אל תשמור בפנים: על סכנות העישון

את חול המועדפסח ביליתי בסדנה אינטנסיבית של דינמיקה קבוצתית ופסיכודרמה. סדנה מהסוג בה "שופכים את הקישקעס", פותחים פצעים רגשיים ישנים, צוחקים, בוכים, מתרגשים וכואבים. סדנה בה כמעט אין נושא שעליו לא מדברים, כמעט אין חוויה אנושית בה לא נוגעים.

לגעת בפצעים ובזכרונות קשים זו חוויה כואבת, אך באופן מפתיע, בסיכומו של דבר נשארתי עם חוויה של שחרור, ותחושה שכאב פנימי שהיה סמוי ונסתר שנים רבות מתחיל סוף סוף להתרפא.

נזכרתי שגם פצעים גופניים מתרפאים באותו אופן. על מנת להיפטר מהמוגלה שבפצע, צריך קצת לחטט, לנקז ולחטא. משום שאם מכסים פצע בתחבושת עבה לזמן רב, המקום אולי ייראה יותר אסטטי – משום שלא יראו אותו, ופחות כואב – משום שלא יגעו בו, אך הסיכוי להתרפא הופך לקלוש.

האנלוגיה האסוציאטיבית הזו הביאה אותי לדיון בשני סוגים עקרוניים של מחלות: מחלה אקוטית ומחלה כרונית. הבנת ההבדל ביניהן מהווה נדבך יסודי בחשיבה של הרפואה הטבעית.

מחלה אקוטית היא אותה מחלה מתפרצת עם תסמינים סוערים, שלעיתים משכיבה אותנו במיטה, ולרוב לא מאפשרת לנו להמשיך כרגיל. היא נמשכת זמן קצר, יחסית, ויוצאים ממנה בריאים. דוגמאות: שפעת, דלקת גרון, ברונכיטיס, פריחה אלרגית, קלקול קיבה, הרעלה וכו.

לעומתה, מחלה כרונית נמשכת זמן רב: שבועות, חודשים ואף שנים. ייתכן שהתסמינים הם מינוריים לעומת אלה שבמחלה האקוטית, ולומדים לחיות איתם. במקרים רבים מצב החולה לא נוטה להשתפר עם הזמן, אלא להיפך – ניכרת התדרדרות לאורך השנים. דוגמאות: ראומטיזם, מחלות לב, סוכרת, אלצהיימר, סרטן וכו.

להלן שאלה שאני נוהגת לשאול תלמידי נטורופתיה: "האם מחלה זה טוב או רע???"

התשובה הספונטנית שעונים לי: "מחלה זה רע". אף אחד לא אוהב לסבול, להפסיד ימי עבודה, לא לתפקד טוב וכו. בדיון מעמיק יותר, התשובה תהיה: "תלוי איזו מחלה. מחלה כרונית זה רע, מחלה אקוטית זה טוב". נשמע מוזר, אך מחלה אקוטית היא דרך של הגוף להשיג איזון ובריאות.

ניקח לדוגמא את קלקול הקיבה. אם אכלתי חומוס שעמד מחוץ לקירור והתרבו בו חיידקים קוליפורמים, התגובה של הגוף תהיה סוערת ולא נעימה: אני צפויה לסבול מכיווצים אלימים בבטן, בחילה עד הקאה, שלשול ועוד. מה שהגוף עושה בפשטות, הוא לזרוק החוצה דבר שיש בו פוטנציאל לגרום נזק למערכת. הוא מנקה את עצמו מהחומוס הנגוע והמקולקל דרך כל פתח אפשרי.     

ביום-יומיים בהם התופעה נמשכת, כנראה שלא אוכל לתפקד כרגיל, וסביר להניח שאהיה די מנוטרלת וחלשה מההקאות והשלשולים, אך לאחר שהדרמה תסתיים, גופי יהיה נקי יותר, ואהיה יותר בריאה ממה שהייתי אלמלא הגוף היה נפטר מהנזק.  

אביא כדוגמא נוספת את המעשן המתחיל. כל מי שניסה אי פעם להתחיל לעשן (או ראה מישהו אחר עושה זאת) זוכר בוודאי את התקף השיעול, תחושת החנק ואולי הבחילה שאחזו בו מיד לאחר השאיפה הראשונה שלקח לריאותיו. בתקופה הראשונה, חווה המעשן המתחיל תחושת חנק ושיעולים חזקים מסוג זה, אך ככל שהמשיך לעשן, השיעול ותחושות חוסר הנעימות נעלמו.

מה קרה? בתחילה הגוף ניסה להפטר מהעשן והפיח המזיקים שחדרו לריאות. הגוף צעק בשפה שלו: "זה לא טוב לי... לא רוצה את זה...". ככל שעבר זמן והמעשן המשיך להכניס את העשן לריאותיו, הגוף הסתגל למצב בעל כורחו, וכבר לא ייצר יותר את התגובה החריפה והאקוטית של השיעול. האם זה אומר שעכשיו עשן הסיגריה פחות מזיק? כמובן שלא. כעת הרעלים מצטברים באין מפריע בריאות, בדם וברקמות. המעשן הוותיק עשוי שלא להרגיש כל בעיה במשך שנים רבות. הוא חי עם הרגלי העישון, לא משתעל, לא חש בחילה, ובעיקר נהנה מן הסיגריה.

הנזק מצטבר באופן סמוי עמוק בפנים. אם תהיה לגוף הזדמנות להתנקות, אולי ייצר בחורף איזה התקף ברונכיט אקוטי, אשר יאפשר להשתעל, לפלוט קצת פיח בשיעול, ולכייח החוצה רעלים באמצעות הליחה. ייתכן שהחום יעלה בזמן ההתקף, החולה יתחיל להזיע, ובכך ישחרר רעלים גם באמצעות הזיעה. בדרך כלל, אחרי התקף ברונכיט כזה לא יהיה לו הרבה חשק לעשן. גופו וריאותיו יהיו נקיים ובריאים קצת יותר מאשר לפני ההתקף, אך במידה ויחזור לעשן מיד כשהוא מבריא, מאמצי הגוף להתנקות לא יימשכו לאורך זמן.       לאורך שנים רבות של עישון "מתבשלת" בתוך הגוף מחלה כרונית, אף כי לא מרגישים בה. בסופו של דבר עלולים להתגלות סרטן הריאות, אמפיזמה (נפחת ריאות), התקף לב, או מחלות קשות נוספות שעשויות להרוג את החולה. במידה והן לא הורגות אותו, הן מדרדרות מאד את איכות חייו ונוטות להחמיר עם הזמן.

דוגמא זו ממחישה הבדל חשוב נוסף בין תגובה אקוטית למחלה כרונית. בתגובה האקוטית, הרעלים ממוקמים בשטחי גוף מהם קל להוציאם החוצה. בתחילת העישון הרעלים חדרו בעיקר לריאות, ומשם קל יותר לזרוק אותם החוצה. בתהליך הכרוני, הרעלים נמצאים עמוק ברקמות הגוף, בכלי הדם, בלב, בכבד ובכל האיברים החיוניים. משם כבר מאד קשה להוציא אותם, והם גורמים עם הזמן נזקים בלתי הפיכים. סבא שלי היה מעשן כבד רוב חייו. בגיל 60 אמנם הפסיק לעשן, אך זה כבר לא הציל אותו מהתקף הלב בגיל 65.

אכילת מזון מזיק עלולה אף היא להניב תגובה אקוטית סוערת. ראו לדוגמא את התינוק שרגיש לחלב, ומקבל פורמולה על בסיס חלב. כתגובה, הוא משלשל, בוכה מכאבי בטן, מייצר נזלת וליחה, ועל עורו מופיעה פריחה אלרגית (הקרויה גם אגזמה אטופית). אם אמו יודעת לקרוא נכון את שפת גופו ומבינה את המסר, היא מפסיקה לתת לו מזונות חלביים. יחד עם זאת, ישנם תינוקות "בישי-מזל", שלא היה מי שיפרש נכון את הסימנים עבורם. הם המשיכו לקבל מזונות חלביים בצירוף משחה של סטרואידים שתעלים את הפריחה הלא סימפטית, וטיפות אף שייבשו את הנזלת המטרידה. עבור תינוקות כאלה החלב הוא כמו רעל. השלשול, הליחה והפריחה על העור, הן דרכים של הגוף להוציא את הרעל החוצה. כעת, מלבד העובדה שממשיכים להאכיל אותו ברעל, גם חוסמים לו את ערוצי הניקוז. התגובה האקוטית מדוכאת, הליחה הופכת כרונית, והרעלים חודרים עמוק יותר. לתינוק כזה יש סיכוי טוב לפתח אסטמה כרונית (הריאות נחשבות ברפואה הטבעית והסינית כאיבר הפנימי של העור).

הומיאופתים ונטורופתים מכירים היטב את התופעה המעניינת, בה מגיע לטיפול חולה אסטמה. בעקבות טיפול הומאופטי או טיפול בצמחים, הרעלים יכולים לנוע בחזרה מבפנים כלפי חוץ, ופתאום מופיעה על העור פריחה אקוטית שלא נראתה זה שנים מאז היה החולה תינוק. לחולה הדבר מהווה טרדה וחוסר נעימות, אך למעשה זוהי בשורה טובה מאד עבורו, שכן כשהכרוני הופך לאקוטי – הרעלים בדרך החוצה וכבר אפשר לדבר על החלמה.

תהליכי מחלה וריפוי עובדים באופן דומה גם ברובד הרגשי. אם אני מאד כועסת על מישהו, הכעס ירצה להשתחרר באופן אקוטי, כמו רעל שרוצה להשתחרר מהמערכת. ארצה אולי לצעוק, לדבר עם מושא הכעס באסרטיביות וכו. אם לא שחררתי את הכעס לאורך זמן, תצטבר אנרגיה מרעילה שתתקבע עמוק בפנים ותקבל צורה של תסכול, טינה ומרירות. אם ארצה באמת להשלים עם מה שקרה, ולסלוח לזה שפגע בי, אין מנוס מלחוות שוב את הכעס במלוא עוצמתו האקוטית, ובעוצמה כזו המסוגלת לשחרר את המערכת מרעלים ישנים. רק לאחר ש"הוצאתי קיטור", דיברתי, כעסתי, בכיתי וכו (מבלי לפגוע בשני), רק אז יש מה לדבר על השלמה וסליחה.

הבה נשחרר את עצמנו מרעלים שונים ומגוונים בגוף ובנפש, ונקבל את הסימפטומים הבלתי נעימים בברכה ובהבנה, משום שזו הדרך היחידה לריפוי אמיתי ויסודי.