נהג המונית בוידוי כואב: "כל הנוסעים עלו, אמרו כתובת, שילמו וירדו. הרגשתי שקוף"

היתה זו שעת לילה מאוחרת, כשהרב רבי אהרן טויסיג שליט"א נופף באצבעו למוניות מזדמנות, מחפש מי יוכל להשיבו לביתו אחרי פגישה ארוכה שהתארכה עד השעות הקטנות. אחרי כמה דקות, נעצרת לידו מונית בחריקת בלמים. ''ערב טוב אדוני הנהג הנחמד!'' פותח הרב טויסיג בכניסתו, ''התואיל לקחתני לבני ברק?''

הנהג מסמן לו להתיישב, ובמקום להגיב – פותח בצהלות שמחה: ''בורא עולם! הידד כי שמעת את תפילתי!'', ושב וחוזר על הודאתו להשם על תפילתו שהתקבלה. הרב תמה ושאל: ''ידידי הנהג, ניחא כי התקבלה תפילתך, אך מה אתה חוגג… מה כבר קרה?''

''כבוד הרב!'', השיב הנהג, ''התפללתי לפגוש מישהו כמוך. אני כבר רוצה ללכת הביתה לישון, אבל עדיין לא מסוגל…''

''למה? לא היו נוסעים? לא הגעת לפדיון היומי הדרוש?'' – מתעניין הרב בחום. ''היו גם היו, אוהו, היו הרבה… משמונה בבוקר, כל היום עלו נוסעים. תסיע אותי מכאן לשם ומשם לכאן, מהרצליה לרמת גן ומשם לתל אביב וחזרה… אבל אני החלטתי שאני לא יורד מהמונית עד ש…''

הנהג ניגב דמעה סוררת, והמשיך: ''כל הנוסעים עלו, אמרו כתובת, שילמו וירדו. הרגשתי שקוף, כמו אויר. חיכיתי למישהו שיציל אותי, שיגיד לי מילה – תודה, מה שלומך, ערב טוב, בוקר טוב, משהו… החלטתי שאני לא יורד מהמונית עד שמישהו כזה יגיע, ויהי מה! התפללתי לבורא עולם, התחננתי שיעלה מישהו, שרק יגיד לי ערב טוב וזהו… ואז עלית, ואמרת 'ערב טוב' – תודה אבא שבשמים, תודה ששלחת לי את הנוסע הזה!'' – שב הנהג וצהל, מוחה את דמעות הכאב בדמעות אושר...

בינתיים הגיעו לבני ברק. ''אני נותן לך מתנה'', אמר הנהג, ''בהוקרה על המילה הטובה. מחר אני מניח תפילין – בפעם השניה מאז יום הבר מצוה…''

היה זה בתחילת חודש אדר, ואחר כך חלפו כחודש וחצי. במוצאי יום א' דפסח, צלצל הטלפון בביתו של הרב טויסיג. ''כבוד הרב'', אמר קול מוכר, ''זוכר אותי? אני אלון, מהמונית!''

''ערב טוב לנהג המונית הנחמד'', משיב מיד הרב, ''בוודאי שאני זוכר. אתה שצהלת על קבלת תפילתך, נכון?''

''כן, זה אני'', אומר הנהג ועובר ישירות לנושא לשמו התקשר, ''שתדע, כבוד הרב, שמיום המחר של אותה נסיעה, כל יום אני מניח תפילין, כל יום, רק כדי לשמח אותך כמו ששימחת אותי… לפני יומיים, בערב פסח, החלטתי שמי שמניח תפילין חייב גם לערוך סדר, אחרת זה לא מתאים… השנה זו היתה הפעם הראשונה בחיי שערכתי סדר, והתקשרתי לבשר לך!''

''כל הכבוד'', קרא הרב טויסיג בהערכה רבה, ''בשביל זה התקשרת?''

''מה פתאום?'' – השיב הנהג מיניה וביה, ''התקשרתי כדי לשמוע שוב את ה'ערב טוב אדוני הנהג הנחמד…''

מילה טובה אחת, איכפתיות אמיתית מעומק הלב לכל מי שבסביבה – יכולה ליצור מהפך, לשנות חיים של אנשים, להוליך אותם לקוממיות רוחנית.

איכפתיות, זה הסוד בין אב לבן, בין מחנך לתלמיד, וגם בין איש לרעהו. אנחנו הולכים ברחוב, סביבנו פוסעים אנשים – עם קצת איכפתיות נוכל לחייך לפלוני שלא שפר עליו גורלו, לומר מילה טובה לאלמוני המצפה לה כמו לטללי תחיה, לעודד ולחזק לב נשבר, ולעולם לא נדע מה ההשלכות וההשפעה החיובית.

כולנו יכולים. רק להיות איכפתי לזולת, רק זה!

באדיבות אתר 'דרשו'.