נשימה עמוקה – זה עובד!

אחד המפגשים הפחות נעימים שלנו עם עצמנו הוא כאשר אנו כועסות. הכעס מותיר אותנו נבוכות, מרירות, ובעיקר בתחושת ריקנות. תחושה זו אינה מפתיעה. בעל ה"קדושת לוי" מביא את דברי הזוהר הקדוש, שכאשר אדם כועס – נשמתו בורחת ממנו. והוא ממשיך בזו הלשון: "על כן, כשירצה האדם לכעוס, אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו, בבחינת ואל תהי נוח לכעוס, ושוב יום אחד לפני מיתתך".

האמת היא שאם נצליח בדרך כלשהי לעצור רגע אחד לפני... נוכל למנוע הרבה מהתפרצויות הכעס שלנו, ולמצוא דרכים חלופיות להגיב או להביע את רגשותינו. אחת הדרכים להגיע לדחיית הזעם ולהאריך אפיים – היא "להאריך את האף", כלומר להאריך את הנשימה. לנשום עמוק כמה פעמים. זה עובד נפלא!

הנשִימה מחזקת את הנשָמה, ובכך משמשת קונטרה לכעס בטרם יגרום להסתלקות הנשָמה. דרך נוספת להתמודד עם הכעס היא לנסות להסתכל על דברים בצורה שונה, בבחינת "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה". הכרה בכך שחיינו מונהגים בהשגחה פרטית, ומה שקורה לנו בכל רגע נתון הוא בדיוק מה שצריך לקרות, ולתועלת.

עומדים אנו לפני פרשה של פרידות: באופן כללי – במעבר מספר בראשית לשמות, ובאופן ספציפי יותר – לעת פרידת בני יעקב מאביהם האהוב. נדמה כי לפרשתנו הרבה מה ללמד ב"הלכות פרידה".

הסיום בברכה נובע מהרצון להשאיר את הנפרד עם טעם טוב. טעם שילך ואף ינחה אותו עם יציאתו לדרך חדשה ועצמאית. על מנת שהברכה תהיה שלמה, דומה כי נצרך לעתים גם דבר נוסף – סילוק משקעים – על ידי גילוי לב בעניין הקפדה בין אדם לחברו. כך אנו מוצאים את יעקב אבינו מסביר ליוסף מדוע קבר את אמו "בדרך", וזאת משום שהיה יודע "שיש בלבו עליו" (רש"י מ"ח, ז). וכן אנו רואים את יעקב מוכיח את ראובן, שמעון ולוי, דווקא סמוך לפטירתו.

פרידות הן חלק אינטגרלי מחיינו. יש פרידות גדולות – לפני מעבר מעולם לעולם, ויש פרידות קטנות ויומיומיות יותר – כמו לפני שבני הבית יוצאים ללימודים ולעבודה בבוקר, או קודם השינה. בכולם חשוב להיפרד בטוב: לסלק מטענים שליליים ככל שניתן, ולהטעין את הלב בברכה מתוקה, שתלווה ותוליך למחוזות חדשים.