כיצד נראית המלחמה בתקשורת העולמית?

רעמי התותחים, האזעקות והדי הפיצוצים ממחישים היטב לכלל תושבי הארץ עד כמה אמיתית היא המלחמה. כשפגז פוגע במטרה הוא מחולל הרס וחורבן, כשטיל מתפוצץ נשמעים הדי הפיצוץ למרחק רב מאוד.

שאלו נא כל ילד והוא יענה לכם היכן מתחוללת המלחמה המאוד מוחשית הזאת. מהיכן יוצאים הטילים ולהיכן מטווחים התותחים, הטנקים, המסוקים והמטוסים. בעזה. האומנם?

סקירה קלה ומאוד לא ממצה תגלה לנו כי המערכה מתנהלת אמנם בעזה, אך לא רק. יתכן לומר שאף יותר, במקומות אחרים לגמרי - במישור התקשורתי, על דעת הקהל הישראלית והעולמית.

תוכניות צפייה, כתבות בעיתונות, מאמרים ברשת המקוונת ואפילו תגובות פופוליסטיות של "אמנים" חסרי דעת - הם שעושים באמת את המלחמה, הם שמשפיעים עליה לעתים אף יותר מכל טיל, פגז או אסטרטגיה צבאית מבריקה ואלימה ככל שתהיה.

למילים יש כוח, למילה הכתובה יש כוח גדול יותר, יש שיאמרו כי בשנת תשע"ד, למילה הכתובה ברשתות התקשורת יש הכוח הגדול ביותר!

דוגמא חיובית, חדה ואולי אפילו קצת משעשעת, במישור התקשורתי היא זו של שון האניטי, מנחה פופולארי ברשת פוקס ניוז בארה"ב, שתוכנית אחת שלו עוררה רעש גדול בעולם כולו. שון הקדיש לאחרונה את אחת מתוכניותיו לנעשה ברצועת עזה ולדרישתה של המועצה ליחסים אמריקנים-אסלאמיים (CAIR) לגרום לממשל בארצות הברית לגרום לישראל לנצור את נשקה בעימות הנוכחי נגד חמאס.

כבר בפתח התוכנית ברור היה שהוא הולך לעסוק בנושא באינטנסיביות, הכותרת שנבחרה על ידו הייתה "סימפטיה לטרוריסטים". התכנית עסקה בתהייה מדוע יש מוסלמים באמריקה התומכים במאבקו של החמאס - ארגון טרור לכל דבר ועניין.

ד"ר זודי ג'אסר מהפורום האסלאמי-אמריקאי לדמוקרטיה הוזמן לתוכנית יחד עם יוסוף מונייר, מנכ"ל של "קרן ירושלים" - קרן חינוכית קהילתית הפועלת בקרב פלסטינים בשטחי הרשות, ובסיסה בוושינגטון. מונייר ייצג את העמדה הפלסטינית בנוגע למבצע "צוק איתן".

"כיצד היית מגיב לו היו משוגרים טילים לעבר השכונה שבה את גר. מה הייתה נראית לך התגובה הפרופורציונאלית?". זו הייתה השאלה שנשאל מייצג הפלסטינים על ידי המנחה.

"יש להתחשב בסבל של הפלסטינים, וקודם לכל יש לעצור את כיבוש השטחים על ידי ישראל", ענה מונייר כצפוי. המנחה השיב לו שלמעשה ניתן לדון בעוינות כלפי ישראל מאז מלחמת השחרור, ו...חזר על שאלתו הקודמת שטרם נענתה. מונייר אמר שמדובר באוכלוסיה המצויה במצור ותחת פלישה צבאית ושוב קטע אותו המנחה בתשובה הולמת (תרתי משמע) והחזיר אותו לשאלה. לאחר כמה חילופי דברים מעין אלו נשמע קולו של ד"ר זודי ג'אסר, שאמר כי לא ניתן להסיר את האחריות מחמאס, וציין כי הרשויות בארה"ב לא מכירות בנציגיו, משום שחמאס הוא ארגון טרור.

השאלה הבאה שהפנה האניטי למונייר היא שהביאה לפיצוץ: "האם לדעתך חמאס הוא ארגון טרור". מונייר השמיע מילים רבות בתגובה, אך באף אחת מהן לא הביע מהי דעתו בנושא. הוא התחמק. האניטי חזר על השאלה שוב ושוב והמרואיין ניסה שוב ושוב להטות את השיחה למקומות אחרים ולהתעלם מהשאלה. עד שפקעה סבלנותו של המראיין והוא שאל: "איזה חלק בשאלה אתה לא מבין בראשך העבה?" - ביטוי חריף בהחלט שמשמעותו יכולה להיות גם כ"סתום" או "טיפש". מונייר נותר המום, פיו נפער בתדהמה, אך המנחה המשיך בתוכנית כאילו כלום. בהמשך התוכנית ניסה מונייר להוסיף עוד כמה אמירות, אך המראיין סרב לשמוע אותו. "ניסיתי לנהל איתך שיחה הגיונית, אך אתה לא נענית וביקשת רק להשמיע סיסמאות. השיחה בינינו הסתיימה!" אמר המראיין הכעוס ואפשר רק למרואיין השני להשמיע את דבריו בגנות החמאס, שבמעשיו משתמש באזרחים וילדים כמגנים אנושיים. קטע הווידיאו הופץ בכל רחבי העולם, והאניטי זכה לתגובות רבות שכללו שבחים רבים לצד כמובן ביקורת רבה מצד אוהדי הערבים.

הריסות בעזה (צילום: פלאש 90)

חושך בעיר האורות

מצד שני, הסיקור הכלל תקשורתי נעשה ברובו על ידי כתבים שמטים את התמונה לצד אחד, קל לנחש לאיזה צד. העיתונאי זאב גלילי מספר (בטורו הקבוע "הגיון בשיגעון") על פרופסור אחד, העומד בשער בת רבים ומגן בחירוף נפש על צדקתה של ישראל. זהו פרופסור חיים הררי, שבסדרת הרצאות שפורסמו בעולם הוא הודף את צביעותם של התקשורת העולמית, האקדמיה והמדינאים. במאמרו האחרון מינואר 2009 (בעקבות "עופרת יצוקה") הוא כותב בין היתר: "מעולם בהיסטוריה האנושית לא עשתה מדינה כלשהי מאמץ אדיר כזה – כדי למנוע פגיעות באזרחים. זאת, במלחמה נגד רוצחים שמטרתם היא אך ורק לפגוע באזרחים. אף אזרח בקוסובו, סרביה, ג'ורג'יה לא זכה ליחס כזה על ידי המעצמות התוקפות והמפציצות. עובדה זו מעולם לא הוזכרה על ידי התקשורת המערבית". את תוצאות ההטיה התקשורתית הזאת אין צורך לנחש, שכן מבצע "צוק איתן" מעורר מחאות אנטי-ישראליות וציוניות ברחבי העולם כולו, שלעתים קרובות גם זולגות למחוזות אנטישמיים.

בעת הכנת הכתבה הזאת התקשרתי לכמה ידידים המתגוררים בצרפת. כולם נשמעו מבוהלים! ההפגנות האלימות שנערכות שם מעוררות בהלה רבה.

גבאי בית כנסת פריזאי סיפר כי בשלב כלשהו קיבל שיחת טלפון ממפקד המשטרה של פריז. הוא ביקש ממנו לדאוג לכך שהתפילות יסתיימו בשעה מוקדמת ככל האפשר וביקשו לנעול היטב את בית הכנסת על מסגר ובריח. "בליל שבת האחרון התפללנו קבלת שבת וערבית בשעה 7, בעוד שצאת הכוכבים הוא בסביבות השעה עשר! מיד לאחר התפילה פנה כל אחד לביתו ובית הכנסת ננעל, ממש כמו לפני שנים רבות, בתקופות האיומים על יהודי צרפת". הוא סיפר כי בשבוע שעבר נסע עם רעייתו ובתו העומדת להינשא בקרוב ממש אל סלון הכלות לצורך בחירת שמלת כלה. "באמצע הדרך נעצרנו ברמזור אדום ולפתע קפצו על הרכב עשרות מתפרעים חמומי מוח שביקשו לעשות בנו לינצ' של ממש. התנועה בנתיב שמולנו הייתה סואנת ולא ידעתי מה לעשות - האם לנסוע ולברוח או להישאר במקום מחשש לפגיעה מרכבים אחרים. החלטתי לנסוע ואמרתי לאשתי שכנראה יהיו כמה נפגעים מהמון המרצחים שסבבו את רכבנו. בחסד ה' לא נפגע איש מהם (זה עלול היה לשמש עילה נגד היהודים) ובדיוק באותו הרגע התחלף הרמזור לירוק".

האימה נשמעת גם בשיחה עם ידיד מהעיר ליון שבצרפת, "אנחנו חוששים מאוד ללכת ברחוב", הוא אומר לי, "גם בעבר היינו משתדלים שלא להבליט את יהדותנו בלבוש וכו', אך כעת זה כבר נהיה מפחיד במיוחד. אתה רואה את הערבים מסתובבים כאן בעיר בקבוצות כשהם לבושים בבגדים אופייניים - ג'לאביות וכובעי חאג', הם מקללים כל מי שנראה להם יהודי ולעתים גם מחפשים ליצור תקריות של ממש. בעקבות האלימות הגואה נגד יהודים, אסרה הממשלה אצלנו לקיים הפגנות פרו-פלסטיניות, מתוך חשש שהן יהפכו לפוגרומים נגד יהודים, אבל האיסור הזה לא משפיע על פעילותם של המוסלמים. הם ממשיכים לארגן הפגנות גדולות כדי למחות על התנהגות ישראל בעזה, הפגנות שהופכות בדרך כלל להפרות סדר והתפרעויות אלימות מאוד שכוללות גם ניפוץ חלונות ראווה והתנכלות לעוברים והשבים שנחשדים באהדה לישראל".

בדיווחים והתמונות המגיעים מפריז שבצרפת נראות תמונות של מפגינים הנושאים שלטים כמו "כולנו פלסטינים", "ישראל רוצחת", "ציונים - טרוריסטים". במהלך אחת המחאות שרפו המפגינים לפחות דגל ישראל אחד. "המחאות האלה מתחילות להיות מפחידות ממש", אומר לי ידיד אחר המתגורר בפריז, "יהודי בר דעת משתדל להישאר בבית בזמני המחאות הללו, זה באמת מזכיר תקופות שעל סף פוגרומים של פעם". בעיירה סארסל, אחד מהפרברים בצפוניים של פריז, נערכו בימים האחרונים מחאות אלימות של גורמים פרו פלסטינים, שגורמות לתושבים היהודים הרבים בעיר להסתגר בבתיהם בפחד. ההפגנות כוללות מפגינים המצוידים בכלי נשק, כידונים, אלות ומקלות, שצועקים בקול רם 'מוות ליהודים' וגורמים נזק לרכוש של יהודים. מפגינים רבים נשאו את דגלי חמאס והרשות הפלסטינית, חלק מהם היו רעולי פנים וחלק מהם עטו כאפיות לראשיהם".

בשיאם של ימי המבצע הוצתו חנויות יהודים, נערכה התקפה על בית כנסת ונראו גילויי אנטישמיות רבים שגם כך אינם דבר חדש באירופה. בהפגנה האחרונה שברו המפגינים חלונות ראווה של חנויות השייכות ליהודים ומסעדות המגישות אוכל כשר. המפגינים עשו את דרכם לכיוון בית כנסת בעיר, אך נהדפו על ידי המשטרה לפני שהספיקו להגיע לשם.

"הם לא צועקים 'מוות לישראלים', הם צועקים 'מוות ליהודים'. הקהילה לא הייתה רק מפוחדת, היא הייתה מבועתת", אמר אחד מראשי הקהילה היהודית במקום בראיון לתחנת רדיו מקומית. "הם צעקו 'מוות ליהודים', 'שספו את הגרונות של היהודים'. זה החזיר אותנו ל-1938", אמר דיוויד, אחד מהיהודים המתגוררים שם.

מי אחראי לכל זה? התקשורת המלבה את האווירה ומציגה את ישראל כרוצחת ילדים.

גילויי האלימות גם גרמו לחלק ממנהיגי הקהילות היהודיות והמוסלמיות בצרפת לשלב ידיים ולקרוא יחד לסיום ההפגנות האלימות. בצרפת חיות הקהילה היהודית והקהילה המוסלמית הגדולות ביותר במערב אירופה, והלחימה בעזה הביאה את המתיחות ביניהן לשיא של כמה שנים.ידידי הפריזאי אומר כי "נראה לנו שהם חוששים שהנוער יתרגל לאלימות ולבסוף זו תופנה גם כלפי מטרות נוספות שיזיקו להם עצמם ולתדמיתם בעיני הציבור הכלל צרפתי".

בתחילת חודש אב הגיעו הידיעות גם על הפגנה שנערכה בפריז בהשתתפות אלפים. הפעם למען ישראל. מאות שוטרים אבטחו את המשתתפים בהפגנה, שבה הונפו שלטים שעליהם נכתב בין השאר "עזה שבויה בידי חמאס" ו"אנחנו מפגינים למען השלום". המפגינים - כ-4,500 איש לפי המשטרה, ו- 6,000 לשיטת המארגנים, שרו בין השאר את המנון צרפת.

גם בציריך שבשוויץ הפגינו מאות בני אדם לאות הזדהות עם מדינת ישראל. יהודי תושב המקום סיפר לתקשורת כי קבוצות של מפגינים פרו-פלסטינים ניסו להפגין מנגד וקראו Free Palestine, וטען כי המשטרה חצצה בין הצדדים, לטענתו, מפגינים פרו-פלסטינים השליכו כלי זכוכית לעבר המפגינים בעד ישראל.

100 מפגינים פרו-פלסטינים למרגלות הבניין הפדרלי

גם מעבר לים, ב'שדרות וילשר' הסואנות של לוס אנג'לס, חשים תושבי העיר את שנאת העמים שמתעוררת בעקבות הסיקור התקשורתי שגורם לתקריות קשות. עם תחילת המלחמה נערכה ההפגנה הפרו-ישראלית הגדולה ביותר שהתקיימה אי פעם בלוס אנג'לס, והיא התנהלה בצורה מתונה ושקטה. מספר המשתתפים בעצרת נע לפי הערכות שונות בין 1800 ל-3500 איש. הייתה זו הראשונה בסדרת הפגנות שאורגנו ברחבי ארצות הברית תחת הכותרת "צו 8". עצרת נוספות תוכננו להתקיים בלאס וגאס, ניו יורק, מיאמי, בוסטון וערים נוספות ברחבי ארצות הברית.

במייל שהופץ לעשרות אלפי חברי הארגון נכתב: "בימים האחרונים, גברים, נשים וילדים ברחבי ישראל חווים אזעקת "צבע אדום". ברגע שנשמעת האזעקה יש כ-15 שניות להגיע למרחב מוגן במטרה להסתתר מ-500 טילים אשר נורים לעבר ישראל. טילים אלו מסכנים את חייהם של למעלה מ-3.5 מיליון אזרחים חפים מפשע. הטילים אשר נורים על ידי החמאס מכוונים לעבר אזורים מרכזיים ברחבי הארץ.

המייל הזה הצליח לקרב את המצב בישראל לדעת היהודים האמריקאים ורבים מהם הגיעו להפגין למען ישראל. המפגינים הפרו ישראלים עמדו בצד הדרומי של שדרת ווילשיר, למרגלות הבניין הפדרלי בווסטווד. ממולם ניצבו כ-100 מפגינים פרו-פלסטינים. המפגינים שרו, רקדו, הניפו דגלי ישראל וארה"ב וכרזות בגנות החמאס ובזכות של ישראל להגן על עצמה והאזינו לכמה נאומים.

התקשורת, העדיפה שלא להציג את המחאה בצורה הולמת וכהרגלה דווקא על תקרית שאירעה בשוליה: רכב ובו חמישה ערבים אמריקאים חלף בצורה הפגנתית לפני אלפי תומכי ישראל תוך שיושביו מניפים דגל פלסטין. מפגין למען ישראל תפס את הדגל ודרך עליו. ארבעה מהגברים ממוצא מזרח-תיכוני יצאו מהרכב והתעמתו עם הקבוצה, תוך שימוש במקלות העץ, כשהם מחזיקים את דגליהם ומכים במפגינים.

הטנדר המשיך בנסיעה כשאז נשמעה ירייה בודדת מנשקו של קצין פדרלי. מחלקת השריף של לוס אנג'לס החרימה את כלי הנשק והיורה הושעה מיידית. בה בעת עצרה המשטרה גם ארבעה מהערבים - מוסטפה, חסן, מוחמד וסעיד בחשד לתקיפה בנשק קטלני ושוחררו רק תמורת ערבות של 30 אלף דולר.

מארגני האירוע הופתעו למחרת לקרוא בכותרות העיתונים דווקא על האירוע השולי הזה. "הכול התנהל בצורה מכובדת, הם חוללו פרובוקציה לשם פרובוקציה, זה לא הסיקור שקיווינו לקבל מכלי התקשורת המקומיים", אמרו.

האם מארגני ההפגנה הפסידו במערכה על דעת הקהל בלוס אנג'לס? יהיו שיאמרו שכן. למה? כי התקשורת לא הביאה את דבריו של קונסול ישראל בלוס אנג'לס בעצרת, שתהה באוזני אמריקה איך קורה ש-80 אחוז ממדינת ישראל תחת מתקפת טילים. "תארו לכם מתקפת טילים באותו יום על כל ערי ארה"ב - מלוס אנג'לס במערב עד פילדלפיה במזרח. שום מדינה לא הייתה סובלת מצב כזה וישראל לא תסבול זאת".

נדמה שאחת ההמחשות הטובות ביותר עבור האמריקאים היא זו שנכתבה על שלט באחת ההפגנות שם: אמריקה - 9\11. ישראל - 24\7.

הפגנה פרו-פלסטינית בניו יורק (צילום: פלאש 90)

המחשה זועקת

תוכנית משודרת אנשים רואים בישיבה על הכורסא בבית, אך כשמדברים על לוחמה וירטואלית מדברים על פסיכולוגיה. וכשמדברים על פסיכולוגיה אין כמו ההמחשה האמיתית.

עם תחילת הלוחמה בעזה נערכה במרכז וינה בירת אוסטריה הפגנה שבה השתתפו אלפי מפגינים, בעיקר מהקהילה המוסלמית ומתנועות השמאל. הייתה זו הפגנת ענק, שנועדה למחות כנגד מה שכונה בפיהם "הטבח שמחוללת ישראל בפלסטינים". המפגינים מחו על פעילות צה"ל בעזה והשלטים שנישאו על ידם הביעו הבנה ברורה למצוקת תושבי עזה האומללים.

לפני כשבועיים הגיעו פעילים פרו ישראל לאותו המקום וקיימו בכיכר המרכזית בעיר מפגן מחאה נגדי שהציג את עמדת ישראל. מאות אוהדי ישראל השתתפו בהפגנה. וכדי להעניק מוחשיות נוספת לטענות ישראל הצטיידו מארגני ההפגנה ביותר מקורטוב יצירתיות: בעיצומה של ההפגנה הושמעה במקום אזעקה עולה ויורדת, ממש כמו אלה שתושבי ישראל הורגלו אליהן לאחרונה, האזעקה שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייהם של תושבי שדרות בארבע עשרה השנים האחרונות. האזעקה הושמעה ועשרות מהמפגינים השתטחו על הקרקע כאילו הם תחת מתקפת טילים! הם "חיפשו מחסה", נצמדו לקירות וכופפו את ראשיהם בין הידיים המגוננות - ממש כפי שנוהגים תושבי ישראל לעשות בעת מתקפה חמאסית. הרעיון המקורי כבש את כותרות כלי התקשורת והצליח להוכיח מה חשים האזרחים בישראל תחת האזעקות ומטחי ירי הטילים.

התמונות שהגיעו משם מראות כי אכן הרעיון הצליח מעל למשוער, כלי תקשורת רבים מיהרו לצלם את הדרמה המבוימת ומארגני האירוע קיבלו את ההזדמנות להמחיש בצורה "חווייתית" לכלל תושבי המדינה האירופית, השלווה והרגועה, מעט מן העובר על תושבי ישראל בישובי דרום ישראל עשרות פעמים ביום.

המלחמה על דעת הקהל מצד ישראל נערכת תמיד מנקודת מוצא נחותה, כי חז"ל הלוא קבעו ש"הלכה היא ובידוע שעשיו שונא ליעקב"... כל עניין הקשור ביהודים תופס כותרות לא פרופורציונאליות והאיבה בין בני עשיו לבני יעקב צפה תמיד - גם אם בדמותן של "מחאות פוליטיות יפיפיות נפש.

עדי הררי היא ישראלית המתגוררת בלונדון. היא כתבה ברשת כי גם במרכז לונדון התקיימה הפגנת ענק פרו-פלסטינית. "אלפי אירופאים כועסים אוהבים להשטיח את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, למצוא אשמים ולהרגיש צודקים", היא כותבת וממחישה לנו עד כמה "שם" לא מרגישים מה קורה "כאן". כמה שהם שמעדיפים "להבין זאת בדרך שתתאים לקביעת ההלכה המוזכרת... ביום שבת בצהריים התקיימה בלונדון הפגנת ענק שיצאה מרחוב דאונינג עד לבניין השגרירות הישראלית. 15 אלף "לוחמי שלום וצדק" צעקו על פשעי מלחמה ורצח עם. היו להם שלטים, מגאפונים, כוח רגלי וזכות למחות בלי שאף אחד יכה אותם וישלח אותם למיון". הכותבת הוסיפה גם את נקודת מבטה האישית מחיי היום יום בלונדון שאינה אוהדת יהודים: להיות ישראלי בלונדון לא נמדד רק כשיש מבצע צבאי בסדר גודל של "צוק איתן". זה מתבטא כשהפקידה בבנק שואלת מאיפה המבטא, ואז עונה "אוקיי" חרישי כשהיא שומעת את התשובה. זה מתבטא כשהולכים ביום שמשי על התעלה, שומעים מסיבה שמחה וגדולה, וכשמרימים את המבט ומחדדים את הראייה רואים שלטים מלאי שנאה במרפסת.

גיחוך אמיתי – חוסר איזון בהצגת הסכסוך

"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", אומר הפתגם, נדמה שאת האסטרטגיה הזאת אימצו הערבים בקביעות. רולה ג'בריל היא עיתונאית ותסריטאית ערביה שנולדה בחיפה. היא מוזמנת לעתים לאולפן של ערוץ החדשות MSNBC כדי לספק פרשנות הנוגעת לצד העזתי של הסכסוך. ביום שני היא הוזמנה לאולפן והחליטה להעביר שם ...ביקורת! ביקורת קשה מאוד על "חוסר האיזון בהצגת הסכסוך" בערוץ, שלטענתה מוטה מאוד לטובת הישראלים. "אנחנו מגוחכים. אנחנו מוטים באופן דוחה כשזה מגיע לסכסוך הזה. תראה כמה זמן אוויר מקבלים נתניהו והחברים שלו בימים האלה. עדיין לא ראיתי פלסטיני אחד מרואיין על הנושאים האלה... אולי ל-30 שניות, ואז אתם מראים עשרים דקות של נתניהו וחצי שעה של נפתלי בנט והרבה אחרים", אמרה.

הגיחוך האמיתי נעוץ בעובדה שהיא אמרה את דבריה מיד לאחר דיווח של כמה דקות על המתרחש מעזה, שהציג תמונות של שכונות מגורים הרוסות בדרך שתוכננה לעורר רחמים על הערבים.

בסיבוב הראשון נראה היה שמנהלי הרשת הבינו שהיא הגזימה, שכן הם השעו את ג'בריל. אך היא פרסמה את הדברים ומחאה רבתי התעוררה על ידי אוהבי הערבים הרבים (אולי נכון יותר לומר - שונאי היהודים, שכן זו הסיבה האמיתית ל"אהבתם" את הערבים). המחאה סייעה לה ומנהלי הרשת השיבוה לתפקידה.

אחת הדמויות המשפיעות בתרבות האמריקנית שמפגינה תמיכה בעמדת ישראל היא זו של הסטיריקן והמנחה הפופולרי ביל מאהר, אושייה אמריקאית, שלא חושש להתבטא באופן שאינו פוליטקלי קורקט (כשם תוכניתו בעבר) ואשר ידוע כפרו-ישראלי.

באחת מתוכניותיו "זמן אמיתי" היה הנושא המתסיס כמובן "יחסי ישראל והחמאס" ויחד עם הנוכחים באולפן התפתח בו דיון מרתק מאוד. מאהר הסביר בתוך הדברים שגם לו כואב ועצוב לראות אזרחים חפים מפשע, כולל ילדים, נהרגים אבל האם מישהו עצר את עצמו ושאל, "מי אשם בזה? אם זה אביך או אחיך שיורה לתוך ישראל את הטילים הללו, האם באמת ניתן לצפות מישראל לא להגיב?". חשוב לזכור כי עבורנו - הישראלים - מדובר בהיגיון, עבור האמריקאים זוהי "טענה" שנשמעת מול "טענה נגדית", של מייצגי החמאס, וכשהיא נשמעת מפיו של מאהר היא זוכה להקשבה יתרה. מאהר הוסיף להשמיע לאוזני האמריקאים שישראל, אילו רצתה, הייתה יכולה למחוק את הפלסטינים, אבל אינה עושה זאת. בעוד החמאס, אילו ניתנה להם ההזדמנות, היו מעלימים את ישראל מהמפה. "הרי, אין לחמאס בעיה לנצל אזרחים כנשק או מגן", אמר מאהר, "לישראלים הזכות לשקול לאיומים על חייהם יותר מאשר להתייחס לדעת הקהל העולמי, בעוד הפלסטינים, כך נראה, בחרו לחיות כפליטים זועמים כדרך חיים". מאהר קינח בטיעון (מהסוג שזוכה להקשבה דרוכה באוזניים אמריקאיות) המזכיר שהעם היהודי גם מאמין בחינוך ומדעים וציין בגאווה את כמות פרסי הנובל שקיבלו בעוד המוסלמים "קיבלו בערך שניים" (את דבריו תרגמה וערכה בהרחבה הגב' יסמין לוי).

לא עוד יחפנים חסרי תרבות

בעבר התייחס העולם למחבלי החמאס כאל 'יחפנים' חסרי תרבות ודעת שרק מתפוצצים בדרך הברברית ביותר שניתן להעלות על הדעת. לא עוד.

לא בעידן שבו למחבלים יש "דובר" המוציא הודעות מסודרות לתקשורת ומתדרך את הכתבים הזרים על כל אירוע שהיה (או בוים על ידם). "אבו עוביידה" - זהו כינויו של דובר גדודי עז א-דין אל קאסם, הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. תושבי עזה מעריצים את האיש שקולו הפך למייצגם בעיני העולם. היום ידוע כי הערבים שלחו כמה וכמה מאנשיהם למדינות שונות כדי ללמוד "תקשורת". כדי להבין איך עובדת התקשורת העולמית ולדעת איך להשתמש בה. לחמאס יש "דובר", אך גם הוא מקפיד להופיע תמיד רעול פנים, סגולה בדוקה לאריכות ימים במקום עבודתו...

הוא, יחד עם יתר הדוברים, עורכים ללא הרף תעמולה פסיכולוגית של הפחדה, "הצלחות" וכמובן התחום שבו הם משקיעים יותר מכל: הצגת המסכנות שלהם מול החיילים הרשעים של "האויב הציוני" זוהי מלחמה על דעת הקהל שלהם, של העולם ואפילו שלנו.

והתקשורת? החמאס מספק לה אירועים שמוכרים עיתונים ורייטינג, למה שהיא תתלונן? כיסוי הפנים של ה"דובר" רק מוסיף לדרמה המשודרת.

התקשורת שמחה, אך לא כל הכתבים משתפים פעולה עד הסוף. אחד הכתבים הזרים בעזה פרסם את תמונת דובר החמאס מצטלם בנחת בבית החולים שיפא בעיר עזה, כשמאחוריו מסך רקע שעליו מודפסת תמונת הרס. הכתב ניק קייסי, הוסיף: "מעניין כיצד מרגישים המטופלים בבית החולים, עם הניצול הציני הזה".

ואגב אותו דובר רעול פנים: במהלך ימי המבצע השתלטה ישראל כמה פעמים על ערוץ אל-אקצה של חמאס, שידרה תמונות של "אבו עוביידה" גלוי פנים וקראה לתושבי עזה לא להאמין ל"שקרן הזה". על פי הדיווחים, שמו האמיתי הוא חד'יפה סמיר עבדאללה אל-כחלות.

המלחמה נערכת בתחום התקשורתי, ובמלחמה כמו במלחמה יש לנקוט גם בפעילויות סיכול. הפרשנים טוענים שהחל משלב מסוים המלחמה הגדולה היא על השגת "תמונת ניצחון" תקשורתית. מי שעוזר לחמאס בייצוא המאבק ובגיוס דעת הקהל לטובתו היא רשת אל-ג'זירה, שמלווה את שידורי המערכה עם הסלוגן "עזה מתקוממת". במסיבת העיתונאים האחרונה של חאלד משעל בקטאר כבר ליווה אותו הסלוגן בעל המשמעות היותר רחבה - "פלסטין מתקוממת".

לאחרונה נפגש שר החוץ, אביגדור ליברמן, עם שרת החוץ של רואנדה ובנצלו את ההזדמנות הצביע על קטאר כמדינה שהפכה להיות בעיה עולמית עקב תמיכתה בקבוצות הטרור הקיצוניות ביותר שמערערות את היציבות בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. קטאר מממנת גם את רשת אל-ג'זירה, שכהגדרתו משמשת כ"עמוד התווך המרכזי במערך ההסברה והתעמולה של החמאס". "אל-ג'זירה נטשה אפילו את מראית העין של כלי תקשורת מהימן והיא משדרת, גם לתוך עזה וגם החוצה לעולם, הסתה אנטי-ישראלית, שקרים, התססה ועידוד לטרוריסטים.

"אנחנו כבר התחלנו בבחינה של הפעילות והמעמד של אל-ג'זירה מתוך כוונה שלא נאפשר לה יותר לפעול בישראל". אמר שר החוץ וסייג את דבריו כי אמנם "בישראל פועלות ומשדרות כל הרשתות הכי גדולות בעולם, חלק לא מבוטל מהן לא משדר בדיוק תעמולה ישראלית, אפילו להפך, אבל כמדינה דמוקרטית אנחנו חייבים לאפשר את זה. במקרה של אל-ג'זירה זה לא עניין של תקשורת אלא עניין שנוגע לפעילות של זרוע של ארגון טרור שנלחם כרגע נגד מדינת ישראל. בריטניה לא הייתה מאפשרת לדר שטרימר להקים ערוץ טלויזיה ולשדר מלונדון וארה"ב לא תאפשר לערוץ של אל-קעידה לשדר מניו-יורק. כך אנחנו נפעל למנוע מאל-ג'זירה לשדר מישראל".

פעילי חמאס (צילום: פלאש 90)

מה כן מעניין את האמריקאים?

המלחמה על דעת הקהל במלוא עוזה. בכל מלחמה נספרות כל העת התוצאות - מספר הנפגעים בשני הצדדים ושטחי הכיבוש. האם במלחמה מהסוג הווירטואלי יש תוצאות?

הכתב יצחק בן-חורין, כותב ממקום מושבו בוושינגטון כי כל הדיווחים, תמונות הגופות וההרס הרב בעזה לא פוגעות בתמיכת האמריקנים בישראל (אם נתעלם מתושב אמריקני מסוים ששמו ברק אובמה). אפילו קוראי "ניו יורק טיימס" הליברלי מעדיפים לקרוא כתבות על הגירה בלתי חוקית ועל מעברו של כוכב כדורסל מקבוצה לקבוצה ולא מגלים אמפתיה לפלסטינים.

לשם ההמחשה הוא מספר כי ברזומה של כתב החוץ הבכיר של רשת NBC האמריקנית, ריצ'רד אנגל, רשומים ביקורים במקומות קשים כמו אפגניסטן, סוריה ועיראק. מטבע המצב, עזה היא יעד הסיקור העכשווי שלו בעיצומו של מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ועל רקע מניין ההרוגים הפלסטינים שכבר מתקרב (ברגע כתיבת השורות) לאלף וחמש מאות. כמו עמיתיו בכלי תקשורת אמריקניים אחרים, אנגל מפרסם צילומים קשים לעיכול של הרג אזרחים פלסטינים ושם את הדגש על ילדים קטנים. לכתב זר קשה לשדר מעזה ולהיות ביקורתי כלפי ארגון חמאס על רקע התקיפות הישראליות מהאוויר, מהקרקע ומהים ועל רקע תמונות ההרס הקשות של שכונות שלמות בעזה ושל גופות ההרוגים הרבות.

את מה שאנגל ועמיתיו לא מספיקים להעביר בדיווחיהם לתקשורת המשודרת, הם עושים ברשתות החברתיות. במהלך הפסקת האש הזמנית יצא אנגל לרחובות עזה כדי לצלם ולהתרשם ממה שקורה בשטח. גם הוא הצליח לראות מבעד להרס את התמונה האמיתית: "נזקים עצומים בעזה, אבל אני לא רואה את אנשי החמאס בחוץ עוזרים בשיקום", "צייץ" הכתב האמריקני והוסיף: "תושבי עזה לא יכולים לשקם את כל עזה. אנליסט שאל אותי: 'האם החמאס יעזור או שיקנה עוד נשק ויבנה מנהרות?'".

בן חורין מספר ממקום מושבו שלמרות התמונות הקשות שמגיעות מעזה, הציבור האמריקני ממשיך לתמוך במדיניות ישראל ובזכותה לפעול צבאית בעזה. העיתון "ניו יורק טיימס" הליברלי ידע במשך השנים לבקר את ישראל, לעתים בצורה לא הגונה ולעתים בצורה צודקת, וקוראיו הם הראשונים להזדעק למען הגנה על זכויות אדם. אלא שבמלחמה הנוכחית בעזה, נראה שאפילו האמריקנים הליברלים מזדהים עם פעולות ישראל. איך אפשר לדעת את זה? לפי בדיקת 20 הכתבות המומלצות ביותר של הקוראים. מאז תחילת מבצע "צוק איתן", כתבות על הסכסוך המזוין בין ישראל לבין חמאס לא נכללו דרך קבע ברשימת הכתבות המומלצות באחד העיתונים החשובים ביותר בעולם.

אז מה כן מעניין את האמריקנים? בן חורין מצביע על הנושאים שעומדים בראש מעייני האמריקאים: ההגירה הבלתי חוקית של נשים וילדים מדרום אמריקה ומרכזה לתוך ארצות הברית, הפלת מטוס הנוסעים המלזי במזרח אוקראינה, מעברו של כוכב כדורסל פופולרי מקבוצה לקבוצה ונושאי פנים אחרים. אלה הן הסוגיות שמעניינות את הקוראים האמריקנים הרבה יותר מהמבצע הצבאי בעזה והמצב ההומניטרי הקשה ברצועה. הוא מציין כדוגמא את היום שהיה אמור להיות יום קשה במיוחד להסברה הישראלית - לאחר שפגזים נפלו בבית ספר של אונר"א בבית חנון והרגו לפחות 15 פלסטינים ופצעו יותר מ-200. "אלא שהסיפור לא ממש עניין את קוראי 'ניו יורק טיימס', שלא דאגו להכניס אותו לרשימת עשרים הכתבות המומלצות שלהם".

בעיתון "וושינגטון פוסט" המתחרה דווקא הייתה באותו היום כתבה על המלחמה בעזה ברשימת חמש הכתבות המומלצות של הקוראים. אולם הכתבה, שהגיעה למקום השני, לא עסקה בכלל בהרס הרצועה או בהרג אזרחים רבים, אלא בהחלטת ברזיל להחזיר את שגרירה מישראל לצורך התייעצויות, ובתגובת משרד החוץ הישראלי שעסקה בכלל בכישלונה של ברזיל מול גרמניה ב...כדורגל.

הצלחות או כישלונות על פי סקרים

כתב החדשות הישראלי היושב בוושינגטון יצחק בן חורין, אסף את הנתונים ולפיהם סקרי דעת הקהל בארה"ב מראים שהציבור חורק שיניים לנוכח המראות הקשים מעזה, אך ברובו ממשיך בשלב זה לתמוך בישראל. סקר של רשת CNN מהימים הראשונים של המלחמה קבע כי 57 אחוז מהאמריקנים תומכים בפעולה הקרקעית של ישראל בעזה, ו-60 אחוזים מהאמריקנים הביעו תמיכה בישראל.

סקר של מכון "פיו" קבע כי "האלימות בין ישראל לבין החמאס לא מצביעה על סימנים של שינוי. האהדה של הציבור האמריקני ממשיכה להיות כלפי ישראל". לפי סקר "פיו", 51 אחוזים מהאמריקנים אוהדים את ישראל, ורק 14 אחוזים את הפלסטינים. התמיכה בישראל גדולה יותר בקרב לבנים (55 אחוזים) מאשר בקרב שחורים (43 אחוזים) והיספנים (41 אחוזים), וגדולה יותר בקרב מבוגרים מאשר בקרב צעירים. בקרב בני 65 ומעלה זוכה ישראל לתמיכה של 60 אחוזים, ובקרב בני 50 עד 65 לתמיכה של 55 אחוזים. בקרב שתי קבוצות אלה זוכים הפלסטינים לתמיכה של 9 אחוזים בלבד. בגילים 49-30 התמיכה בישראל עומדת על 47 אחוזים, והפלסטינים זוכים ל-15 אחוזי תמיכה בלבד. בקרב בני 29-18 תומכים בישראל 44 אחוזים ובפלסטינים 22 אחוזים.

סיפורי מלחמה

המלחמה התקשורתית נמשכת כל העת במלוא עוזה, אך יש גם רגעי אתנחתא בתוכה. בתוך כל הקלחת הזאת יש לא מעט סיפורים "משעשעים" - כמובן אילו לא היינו עוסקים בנושא כה עצוב: כתב ה-BBC ג'ון דוניסון פרסם בחשבון הרשת שלו תמונה של ילדה פצועה, בצירוף הכיתוב "קורע לב". התמונה היא פרסום מחדש של תמונה שהעלה במקור משתמש אחר שטען שמדובר בתמונה שצולמה בעזה.

גולשים חדי עין הבחינו מיד שהתמונה הזו לא ממש מעזה, אלא מסוריה. כשעוקביו של הכתב הצביעו על הטעות, הוא מיהר למחוק את הפרסום הבעייתי ופרסם התנצלות: "אתמול פרסמתי מחדש תמונה של עיתונאי אחר, שהראתה ילדים פצועים. זה לא היה בעזה כפי שכתבתי, אלא בסוריה. אני מתנצל".

ההתנצלות לא התקבלה בקרב קהל גדול שקרא ל-BBC לפטר את דוניסון, "איך אפשר לתת לאדם כזה לסקר את הנעשה בישראל?" תהו, "הרי הוא הוכיח שתמונות מסוימות מאוד (ומזויפות!) הן ש'קורעות את לבו' ושדעותיו מוטות".

במקרה הפוך טעתה הכתבת דיאן סויר מ-ABC דווקא לטובת ישראל: בתוך דיווח מצולם היא אמרה "אנחנו לוקחים אתכם עכשיו מעבר לים אל הטילים שניחתים על ישראל בעוד ישראל מנסה ליירט אותם", בעוד הווידאו מציג התקפה של חיל האוויר הישראלי על עזה. לאחר מכן המצלמה עברה לשטח עירוני חרב ובו נראים שני גברים צעירים נושאים את מיטלטליהם בעקבות התקפה ישראלית על עזה. סויר אמרה כי בתמונה נראית "משפחה ישראלית שמנסה להציל את מה שנותר לה". רק מאוחר יותר התברר לה שהתמונה צולמה בכלל בעזה והנמלטים הם ערבים...

הסיפור האחרון הגיע מאמריקה, מקרה דומה "נפל עלינו משמים", משמים ממש: האסטרונאוט אלכסנדר גרסט, שנמצא במשימה בתחנת החלל הבינלאומית, העלה תמונה שצילם מתחנת החלל, ומראה לטענתו את הפיצוצים הרבים של מבצע צוק איתן. "זו התמונה הכי עצובה שלי עד עכשיו", כתב המרחף "מהתחנה ממש אפשר לראות את הפיצוצים והטילים שעפים מעל עזה וישראל". באתר של עיתון הארץ הביאו את הידיעה על כך ובכותרתה השמיטו את המילה "ישראל". משמעות דברי האסטרונאוט הייתה שהוא מיצר על סבלם של שני הצדדים. עיתון הארץ התייחסו רק לסבל הערבים.

מרגש? אולי מהחלל, מבט קל על התמונה מגלה שהאסטרונאוט הנרגש צילם פחות או יותר את כל שטחה של מדינת ישראל (פלוס חלקים מירדן). רוב האורות שנראים בתמונה הם בכלל לא ברצועת עזה אלה בתל-אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע ואפילו ב...עמאן. את התמונה הזאת בדיוק הוא יכול היה לצלם בכל לילה אחר, גם לפני שנה - בזמן שהפעילות היחידה בעזה שאמורה הייתה להדאיב את לבו התרחשה בכלל מתחת לפני האדמה - במנהרות הטרור הרצחניות...

דווקא האזור העזתי שבתמונת החלל חשוך כמעט לגמרי ולא נראים בו שום הבזקי פיצוצים.

פרופסור מייקל הארפר מאוניברסיטת יוטה התראיין לעיתון אמריקאי יהודי וסיפר שבבדיקה שערך בנוגע לתמונה הוא לא הצליח לזהות בה אף פיצוץ. לדעתו של הארפר, האסטרונאוט שפרסם את התמונה לאו דווקא התכוון להטעות בכוונה, אלא פשוט פרסם אותה מבורות.

"הבעיה כאן היא שהשימוש בתמונה הזו רק מלבה את האש של העימות הזאת מבלי להבהיר את העובדות שסביב האזורים המוצגים בה. במקרה הטוב זו רדיפה אחרי סנסציות", אמר הפרופסור, שגם פרסם את התמונה ה"מתוקנת" שהבהירה מה הם בדיוק מקורות האור החזקים. יכול מאוד להיות שבאמת אפשר להבחין באורות של פיצוצים מתחנת החלל, אך בתמונה אין כאלה בולטים.

ארז רונן שהביא את הסיפור מציין שהמציאות לא הפריעה לאנשים רבים מאוד לשלוח את התמונה הלאה לחבריהם, גם אחרי שהתיקון הזה פורסם. "לא צריך הרבה כדי לגרום לבני אדם להאמין לשטויות מוחלטות, כאלה שאפשר לאמת ממש בקלות בבדיקה פשוטה. רק מילה של אסטרונאוט שכנראה אף פעם לא פתח מפה של מדינת ישראל".

הכתבה פורסמה ב"יום ליום". מעוניינים במנוי לשבועיים במתנה? הקליקו כאן.