תחרות הסיפור הקצר

"אלו רק קביים"

ליעל הייתה הדרך שלה להקל על עצמה. היא הייתה מבקשת לעצמה קביים. ככה היא הייתה מתבטאת. הייתה אומרת לעצמה: "עכשיו אני אשלם שמישהו יעשה לי את זה, עד שאלמד לעשות לבד. זה רק קביים" # תחרות הסיפור הקצר תשע"ד

| כ"ט ניסן התשע"ד |
אא

בפיוט "לכה דודי" של הרב אלקבץ כתוב: "סוף מעשה במחשבה תחילה", משפט קצר המראה לנו דרכו של תהליך. בעולם האימון האישי, לקחו את ההבנה הזאת על מנת לעזור לנו להשיג מטרות, מהרצוי למצוי.

כשאנחנו מדמיינים מה אנחנו רוצים לעשות, איך להגיע למטרה, אנחנו מתכננים בחשיבה איך לפעול, אנחנו עוזרים לרצונותינו להתממש. לכולנו יש פעולות שבאות לנו בקלילות ואחרות שאנחנו צריכים למצוא כוחות מיוחדים בתוכנו, כדי להניע את עצמנו לבצע. כשקשה לנו לבצע משהו, אנחנו הרבה פעמים עושים לעצמנו הנחות, נותנים תירוצים למה לא, דוחים ליום ראשון ולפעמים גם מוותרים או שוכחים. יש אומרים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" אומר: תסתכלו איך אנחנו נראים, מה קורה לנו - זה מבטא את התוצאה, הדימוי הפיזי של מחשבותינו ורצונותינו.

ומה קורה כשאנחנו רוצים לעצמנו משהו שאינו נכון לנו?

כך למשל קרה ליעל.

הכל עבד טוב עד ליום שהיא הלכה לבית החולים לעשות ניתוח בברך. לאחר כאבים לאורך זמן וקשיים בתנועה, למרות שהיא ניסתה שלא להימנע מעשייה בגלל הכאבים, הרופא המליץ לה לעשות ניתוח והיא שמחה שנמצא פתרון לבעיית הכאבים ברגל. היה ברור ליעל, שבתהליך שיקום מהיר לאחר הניתוח, היא תחזור להלך כבימים עברו, נטולת צליעה וכאבים. בסיום ההתאוששות מהניתוח, בפגישה עם הרופא הוא אמר לה "עלייך ללכת שמונה עשר שבועות עם קביים, וגם אז צריך לקוות שהברך שלך תשתקם. זה לא בטוח. אל תדרכי על הרגל הזאת. תני לה להחלים". עולמה של יעל נחת נחיתת חירום. היא ממש הרגישה עלבון עמוק. איך החיים עשו לה ככה. איך נטרפו לה הקלפים.

"מה לי ולקביים, אישה צעירה ובריאה שכמוני?".

יעל למדה ללכת מהר בעזרת הקביים, לתפקד, לעשות, מלבד הליכות ארוכות טווח. למעשה היא התגאתה שהיא מצליחה לרדת מדרגות עם הקביים, לעלות בזחילה. היא חזרה לשגרה.

מלבד העלבון הצורב.

הצורך בקביים עדיין חרץ בה את כאב ההפתעה והאכזבה. אוקיי, היא ריככה את הרגש באמונתה, שהכל בידי שמים, אבל עדיין חשה את המועקה בלב. יום אחד, אחרי כשישה שבועות עם הקביים, היא שוחחה עם הבן הקטן שלה שהתקשה בשיעורי הבית. תוך כדי חילופי הדברים, הוא אמר לה בחיוך זוהר: "אבל אמא, את תעזרי לי, את תהיי הקביים שלי". את המילה "קביים" הוא משך בהדגשה ובחיוך, והלך לחדרו, סוגר את הדלת בנחישות, בטוח בצדקתו. ליעל - סגירת הדלת נשמעה כטריקת דלת עם מאה סימני קריאה. בום! "את תהיי הקביים של"'. הקרביים התהפכו לה. "מה זה המשפט הזה?" היא שמעה את הקול הפנימי שלה תוהה.

יעל הזדעזעה, המשפט הדהד לה שוב ושוב בראש, בלב, בברך.

"מאיפה המשפט הזה הגיע?".

היא לקחה את הקביים, קמה מהספה שבסלון, וניגשה לחדר של הבנים, אותה סגר בנה הצעיר, כמו טריקה בפניה. דפקה בדלת ופתחה אותה, ראתה את בנה רכון על שולחנו. הוא הרים את ראשו ואמר לה בחיוך גאה "אמא, ביקשת שאעשה עכשיו שיעורי בית, אז זה מה שאני עושה". כאילו השיחה שלהם לפני רגע לא התנהלה. היא הייתה בטוחה שתמצא אותו משחק, או אולי אפילו כועס עליה, והנה הוא עושה לבד את השיעורים. היא אמרה לו שהיא רוצה לשאול אותו משהו. ביקשה רשות. הוא הסכים.

"למה אמרת לי שאני אהיה הקביים שלך, למה התכוונת?".

"שתעזרי לי".

"כן, אבל למה השתמשת במילה קביים? את משתמשת הרבה במילה הזאת, אמא, את תמיד אומרת ש'זה רק קביים ובמשך הזמן תסתדר לבד'. לא רצית לעזור לי, אז הלכתי לנסות לעשות את השיעורים לבד עוד פעם".

"כל הכבוד לך שאתה מתאמץ. אני רואה את הנחישות בעיניים שלך", אמרה יעל, לא צריכה יותר הסברים. היא הודתה לבן שלה וחזרה לסלון. הכבדות נפלה עליה. "לא פלא שהתרגלתי כל כך מהר לקביים", שמעה את קולה הפנימי. "אני רגילה לקביים. אני כל החיים כנראה רוצה קביים, אז הנה קיבלתי קביים אמתיות". הבכי פרץ ממנה.

גם הבכי, כמו קביים, בא להקל על כאבינו.

ליעל הייתה הדרך שלה להקל על עצמה. היא הייתה מבקשת לעצמה קביים. ככה היא הייתה מתבטאת. הייתה אומרת לעצמה: "עכשיו אני אשלם שמישהו יעשה לי את זה, עד שאלמד לעשות לבד. זה רק קביים", או לבעלה "אני אקח כדור שינה, זה רק קביים עד שאבדוק למה אני לא ישנה טוב". והקביים היו יכולים להיות לתקופה ארוכה. המילה קביים הפכה לשגורה בפיה, וכשיעל רצתה לדלג בלי מאמץ, הייתה מייצרת לעצמה קביים בדרכים יצירתיות. לפעמים בני משפחה היו הקביים, לפעמים איש מקצוע, לפעמים קניית מוצר.

באותם רגעים לא היה ברור לה מה עצוב יותר. עצוב שהיא הביאה על עצמה את הקביים, או שתצטרך למצוא דרך להפסיק לחפש לעצמה קביים בחיים. לרגע רצתה לבכות כמה החיים כואבים. איך הביאה על עצמה את הקביים. לרגע רצתה לצחוק כמה החיים מצחיקים. איך הביאה על עצמה את הקביים, או איך בורא עולם מזמן לנו ניסיונות וגם פתרונות.

האם יעל רצתה באמת קביים?

בזוהר פקודי רנד כתוב, ש"הכל מתברר במחשבה". לכולנו יש רצונות גלויים ורצונות נסתרים מעצמנו. את הרצון הגלוי אנחנו יודעים בדרך כלל לבטא. את הרצון הנסתר מאתנו איך נוכל לדעת שהוא קיים, אם הוא נסתר מאתנו?

אולי כדאי לנו להתבונן בעולם. על ידי הקשבה לזולת, לאירועים שקורים לנו, בייחוד לילדים. הם מראים לנו את מה שאנחנו לא יודעים על עצמנו. יעל כנראה רצתה עזרה, חלוקה בנטל ההתמודדות, שמישהו יחלוק אתה את הקשיים. כך במקביל גם רצתה לשאת את הקשיים של ילדיה, שגם להם לא יהיה קשה, וקיבלה ייסורים.

הבורא מנהל אותנו דרך הרצונות שלנו. יעל הבינה. יש לנו רגעים בחיים שנופל אסימון, לרגע נדמה לנו שאנחנו מבינים משהו. אז אנחנו יכולים לבחור אם ללכת עם ההבנה או לא. באותו הרגע יעל הבינה ולו רק לרגע, שזה לא נכון לרצות קביים. אנחנו עצמאיים, אחראים ולא אמורים להיות תלויים באף אחד מלבד בבורא עולם. היא תחליט אם יש לה את כוחות הנפש לשנות את הרצון שלה ואת החשיבה על ידי הכנסת היגיון חדש לחייה.

האם יהיה כוח ליעל ללכת בעקבות מוסר ההשכל החדש ללא קביים?

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (74 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה לפסח עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הגדה לפסח "ברוך יאמרו" - הרב ברוך רוזנבלום

הגדה עומדת

ערכת יודאיקה "בני מלכים" לפסח

הגדה של פסח - חבורת תריג

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 1 - חיים ולדר

לכל המוצרים