל זה תקנו חכמינו ז״ל וקבעו ברכה "ברוך משנה הבריות", מ״מ לא ישביע עינו בהסתכלות זו, ולא יראה בהם כי אם דרך ארעי. ואם הבן אדם רואה בראייתו בריות טמאות, אז הוא ממשיך רוח הטומאה החופף עליו ... והוא הגורם אחר כך להסתכל בדבר היותר גרוע המביא האדם לידי מכשול ...ולכן אמרו ג״כ רז״ל דאסור להסתכל בפניו של אדם רשע. אלא ירגיל עצמו לשום עיניו בדבר קדושה, ואז הוא ממשיך קדושה ."

5) וברמ"א בשולחן ערוך הביא: "ויש לנשים ליזהר שיוצאות מן הטבילה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא , כגון כלב או חמור, ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים שתחזור ותטבול."

~~~

ולסיכום: מהמקור מס' 1 מוכח שההסתכלות על צבע מסויים בשעת  יצירת הולד יכול להשפיע על הולד הנולד. ממקור מס' 2 מוכח שאין לאשה בימי עיבורה להסתובב הרבה במקומות שיש שם ריחות לא טובות. ממקור מס' 3 מוכח, שראיית חיה טמאה יכול להשפיע על נפש האדם עצמו. ממקור מס' 4 מוכח, שהעיקר שלא ישביע עיניו בהסתכלות על הבריות הטמאות, וכידוע, שבכל מקום שנזכר ענין "הסתכלות" הכונה לראייה בעיון ובהתבונות (עי' משנה ברורה סימן עה ס"ק ז'). ממקור מס' 5 מוכח, שדוקא בשעת טבילה, אם הדבר הראשון שהאשה פוגשת הוא דבר טמא, אז יש לה לטבול עוד פעם כדי שתישמר באותו עת לגמרי בטהרה. 

~~~

ואם באים לערבב את כל המקורות יחד , אז אפשר לומר שאשה בימי עיבורה,  כמו שלא תלך במקומות של ריח רע ו"טומאה" (מס' 2) אז ג"כ לא תסתכל בבריות משונות וטמאות כי זה ממשיך רוח טומאה על האדם עצמו (מס' 4) וכמו שאנו רואים שזה יכול להשפיע על הנפש העדינה בהתחלתה (מס' 3) א"כ מסתמא יש לומר שכאשר האמא שהיא בעיבורה רואה ומסתכלת, זה גם כן ישפיע על ולדה, וכמו שראינו שמה שאשה רואה בשעת יצירת הולד ממש יכול להשפיע על הולד  (מס' 1) ורואים שדוקא חיה טמאה משפיע לרעה על אותו זמן של יצירת הולד מתוך דברי הרמ"א שהזכיר כגון כלב או חמור (מס' 5). 

ומסתמא על זה סמכו הנוהגים להקפיד שאשה לא תראה חיות טמאות כל ימי עיבורה, וכמו שהזכרת במכתב: : "לא הבטתי בכלב ברחוב, לא רציתי שהעובר יראה את המכוערות האלו".

~~~

[אבל כאשר מסתכלים בעיון על המקורות, אין הדבר מוכרח. לפי שהמקורות מספרים 1, 5 מדברים בפירוש דוקא על שעת יצירת הולד ולא על כל ימי העיבור. מקור 3 מזהיר שהילד בעצמו לא יסתכל על החיות, ואין מזה ראייה מוכרחת שאם האמא המעוברת רואה, שזה משפיע על הולד. מספר 4 מדבר שוב על האדם עצמו שרואה, וגם שם אינו אוסר אלא הסתכלות כשמשביע עינו, לא ראיה בארעי כלל. ומס' 2 שמדבר בפירוש אודות מעוברת, אינו מזכיר ענין של ראיה, רק ענין של השפעת הריח ומקום של טומאה.]

ואם כן, אם יש מישהי שאינה רוצה לקבל  על עצמה את מנהג של הרבה נשים ליזהר לגמרי מכל ראיית חיות טמאות כל ימי עיבורה, נראה שראוי שלפחות תקפיד על מה שכן יוצא בפירוש מן המקורות, דהיינו, שתקפיד שלא ללכת הרבה במקומות שיש שם ריח רע, [ושלא תלך למקומות שיש להם טומאה רוחנית, כגון מקומות של עבודה זרה, וכדאיתא שם בספר שבט מוסר במפתחות לסימנים שבסוף הספר, ] ושלא להסתכל בשביעת העין ובהתבוננות רבה בצורת חיה טמאה. 

~~~

ובנוגע לשאלתך למעשה, אם אשה בימי עיבורה יכולה ללכת לגן החיות בימי חול המועד, הנה ראוי להמנע משתי סיבות, א' ראיית חיות טמאות, ב' מפני ריח רע של החיות הנרגש בהרבה מקומות שם. 

אמנם, כאשר המדובר הוא לגבי נסיעה של כל המשפחה עם הילדים וההורים, הנה מצאנו בהלכה שהפוסקים הקילו בדבר לגבי אשה בימי נדתה שאין לה ללכת לבית הקברות, שבאם הרבה אנשים מן הקהילה או המשפחה הולכים, כגון לפני ראש השנה או ליום השנה, הקילו מפני שהאישה תתבייש או תצטער יותר מידי [ראיתי שכן מובא בשם הרב הגאון שמואל הלוי וואזנר שליט"א בספר "מראה כהן".]  

וכבר מצאנו פוסקים שהקילו כן גם בנוגע למעוברת ללכת לבית הקברות בשעת הצורך, רא' http://www.din.org.il/2013/04/25/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%A7%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA/

- והרי שמה מדובר במקום טומאה ממש, ובכ"ז יש צד להקל, כגון ביום האזכרה, או כדי לנסוע לקברי צדיקים. 

אם כן, נראה למעשה, שיש גם כאן לשקול את הרגישות של המעוברת להעדרה מן הנסיעה. אם מסבירים לה שראוי להמנע מפני ההשפעה על הולד וכנ"ל, ובכ"ז יש לה צער במיוחד להמנע מן הנסיעה, אז יש לשקול להתיר לה ללכת עם המשפחה כדי שלא תצטער ( ואע"פ שאין נסיעה כזו דומה לנסיעה לקברי צדיקים - מ"מ הרי גם לגבי קברי צדיקים נוכל לומר שיש לה את הברירה שלא ללכת; אלא שלכאורה יש לשער במידת הצער שיש לה מן המנע ממה שכולם עושים) . ובכ" ז יש לה ליזהר בעצמה ביום הנסיעה, שאפילו אם היא תראה איזו חיה טמאה - שמיד תנסה להביט לצד שני, ולא להסתכל הרבה על החיות הטמאות. וכן יש לה ליזהר שלא לעמוד הרבה במקום בגן חיות שיש לו ריח רע חזקה, אלא תעבור הלאה מלעמוד שם.

ובעזרת השם, בזכות שלא לצער את האמא ולהשאירה חוץ לתכניות של כולם, יגן השם יתברך על הולד, ולא יאונה לו שום רע.

הנלענ"ד כתבתי.

בברכה,

רב נחום