הרב יצחק זילברשטיין
החכם קרא ליהודי "ר' פסח", ומאז כינוהו כולם בשם זה
"חלילה לי מלשנות שמך", השיב, "כי בצדק שמך פסח, על שם הפסוק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י"ב, כ"ז), כי הנך פוסח על חנויותיהם של אחינו בני ישראל, עדי בואך לחנות הגוי, ולכן שמך נאה לך ואתה נאה לשמך - ר' פסח!"
- הרב ארז חזני / והערב נא
- כ"א טבת התשע"ה
מעשה שהיה באחת הקהילות בחו"ל, ביהודי בשם ראובן שנכנס לחנותו של נכרי אחד, וביציאתו, כשצרור סחורתו בידו, פגשו החכם של העיר, ואמר לו: "צפרא טבא ר' פסח". האיש השתאה, ושאל בחימה: "הלא שמי ראובן, ומה זאת אשר רבינו ישנה את שמי?"
"חלילה לי מלשנות שמך", השיב, "כי בצדק שמך פסח, על שם הפסוק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י"ב, כ"ז), כי הנך פוסח על חנויותיהם של אחינו בני ישראל, עדי בואך לחנות הגוי, ולכן שמך נאה לך ואתה נאה לשמך - ר' פסח!"
ראובן האזין בשתיקה לדברי החכם, אך בכל זאת המשיך במנהגו הרע לפסוח מעל פני חניותיהם של ישראל ולקנות מהנכרים.
והנה, כעבור כמה ימים, הפך שמו של האיש כמעט בפי כל בני הקהילה ל-ר' פסח[1].
כעת התעוררו שתי שאלות: א) האם מוטל על החכם ללכת ולפייס את ר' ראובן, כי אמנם כוונתו היתה לשם שמים, אך למעשה תוכחתו גרמה לו לבושה? ב) האם צריך החכם לפרסם ברבים כי אסור לכנות שם לאותו יהודי?
תשובה
השיב מו"ר שליט"א:
כינוי שם לחבירו הוא דבר חמור מאד, ורבותינו אמרו (במסכת בבא מציעא דף נ"ח ע"ב): "כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו". ושואלת הגמרא: "מכנה היינו מלבין"! ומתרצת הגמרא: "אף על גב דדש ביה בשמיה", ופירש רש"י, שכבר הורגל בכך שמכנים אותו כן, ואין פניו מתלבנות, מכל מקום, זה להכלימו מתכוין, ולכן עונשו חמור.
אולם מצינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף ט"ז ע"א), שפעם אחת גזר רבי שלא ישנו (ילמדו) לתלמידים בשוק, ויצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק. שמע על כך רבי והקפיד, וכאשר ראה את רבי חייא כינהו בשם "עייא", שהוא לשון גנאי[2]. ומבואר לכאורה, שלצורך תוכחה מותר לרב לכנות שם גנאי.
אך נראה שאין הדברים אמורים, אלא באופן שדבריו אינם מתפרסמים ברבים, אבל בנידון דנן, אם הוכיחו הרב באופן שהדברים יתפרסמו ברבים, ויש בעיר זו אינשי דלא מעלי, והם יקראו לו 'פסח' בגלל שנהנים להציק לאחרים, באופן זה אולי אסור לכנות שם, אפילו אם כוונת הרב לטובה, שהרי אותם מציקים יענשו על מעשיהם. ולכן, נראה שצריך הרב לבקש מאותו יהודי מחילה, וגם מוטל עליו לפרסם ברבים שאסור לכנות שם לחבירו.
ברם, סיים מו"ר, כשהצעתי דברי לפני גיסי, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, אמר לי, שאם חובה על הרב להוכיח את החוטא, אין לו להימנע מכך בגלל האינשי דלא מעלי, כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם[3].
[1] יש לציין, כי מעשה זה אירע אצל הגאון בעל ספר 'תירוש ויצהר' (סימן מ"ט), אלא ששם היהודי התעורר לשמע תוכחתו של הרב, והבטיח שמאותו יום והלאה יצא אל אחיו ויקנה מאתם.
[2] וביאר המהרש"א שזו לשון גנאי, לפי שרבי חייא לא היה יכול להגות את האות ח', והיה אומר ה' במקום ח', כמבואר במסכת מגילה (דף כ"ד ע"ב) שאמר לו רבי 'כשאתה מגיע אצל הפסוק וחכיתי לה', לא נמצאת מחרף ומגדף' (שנראה כאומר והכיתי ח"ו). וכך גם היה מגמגם בע', כדאמרינן במגילה שם, שקורין לא' ע', לפי שאלו אותיות הם קרובים בלשון, מאותיות אהח"ע. ובדרך לגלוג היה קורא אותו עייא במקום חייא, כפי שהיה מבטא ר' חייא בעצמו את שמו. (וע"ע בבן יהוידע).
[3]ונסיים בחידה: היכן מצינו שמכנים שמו של יהודי בשם "הפסח"?
תשובה: כתב הגאון רבי עקיבא איגר (בפירושו על המשניות, סוף מסכת פאה), שבעיר ליסא היה יהודי שעמד לגרש את אשתו, ומאחר שבעירו היה יהודי נוסף הקרוי בשמו של המגרש, ולמרבה הפלא, גם שם אביהם ואבי-אביהם היה זהה, החליטו הבית דין לעשות סימן (כמו ששנינו במסכת בבא בתרא דף קע"ב ע"א: "ואם היו משולשין - יכתבו סימן"), ולהוסיף לשמו של המגרש את הכינוי "הפִּסֵחַ", משום שהיה חיגר ברגל אחת. וכדי שלא יראה כאילו שמו פֵּסַח, כתבו הפסח. (ולא רצו לכתוב חיגר, כי תיבה זו משתנה, פעמים נכתבת ביו"ד ופעמים בלי יו"ד).
וחידה נוספת: מתי יש לכנות ליהודי שם גנאי?
תשובה: א) כתב בספר חסידים (סימן קצ"א): יהודי שהמיר דתו, מכנין לו שם, שנאמר (תהלים קל"ה) 'כמוהם יהיו עושיהם', כמוהם יש לכנות לו (רוצה לומר, כמו העבודה זרה עצמו, יהיו עושיהם, דהיינו עובדיהם, ובעבודה זרה נאמר שקץ תשקצנו - לכנות לה שם לגנאי, כמבואר במסכת ע"ז דף מ"ו ע"א, וכמו כן יש לעשות לעובדי העבודה זרה), כגון אם שמו אברהם, יקרא אפרם (לגנאי, לשון עפר ואפר), וכן כיוצא בזה.
ב) שנינו במסכת סוטה (דף מ"ז ע"א): "משבא אליעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו בן הרצחן". וכתב רבינו יוסף חיים בספרו 'בן יהוידע': "פירוש, שם אביו היה דינאי, לכן קראו אליעזר בן דינאי, אבל בן פרישה ובן הרצחן אין שמות אלו דפרישה ורצחן קאי (נסובים) על אביו, אלא הם שמות עצמו, כלומר איש מפורש איש רוצח. ואומרם בן הרצחן או בן פרישה, הוא כמו 'בן מוות איש זה', וכמו 'בן בליעל', שהוא רוצה לומר בן שהוא בליעל. והנה שם אליעזר הוא שם שנקרא בו ביום המילה, אבל שם תחינה הוא שם כינוי שכינו לו אחר כך לאיזו סיבה (ויתכן שהיה דרכם לקרות כל אליעזר בשם תחינה, על שם התחינה של אלקי אבי בעזרי), ומחמת שהרשיע הרבה ופירש מדרכי ישראל, היו קורין אותו תחינה בן פרישה, רוצה לומר מופרש ומובדל. ואחר שהרבה רצח, חזרו לכנותו על שם הרצח, שקראוהו בן הרצחן.
ברם קשה, מאי נפקא מינה מדברים אלו, שבא התנא להודיע לנו במשנה הטהורה שזה הרשע כך היה נקרא בתחילה וכך נקרא לבסוף? ונראה לי בס"ד, שבא ללמדנו הלכה בזה, שראוי לכנות שם לאיש רשע ממין רשעתו, כדי לפרסמו וכדי שהעם ישמעו ויראו, שיחושו לזילותא דידהון (לבזיון שיהיה להם) אם ירשיעו, שהרי אם חלילה ירשיעו, יהיו קורין להם שם לחרפתם, ולא תשכח חטאתם לדורי דורות, ועל ידי כן יפרשו מדרכם הרעה".
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.