הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה מזרחי: לאחוז בפרי או לשחרר? התלבטויות של הורים

ילד מטופח הוא מי שהוריו מציבים לו גבול ושמים עליו עול, אחריות ותפקיד מחד גיסא, ומגבים אותו ועומדים לימינו מאידך גיסא

| כ"ג שבט התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

לא קל להיות אמא בדור הזה. הדילמות הנצחיות: לחבק או לצעוק? לנזוף או לוותר ולסלוח? לתפוס פיקוד או לשחרר? ועד כמה?

הגמרא במסכת שבת אומרת דבר והיפוכו. עץ שפירותיו נושרים מעיד על עצמו שהוא מפעיל כוח רב מדי על הפירות והם "בורחים" ממנו. יש לטעון (להעמיס) עליו אבנים כבדות, כדי שייחלש. ולענייני חינוך, אמא, כשאת יותר מדי אגרסיבית וקשה, הם עלולים, כאמור, לברוח.

מצד שני, כותבת הגמרא, כשרואים עץ שמשיר את פירותיו, צובעים אותו בצבע אדום (סיקרא), כדי שעוברי אורח יראו ויתפללו על העץ החלש והחולה.

מבלבל. האם אני אמא חזקה או חלשה מדי? ואיך אדע להיות אמא נכונה?

והעץ מלמד אותנו אחיזה נכונה, אחיזה של גבעול. הגבעול הוא דק ועדין. הוא לא מחזיק את הפרי חזק מדי, אך גם לא שומט.

אמא, תני לעצמך לאהוב. תני לעצמך לנוח. תני לילד לנוע. תני לו להבשיל באור השמש. הביעי בו אמון כשהרוחות שורקות סביבו. היי ניצבת לנגד עיניו. סוככי עליו בעלים עדינים. תיהני מהריח הנעים שהוא מפיץ. ובבוא העת, הניחי לו להיקטף ותני לו להיעטף על ידי הכלה שלו או החתן שלה.

ואם חלילה ינשור? שוב, הוא ידשן את האדמה של כל המשפחה. הוא יחזק את הגזע וישוב, שמח משהיה. אל תחדלי מלאהוב. האמיני בו. הוא עוד יחזור, ולוּ רק מהגעגוע.

מהו "גבעול"? מצד אחד: גבול ועול ("עשה כך ואל תעשה כך"). מצד שני: גב (גיבוי). בחלקו העליון, הגבעול מקיף את הפרח בעלים שיגנו על העולל ולא משנה מה הוא מעולל.

אם כן, ילד מטופח הוא מי שהוריו מציבים לו גבול ושמים עליו עול, אחריות ותפקיד מחד גיסא, ומגבים אותו ועומדים לימינו מאידך גיסא וכמובן, פורשים מעליו רשת ביטחון. נשמע הגיוני? כן. פשוט? ברור שלא.

והרב יואל טייטלבוים מסאטמר, בעל הספר "דברי יואל", היה אומר שבראש השנה (א' בתשרי) ה' בודק את הבנים לפי זכות האבות, ואילו בראש השנה לאילנות הוא עורך ביקורת אצל האימהות: האם את חושבת, אמא, שהילד הזה מוּשקֶה מספיק? מושקַע מספיק? האם הֵצלת עליו בעלייך, האם שלחת אליו זרועות? האם השקית אותו כשהיה צריך?

ואת יודעת בעמקי ליבך שרצית לעשות את המיטב אבל לא תמיד הצלחת. אם בכלל.

ויאמר הרבי מסאטמר בגאונות ובעדינות: כשבט"ו בשבט ההורים נידונים על ההורות שלהם, הקב"ה, כביכול-כביכול, "דן" את עצמו על אבהותו שלו. "למה 'הפרי' הזאת מושלכת כך? למה היא נראית יבשה ומכווצת? ומתי זו תהיה כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ? איך קרה שהפירות שלי נראים כמושים כל כך, ואני האבא שלהם?..."

אמרי לקב"ה: "אתה אבא ואני – הפרי שלך. בבקשה, תדאג לי! חייב אדם לזון את בניו ובנותיו, חייב אדם ללמד את בנו תורה, חייב אדם ללמד את בנו אמנות נקייה. תכוון אותי למקום הנכון שלי, אבא. אני רוצה לפרוח, להתגשם, להיות עץ גדול ומניב פירות נפלאים בעולמך".

מתוך ספרה של הרבנית ימימה מזרחי, "איך היא צומחת", בהוצאת קורן מגיד


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים