גט - או גטו של סטריאוטיפים?

אחרי ששמעתי על הסרט "גט", הלכתי לקרוא קצת תגובות וביקורת. בדרך כלל אינני מהטיפוסים שמתרשמים אישית מתגובות אחרים, אבל הפעם הסתקרנתי במיוחד. איכשהו ביקשתי לאשש את תחושותיי. קראתי ביקורות גולשים כדוגמת "הנושא חשוב, אך הסרט מתיש ופרימיטיבי". ניסיתי לחשוב, האם זו אכן המציאות? מדוע המיינסטרים שבסרט, הוא הכי לא מיינסטרים של החברה?

כשנתקלתי בטור הנוקב שפרסמה עו"ד ורד עובדיה ב- ynet, נפל לי האסימון לגבי התחושות שלי. אז התקשרתי לשאול אותה קצת יותר. עובדיה, עורכת דין שמלווה ומייצגת נשים דתיות וחרדיות נפגעות אלימות, ומייסדת הפורום המשפטי למען נשים חרדיות. לכאורה דמות שהכי אמורה להזדהות עם סרט שמציג אישה אומללה שבעלה רודה בה באכזריות, מדיר ממנה אופציה לחופש, ודייני בית הדין, המוצגים כמדכאי נשים, מסייעים לו.

אלא שעובדיה מצליחה לעשות הפרדה מוחלטת בין שכל לרגש, ובתור צופה, היא ממש לא אוהבת את התוצאה. וכך היא עונה לי, כשאני שואלת אותה מדוע לדעתה מישהו מבקש להציג את הגבר בסרט, או את הדיינים, כדמויות שליליות וחסרות רחמים.

"שוב לקחו את הסטריאוטיפ המקובע בחברה, על מזרחים וחרדים, והפכו את הסרט קל לעיכול וצפייה", היא מוחה. "הרי לא יכלו לקחת גיבור לסרט, משכיל מרמת השרון מחזיק במרה נחשקת שיראה לבוש בחליפה מחויטת, עניבה מהודקת, תיק עסקים שחור בוהק בידו, והוא פוסע לחדר המנכ"ל של חברת היי-טק מוכרת. הרי הציבור היה מגיב בהלם, או בחוסר אמון. היו עולות הרבה שאלות, היה לציבור קשה לקבל את זה. משהו בתוכנו אפילו היה מתקומם. קשה היה להתחבר לדמויות שמרצדות על המרקע כי הן לא מזוהות עם ס הערכים והסימנים התרבותיים חברתיים שאנחנו מייחסים לסרבני גט. אבל כשהדמויות הן גבר מזרחי נטול אינטליגנציה, ודיינים חרדים "שוביניסטים", הרבה יותר קל להנהן בראש ולומר, 'נכון... בדיוק ככה'".

עובדיה משווה את התופעה לאישה חרדית בתפקיד רם מעלה. "דמייני לעצמך תפקיד מפתח באחת המשרות הכי נחשקות וידועות בישראל, ומאיישת אותה אישה חרדית. איך אנשים היו מגיבים? מייחסים אותה למקרה חריג ומיוחד, בודקים את הקשרים המשפחתיים שלה, כי זה עדיין לא נחשב כמשהו שקורה בשגרה".

מבחינת עובדיה, גם אם ביקשו להעלות למודעות תופעה מסוימת, או נושא שיש לדון ולהציף אותו, החטיאו את המטרה. "הם לקחו דמות שמתוארת בסרט כמזרחית עילגת, ומגוחכת, שכמעט בטוח גם מתעללת באישה. הדיינים שמתוארים בסרט, נראים כמשחרים לטרף, וכל חפצם העז הוא לאמלל את האישה מסורבת הגט, שאומללה כבר בכל מקרה".

"לא ראיתי דיינים", אומרת עובדיה. "ראיתי דמויות של חרדים צמאי דם. דמויות שיכולות להיות כל דמות אחרת, בכל צורה ומגזר, וזה מה שכאב לי. הדיינים שם צועקים על האישה, מתנהגים בצורה המונית, משהו שלי אישית היה קשה לצפייה, על אף שנתקלתי במספיק תופעות".

תוך כדי שיחה עם עובדיה, אני מנסה לחשוב לעצמי, האם יש כאן תיאור תופעה ספציפית לציבור החרדי? הרי תופעה של סרבנות גט יכולה להיות נחלת הכלל. שופטים שהפסקים שלהם מוטים, או נוטים למקום מסוים, יכולים לקרות בכל מקום.

בחיקה של עובדיה שוכנים סיפורים מסמרי שיער על סרבני גט "נאורים". היא לא רוצה שיקחו את התופעה של סרבנות גט לפאתי קריית גת, ולא להפוך את הדיינים לציידים. היא מבקשת לצאת מהסטיגמה ולהפריט את התופעה הזאת של מזרחים, של חרדים שחורים מפחידים,  של סימנים תרבותיים כפי שמופיעים בסרט, "כי מה שאתם גורמים זה להדחקת תופעה מסוימת לשוליים, שאומרת: 'שתדעו לכם, אנחנו, הציבור הכללי הנאור, טובים ומושלמים, ואי שם, במקומות הנידחים, בשולי הציבור, קיימת תופעה כל כך מכוערת, ואותה הבאנו לפניכם'".