הרב יצחק זילברשטיין
בני המשפחה פנו אל התלמיד חכם וביקשו שבית המדרש יקרא על שם "איגור"...
התלמיד חכם ניגש אליהם והביע את צערו הרב ו'תנחומיו', "האמינו לי, אינני אשם, הפגיעה בכלב היתה בלתי נמנעת. הוא פשוט נכנס אל מתחת לגלגלים. אך אשלם לכם את כל שוויו, ואף אפצה אתכם על עגמת הנפש..."
- הרב ארז חזני / והערב נא
- י"ד טבת התשע"ה
מעשה שהיה בתלמיד חכם, הפעיל באחת האגודות העוסקות בקירוב רחוקים, שבימי מלחמת 'עופרת יצוקה' נסע אל העיר אשקלון, כדי לקרב ולחזק את רוחם של התושבים. לפתע, בעודו נוהג במכוניתו, נשמעה האזעקה. בהלה גדולה היתה במקום, והתלמיד חכם סטה במהירות לצידי הכביש, כדי לעצור ולצאת לעבר מרחב מוגן, ופתאום קפץ לכביש כלב (שכנראה אף הוא היה מבועת) אל תחת גלגלי הרכב ונדרס.
מיודענו מיהר לצאת מהרכב ולהסתתר, והנה לאחר מספר דקות, כששב אל מכוניתו, ראה מהומה גדולה במקום. היו אלו בעלי הכלב, שביכו את מותו, וחיפשו אחר הנהג הדורס. התלמיד חכם ניגש אליהם והביע את צערו הרב ו'תנחומיו', "האמינו לי, אינני אשם, הפגיעה בכלב היתה בלתי נמנעת. הוא פשוט נכנס אל מתחת לגלגלים. אך אשלם לכם את כל שוויו, ואף אפצה אתכם על עגמת הנפש..."
האנשים, שהיו רחוקים מאד משמירת תורה ומצוות, היו המומים. הם לא העלו על דעתם לפגוש באדם חרדי כה נחמד ו'חברמן'. על הכסף הם וויתרו, ועד מהרה התפתחה שיחה נעימה בין הצדדים, ובסופה, קבעו להיפגש וללמוד תורה בבית המשפחה.
לא היה זה מפגש חד פעמי. התלמיד חכם המשיך להגיע אל המקום אחת לשבועיים, ולמסור שיעור תורה לציבור הגדול שהצטופף בבית משפחת הכלב. האנשים הביעו את שמחתם הגדולה על שזכו להיכנס בשערי היהדות...
והנה, לאחר מספר חודשים, פנו בני הבית, שעדיין היו רק בתחילת דרכם בתשובה, אל התלמיד חכם והודיעוהו: "החלטנו להפוך את המרתף הגדול שבביתנו ל'מדרשה ליהדות', אליה יובאו מרצים חשובים, ויקרבו את בני השכונה ליהדות. נשמח אם תגיע אלינו מדי שבוע ותמסור לנו דברי חכמה...". התלמיד חכם השיב בחיוב, אך כאן הגיעה הודעה נוספת מבני הבית: "החלטנו כי שמה של 'המדרשה' יהיה 'זכרון איגור'!...", "מי זה איגור?", תמה התלמיד חכם. השיבו בני המשפחה: "איגור הוא זה שממנו הכל התחיל - הכלב האהוב שלנו... אנו רוצים להנציח את זכרו בהקמת בית המדרש על שמו".
רק בדבר אחד הסתפקו, וביקשו לשמוע את חוות דעתו של התלמיד חכם: "נשמח אם כבוד הרב יעזור לנו להחליט, אם לחרוט בשלט ההנצחה שהכלב מת בתאונת דרכים, או שמא לציין שהוא נספה במלחמה..."
התלמיד חכם החליט שלא להגיב בינתיים, וניגש אל מו"ר שליט"א ושאל: "האם מותר לי להסכים לדרישתם של בני המשפחה, לקרוא למקום על שם הכלב ובלבד שימשיכו ללמוד ולהתקרב, או שמא זהו ביזיון הקודש, שמקום תורה ותפילה ייקרא על שם כלב..."?
תשובה
להלן תשובתו של מו"ר שליט"א:
נפתח בחידה: היכן מצינו חכם המוזכר בגמרא שאינו מיוחס אחר אביו ('בן פלוני') ולא אחר אמו, אלא אחר... פרה ('בן הפרה')?
במסכת יומא (דף ט' ע"א) מופיע שמו של רבי יוחנן בן תורתא (בן הפרה, ש'תורתא' בארמית פירושה פרה). מי היה אותו רבי יוחנן? היאך נקרא בנה של הפרה?
ובכן, ציינו הריטב"א והתוס' ישנים (שם) לדברי המדרש (פסיקתא רבתי י"ד), שם מסופר: מעשה שהיה בחסיד אחד שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה בכל יום ויום, וכשהגיע יום השבת מניח אותה. לימים ירד אותו צדיק מנכסיו ולא היה בידו כלום, עד שמכר פרתו לגוי אחד. הגוי היה חורש בפרה ששת ימים, וכשהגיע ליום השבת הוציאה לחרוש בה. כשיצאה לחוץ רבצה תחת העול ולא רצתה לעשות מלאכה ביום השבת. הכה אותה הגוי מכות רעות, אך לא הועיל לו כלום. כיון שראה אותו הגוי כך, הלך אצל אותו צדיק שמכר לו את הפרה, ואמר לו: "בא וטול פרתך והשב את ממוני, ששת ימים עבדתי בה, וביום השבת הוצאתי אותה לחוץ לחרוש בה, ורבצה תחת העול ולא רצתה לעשות שום מלאכה בעולם, והייתי מכה אותה ולא הועיל כלום".
כיון שאמר לו כך, הבין אותו צדיק מפני מה אינה עושה מלאכה, לפי שהיתה למודה לנוח ביום השבת, אמר לו אותו צדיק: "לך ואני אעמידה ואעשה שתהיה חורשת". כיון שהגיע אצלה, לחש לה באזניה: "אוי פרה פרה, כשהיית בידי הייתי שומר את השבת, ועכשיו גרמו לי עוונותי ומכרתי אותך לזה האיש. בבקשה ממך, עשי רצון אדוניך". כיון שאמר לה כך, עמדה ובקשה לעשות מלאכה.
אמר אותו הגוי: "הגד לי, שמא כשפת אותה? לא אניח אותך עד שתגיד לי מה עשית לה או מה אמרת באזניה"! אמר לו אותו צדיק: "כך וכך אמרתי לה". כיון ששמע הגוי כך, נבהל ונזדעזע. נשא קל-וחומר בעצמו ואמר: "מה זאת שאין לה לא דעת ולא תבונה הכירה את בוראה, ואני שבראני הקב"ה בצלמו ובדמותו, ונתן לי דעת ובינה לא יהיה ראוי לי להכיר את בוראי?!". מיד נתגייר, והיה ירא שמים, וזכה ללמוד תורה ונקרא 'רבי יוחנן בן תורתא'.
שמו של חכם זה נקרא על שם הפרה, משום שפרה זו גרמה לו להתגייר ולהיות 'גר שנתגייר כקטן שנולד'. ורואים אנו לכאורה, שרבותינו לא ראו בכך דבר מגונה. ואולי הוא הדין בענייננו.
אמנם יש מקום לחלק בין פרה, שהיא בהמה טהורה, לבין כלב שהוא חיה טמאה. ומובא גם בספר 'מעשה איש' שרבינו החזון איש פעם אמר להוציא את ה-כ"ף למ"ד בי"ת מהחצר, ולא הוציא את תיבת "כלב" מפיו, ונשאל האם יש מקור לזה, והראה החזון איש לדברי התוספתא בבכורות (פ"א ה"ב) שם נאמר: "בכל בהמה טמאה אין לך שחייב בבכורה אלא חמור בלבד ('פטר חמור'), בכל חיה אין לך שאסור משום מחיר אלא כלב בלבד" ('מחיר כלב', היינו, שאסור להקריב לה' כל דבר שניתן לאדם בתמורה לכלבו). כלומר, כלב הוא הכי מאוס בחיות הטמאות, ואילו החמור נחשב לפחות מאוס. ומצינו עוד במדרש (שמות רבה מ"ב, ט'): אמר רב: ג' חצופים הם: חצוף בחיה - כלב, בעוף - תרנגול, באומות - ישראל[1].
אולם, מאידך מצינו במקומות רבים שציינו חז"ל למעלות מסויימות בכלב, וציינו לשבח את מעשיו, וכדלהלן:
מסופר בירושלמי במסכת תרומות (דף מ"ד ע"ב): מעשה באדם שהזמין רב חשוב, והושיב אותו בראש השולחן ליד... כלב. אמר לו הרב ההוא, 'האם הבאתני לכאן כדי לבזותני לעיני הבריות? מדוע הושַבת אותי ליד כלב?', השיב לו בעל הבית, 'כלב זה עשה עמי חסד עצום, בעת ששבאי אחד נכנס לעיר, וביקש לגזול ממני את אשתי, נשך הכלב את השבאי, ועל ידי כך ניצלה אשתי. ולכך אני משלם לו כעת את שכרו ומכבדו בכבוד גדול'...
עוד מובא בירושלמי (שם ע"א): מעשה היה ברועים שחלבו חלב מהפרה, וכשיצאו לרגע, בא נחש וטעם מהחלב ונתן בו את ארסו. הרועים לא ידעו מזה, וכשחזרו ורצו לשתות מהחלב, התחיל הכלב לנבוח בכל מיני צורות, ורצונו היה לרמוז להם שלא ישתו מכלי זה. האנשים לא הבינו את רמזיו, ועמדו לשתות חרף נביחותיו. מה עשה הכלב? קפץ ושתה בעצמו מן החלב, וכעבור מספר רגעים מת. התברר כי היה מוכן הכלב לשתות את הארס ולמסור את נפשו, ובלבד שלא ימותו בעליו. ובפסיקתא דרב כהנא (פיסקא י"א) מבואר שהרועים עשו אחר כך מצבה על קברו, עליה נכתב: "נפש הכלב". ויעויין עוד במהרש"א (בסנהדרין דף צ"ז.), שכתב כי ה'כלב' נקרא כך על שם ש'כולו-לב' והוא נאמן לאדוניו[2].
ומצאנו עוד מעלה בכלב בכך שלא נבח במצרים, ככתוב בפרשתנו (שמות י"א, ז') וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, ולפיכך אמרה תורה בטריפה (שמות כ"ב, ל') לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ[3].
ולכן, נראה שאם רצון המשפחה הוא להתקרב ליהדות, אין זה כל כך נורא אם יקראו למדרשה על שם הכלב, על מנת להמשיך ולהשיב את לב בני המקום לצור מחצבתם, לבלתי ידח ממנו נדח, ולהגדיל תורה ולהאדירה.
[1]ואומר שם ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי, שמה שאמרו שבאומות ישראל הם החצופים ביותר, אין זה לגנאי חלילה, אלא אדרבה, זה אינו אלא לשבחן של ישראל, "או יהודי או צלוב", דהיינו, שיהודי הוא קשה עורף ('חצוף'), ומוכן להיות צלוב ולא ימיר את דתו חלילה.
[2] ונראה כי אין הדברים סותרים למה שמבואר לעיל, שהכלב הוא חצוף ומאוס וכו', כי בכל הנוגע ליחסיו כלפי אדוניו, הכלב הוא מסור ונאמן, וכמו שאמרו רבותינו (במסכת הוריות דף י"ג ע"א), ש'הכלב מכיר את קונו' - דהיינו הוא שומר אמונים לבעליו, מוסר את כל כולו עבורו.
אך ביחס לבני אדם אחרים, הינו חצוף ומאוס, ולפעמים הוא גם רשע וערמומי, וכמו שמבואר במדרש (בראשית רבה כ"ב, ו'), שכלבי רומי היו מפרנסים עצמם בחכמה, מה היו עושים? מגיע היה כלב לבית האופה, ונשכב לידו, באופן שעושה עצמו ישן, וכך האופה לא היה משגיח להיזהר שמא יגנוב הכלב את לחמיו. בתוך כך היה מתנמנם גם האופה, ואז היה הכלב הופך את כל המדף שהונחו עליו הלחמים, תופס לו לחם אחד ובורח. האופה מתעורר מתוך המהומה, אך אינו שם לבו לפתוח במרדף אחר הכלב ולתפוס את הלחם מפיו, מכיון שרואה מהפיכה במאפייה. הרי שבערמה גדולה נוהג הכלב - שאינו נוטל סתם פת ובורח, שמא ירוץ אחריו האופה, אלא מקים מהומה לבלבל את דעת האופה. (והובאו הדברים במדרש כמשל ליצר הרע, שבערמימותו לוכד במצודתו את האדם, ע"ש במפרשים).
[3] והובאו במפרשים כמה סיבות שהיה לכלב בטבעו לחרוץ ולנבוח: א) שהרי ראה את מלאך המוות, ומבואר בגמרא (ב"ק ס' ע"ב) 'מלאך המוות בעיר כלבים בוכים' (הריב"א בפרשתנו בשם הר"מ מקוצי). ב) טבע הכלב לנבוח כשרואה אנשים עם מקלות, וכאן ראה את בני ישראל עם מקלם בידם ולא נבח (פירוש הרא"ש עה"ת). ג) בזמן חצות לילה הכלבים נובחים (כמובא בגמרא בברכות ג' ע"א) ובכל זאת לא נבחו (חזקוני).
ובש"ך על התורה (דף פ"א ע"א) הובא, שזכה הכלב שישליכו לו את הטריפה כי מבואר בזוהר הקדוש (פרשת בא דף מ"א ע"ב), שהיה ביזיון גדול למצרים לראות את עצמות אלילם, השֹה, מפוזרות בשוק (משום שפיזרום הכלבים), ואף שדרך הכלבים לאכול עצמות, באותה העת לא אכלו אותן, כדי לפרסם את ניסיו של הקב"ה, ולכן נתן להם הקב"ה בשר טריפה כשכר על זה.
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.