מפתחות לחיים

מפתחות לחיים: מדברי חכמי ישראל בנושא שלום בית

"וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן"

| כ"ו חשון התשע"ד |
אא

"אמר ר' ישמעאל גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שימחה על המים, [להשקיית סוטה] כדי להטיל שלום בין איש לאשתו".      

(מסכת דרך ארץ זוטא פרק יא)

"אמר חזקיה גדול הוא השלום. שכל מצוה שבתורה כתוב בהן "כי" [אם, כאשר]. "כִּי תִרְאֶה", "כִּי תִפְגַּע", "כִּי יִקָּרֵא", "כִּי תִבְנֶה". כשבאה המצוה לידך, אתה זקוק לעשות. אבל השלום מה כתיב בו? "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ",[1] בקשהו ממקומך, ורדפהו במקום אחר [אפילו רדוף אחריו למקום אחר כדי להשיגו]".

 (מסכת דרך ארץ זוטא פרק יא)

"רבן שמעון בן גמליאל אומר כל המשים שלום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו משים שלום בישראל על כל אחד ואחד. וכל המטיל קנאה ותחרות בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו מטיל קנאה ותחרות בישראל. לפי שכל אחד ואחד מלך בתוך ביתו".

(אבות דר נתן כח, ג)

"המעמיק בזה יהא מוכן לסבול הרבה ובלבד לבקש שלום ביתו, ואל יחזיק במחלוקת אפילו עם בני ביתו חסרי מדע ועבדי לה הכעסות [אפילו עם אותם מבני ביתו שהם חסרי הבנה ומכעיסים אותו], ישלח דברו בנועם שיח, ויתן חינו לכבוד קונו".

(אורות אלים, פט)

"דרש ר עקיבא; איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, [שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהם, י באיש וה באשה] לא זכו אש אוכלתן. [שכמסלק שמו מביניהם נמצאו אש ואש]"

(סוטה יז, א)

"דבי ר ישמעאל תנא; גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו [שינה מן האמת למענו], דמעיקרא [שמתחילה] כתיב:[2] "וַאדֹנִי זָקֵן" [שרה אמרה על בעלה], ולבסוף [כשדיבר הקב"ה עם אברהם] כתיב "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" [אמר לו שכך אמרה על עצמה, ושינה הדבר מפני השלום]".

(יבמות סה, ב)

"האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר:[3] "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ".                

(יבמות סה, ב)

"כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם".

(יבמות סה, ב)

"יהא אדם עניו בביתו"

(תנא דבי אליהו רבא, פרק יג)

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל"[4] להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. [והרי] יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באוהל הייתה? אלא כדי לחבבה על בעלה. למדתך תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו על ידי בעלה".

(בבא מציעא פז, א)

"שנו חכמים יהא אדם עלוב לכל אדם (מקבל עלבון ואינו מחזיר), ולאנשי ביתו מכל אדם".

(תנא דבי אליהו זוטא פרק ד)

"ולמדנו לפחות על המושג של עשיית פעולות בגבול המותר, לחבב אשה על בעלה. וכן התירו לכלה שתרחץ פניה שלושים יום לאחר נישואיה אפילו ביום הכיפורים, שלא תתגנה על בעלה. וכן אשה נדה מתקשטת מטעם זה".

(בית יחזקאל, עמ לא)

"צריך להראות תוספות חיבה ואהבה עם זוגתו, ואין צריך לומר שלא ירגיל שום קטטה מערב שבת וכו. והוא סימן להתפשטות אור וקדושת שכינה".

(בית חדש, סימן רפ)

"ואם אית לון שלמא בכל שית יומין דחולא, יעבדון תוספת בשבתא בפיוסא דא לדא, ברחימו סגי וכו בתוספת מילין דפיוסא. [ואם יש ביניהם שלום בכל ששת ימי החול, יעשו תוספת בשבת, בפיוס זה לזה באהבה רבה וכו, ובתוספת מילים ובפיוס]"

(תיקוני הזוהר דף סד, ב)

"בית שיש בו מחלוקת, סופו ליחרב. בית הכנסת [שיש בו מחלוקת], סופו להיות בית עבודה זרה".

(מסכת דרך ארץ פרק ט)

"והגדר למנוע דברי ריבות מביתו, הוא שלא לדקדק כל כך בהוצאות הבית על כל פרוטה ופרוטה".

(פלא יועץ, ערך אהבה)

"והצעד הראשון למנוע המריבה, היא להסביר לה בנועם שיח מה מצבו הכספי ומה הגבול לכל שיוכל לתת לה, אף שהיה ברצונו להרבות לה כהנה וכהנה וכו. אבל הצעד השני לתקון המעוות הוא שיתבונן האדם בעצמו הלא כל ברכתו באה בגללה. וכמו שחז"ל לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא משום אשתו.[5] אם כן איך יוכל לקמץ עמה אחרי שהיא שגרמה לו אותו מעט שיש לו. ואל ידקדק עמה על כל פרוטה פן ידקדקו אתו גם כן בשמים".

(בית יחזקאל, עמ לז)

"אלו דברים שהאשה משתוקקת עלייהו [להם], ומאי ניהו [ומה הם]?  תכשיטין". כלומר על הבעל להעמיד עצמו במקום רעייתו לפי תכונות וצרכי נפשה של אשה. ולא להסתפק בדאגה למזון ולבגדים וכדומה כפי שדואג לעצמו.

(כתובות סה, ב)

"עוד עצה להשכנת האהבה בבית לבל ירחיק הבעל נדוד עידן ועידנין [זמן רב] ואפילו אם מוכרח לכך".

(פלא יועץ, ערך אהבה)

"שלא תגלה לאביה ואמה ואחיה שום דבר מרעתה ודחקה וצערה, שאש תוקד בקרבם על צרת הבת, ויצאו לקראת נשק ויעשו מריבה עם בעלה וכו. תהא שנואה מבעלה, ויוסיף להרע לה על אשר גילתה דברים שבינו לבינה וכו. ויותר טוב שתוכיח אותו היא בעצמה בעת רצון, בנועם שיח בחן וחסד, שבודאי עושים פירות יותר".         

(פלא יועץ, ערך אהבה)

"אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח רווח [הריב דומה לתעלת מים שהחלה להתרחב, שאם אין מתקנים וסותמים מיד את ההתרחבות, היא מתרחבת מזרימת המים עד שמתקלקלת ללא תקנה]".

(סנהדרין ז, א)

"אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה [שיהא מזון] בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר:[6] "הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם, חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ [אימתי גבולך שלום, כשחלב חיטים ישביעך]".

(בבא מציעא נט, א)

"לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל".[7]

(גיטין ו, ב)

"הדרך לנהוג עם האשה: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

(סוטה מז, א)

"בני, אל תשבח אשתך בפני חברך, פן יבוא לשנוא את אשתו או לחשוק באשתך. ואל תשבח עצמך במדות טובות שיש בך [כשאשת חבירו נוכחת] שמא תבוא אשתו למאוס בבעלה ולחשוק בך".

(שבט מוסר, פרק טז)

"לא יגורו אחים יחדיו בבית אחת [משום שעלולות נשותיהן להסתכסך], ולא כלה וחמותה".

(פלא יועץ, ערך מחלוקת)

"היה ר' מאיר אומר כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". ובתוספות פירש רבינו תם שעם הארץ אינו ממתין עד שתתפייס.

(פסחים מט, ב)

"יום הטבילה הוא יום הכנה לקדושה, יש ענין להרבות שלום ביום זה ולהתרחק מן המחלוקת, חשוב מאוד להגיע להתפייסות מוחלטת, ולא להותיר כל קפידה או רגשות בלתי נעימים. קשה היא הכניעה וההתנצלות. אך כדאית היא למען שלום הבית שבעבורו זוכים להשראת השכינה".

(נתיבות טוהר, עמ 76)

"בעלות המנחה בערב שבת קודש הנה הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו. הסטרא אחרא טורחת הרבה לחרחר ריב והאיש הירא יכוף יצרו שלא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבא יבקש שלום. ודע כי הנה כל אדם העושה קטטה ומריבה עם אשתו או בניו או משרתיו, ודאי נראה לו שהדין עמו וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית. אך באמת מי שיש לו מח בקדקדו יבין שאם יַצַא מכשול זה מתחת ידם, איננו נעשה מאתם ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן לחרחר ריב ומדון בעת ההיא. ואם השטן עומד כנגד האשה או המשרת ומכשילם בעניני הבית לעשות דבר שאינן מתוקן לבעל הבית, מה כוחם לדחות מעשה שטן, וכי יש אדם שיכול להלחם עם השטן ולנצחו? מי זה יאמר יכלתיו ונצחתיו? לכן כל איש מבין כשיראה איזה מכשול וחסרון בעניני הבית לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב אתם, אלא יתבונן עבורם בלבבו התנצלות הזאת שכתבנו, כי אמת היא. ואז ישתוק ולא יריב ולא יתכעס, וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא".

(בן איש חי פרשת וירא בשם החיד"א)

"רבי אומר לעולם אל ירבה אדם רֵעִים בתוך ביתו [לא ירבה בהזמנת חברים לביתו] וכו, אל ימנה אדם אפוטרופוס [מנהל משק בית] בתוך ביתו. שאלמלא לא מינה פוטיפר את יוסף אפוטרופוס בתוך ביתו, לא בא לאותו דבר".

(ברכות סג, א)

"וכל מי ששרוי בלא אשה, שרוי בלא טובה, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא דירה,  בלא תורה, בלא חומה,  בלא שלום. ואמר ר אליעזר כל  מי שאין לו אשה אינו אדם, וכיון שנשא אשה עוונותיו מתפקקים".

(טור תחילת אבן העזר על פי הגמ יבמות סב, ב)

"ראשית חכמה היא ההכרה שאיש ואשה שותפים בנשמה אחת, למרות שהם בעוה"ז בשני גופים. כי דבקות הזווג, היא קשירת נפשם העליונה. שהרי כן נבראו תחלה גוף אחד דו פרצופים, ולא היה להם כי אם רוח אחת, וגם אחר היפרדם לשני גופים כך הוא ורוח אלוקים עליון שופע על שניהם כאחד, והיא דבקות אהבתם אמתית. ועל כן אם תבוא בגידה ביניהם, תוכרת הנפש הבוגדת ממקור חוצבה".

(חתם סופר סוף גיטין)

"והנה ראה יתברך לברוא את האשה מצלע האדם, ולא בראה בפני עצמה כנקבות שאר בעלי-החיים. לפי שנקבות בעלי-החיים אינן מתחברות לזכרים ולא נשמעות אליהם אלא לענין המשגל בלבד. משום היותן נפרדות ביסודן מהזכרים, ודבר אין להן עמהם. אמנם נקבת האדם הוצרכה להיות עזר בכל ענייניו לזכר, ובעבור זה הוצרך להיותה חלק מגופו. כי החלק יתחבר לחלקו, ותאהב אותו ותגן בעדו. ולכן לקח ה אחת מצלעותיו של אדם ומזה עשה בנין האשה".

(אברבנאל, בראשית ב, א)

"ואמר לא טוב היות האדם לבדו כלומר כמו הבהמה, שאין הבהמה מיוחדת לזכר אחד [משום שהזכר והנקבה בבהמה נבראו כל אחד לבדו גוף בפני עצמו. אלא באדם תיברא הנקבה חלק מגוף הזכר]. ועל כן ראוי האדם לאהוב את אשתו כגופו, ולרחם עליה ולשמרה כאשר ישמור אדם אחד מאבריו. וכן היא חייבת לטרוח עבורו ולאהוב אותו כנפשה, כי ממנו נלקחה".

(הקדמת הראב"ד לבעלי הנפש)

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד",[8] ומשנשאת האשה לבעלה ונעשה בן זוגה, התברר כי הוא מזלה וצריך להיות ביניהם אהבה ואחוה".

(חוקי הנשים לר יוסף חיים מבבל, עמ 24)

"אשה אחת, היה להוריה ריב עם בעלה. אמר לה אביה; בתי, שמעיני, רצוני שתתגרשי מבעלך. התסכימי עמי? השיבתו; אבי, ה השיאני, ואתה תגרשני? הרי שנינו היינו נשואים עוד לפני שאמי הולידתני! וגם אם תוכל להפריד הגוף הגשמי, לא תוכל להפריד הגוף הרוחני. אבי אנא עוזבני. בעלי הוא בשרי ודמי ולא אחליפנו בשום אדם. הוא בעלי ואישי, זולתו לא יערב לי. ולא אחליפנו בכל בני משפחתי. מששמע אביה אמר; ישר כוחך בתי ישר כוחך בתי, נצחת אותי בדברייך".   

(חוקי הנשים לר יוסף חיים מבבל עמ 24)

"וכן האיש חייב בכבוד חמיו וחמותו, וטעמא משום דאיש ואשתו כחד גופא חשיבא [והטעם משום שהאיש ואשתו כגוף אחד נחשבים]. ואב ואם של זה, כאב ואם של זה".

(ספר חרדים, פד)

"צריך שיהיו נחשבים כאילו היא הוא, והוא היא".

(שבט מוסר, פרק כד)

"וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן".

(רמב"ם, הלכות אישות טו, יט)

"יש אנשים אשר ישמרו עצמן מעשות כל רע לכל אדם, ויאהבו ויכבדו אותם. אבל ישנאו את נשותיהם ויבזו אותן, באמרם אין בזה עון כי אני בעל האשה ואשתי כגופי. וגדול עוונם. כי למה יגרעו הנשים מהיות בכלל "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"[9]? ועונשם יותר חמור כי היא עצם מעצמיו, ונאמר:[10] "וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי". ואסור להונות את אשתו ולצערה בדבורים וכו, ואין צריך לומר שאסור להרחיק עצמו מעליה בדרך רחוקה, והיא מר לה כאשה עזובה ועזובת רוח וכו, ולפעמים יגרום כי תשטה אשתו".

(ספר הברית, עמ קעד)

"ויש תועלת בריחוק מן האשה קצת זמן [אלו ימי איסור הנדה], כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן, ולא יקוצו זה מזה לרוב התמדת קרבתן, ויתנו עיניהם באחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם מבני אומתינו".                                                  

 (ספר החינוך, מצוה קסו)

"מימי לא קראתי לאשתי, אשתי, אלא ביתי". ופירש רש"י: "שהיא עיקרו של בית".  

(שבת כה, ב)

"אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, [שלא יבלע באדמה עם קורח ועדתו]. אמרה לו: בעלי, מה יצא לך מזה, הרי בין אם משה יהיה הרב ובין אם קורח יהיה הרב, אתה תשאר התלמיד. אמר לה ומה אעשה, והרי הייתי בעצתם ונשבעתי להם שאלך אתם, אמרה לו אשתו יודעת אני שכל העדה קדושים וכו, השאר בבית ואני אצילך, השקתה אותו יין לרויה והשכיבה אותו בפנים, והתישבה ליד הדלת וסתרה שערותיה, וכל מי שבא לקרוא לו, ראה אותה וחזר מיד על עקבותיו, בינתיים נבלעו הם באדמה והוא ניצל".

 "אשתו של קורח אמרה לו ראה מה עשה משה, הוא מלך, את אחיו עשה כהן גדול, את בני אחיו עשה סגני כהונה, אם מביאים תרומה אומר שצריכים לתתן לכהן, ואם מביאים מעשר בשבילכם, אומר שאתם צריכים להפריש מזה מעשר לכהן, ועוד שגוזז לכם את כל השערות כמו שוטים, וכצואה אתם חשובים בעיניו, עין רעה נתן בשערותיכם כדי שלא יהיה בכם צורה כמותו. אמר לה קורח והלא גם הוא גלח את כל שערותיו, אמרה לו עושה הוא זאת כדי להפיס דעתכם, שאומר תמות נפשי עם פלשתים וכו, ועוד שאמר לשום תכלת בציצית, אם התכלת כל כך חשוב קח בגדים שכולם תכלת, וכסה בהם כל בני ישיבתך וכו".

"זה מה שכתוב:[11] "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" - זו אשתו של און בן פלת, "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ" - זו אשתו של קורח".

(סנהדרין קט, ב)  

"דא היא דלא ישתכח כוותיה, דא היא יקרא דביתא, כולהון נשין גביה כקופא בפני בני נשא. [צריך לחוש כלפי אשתו כי זו היא שלא ימצא כמותה, וזו היא יקר הבית, וכל הנשים לגביה כקוף בפני בני אדם]".

(זוהר הקדוש ח"א דף מט)

"איתתא גוצא, גחין ולחיש לה. [אשתך נמוכה, גחון ולחש לה]".

(בבא מציעא נט, א)

"בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג[12] כתב שחובה יתרה לאדם לכבד את אשתו מאשר אדם אחר, כי עליה נצטוינו בכל ענין ולא אצל אדם אחר. ודברים דומים כתב המהר"ל בנתיבות עולם, "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" וכו, פירוש באשתו במיוחד. כי אשתו מפני שהבעל מושל עליה דמעתה מצויה ביותר, כי אונאת אדם אחר אינו מתקבל בכל כך התפעלות. אבל האשה שהיא תחת בעלה, ועם זה היא חשובה בעצמה, היא נתפעלת ביותר, לכן דמעתה מצויה".

(בית יחזקאל, עמ לב)

"לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד לאשתו ובניו יותר ממה שיש לו. שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם".

(חולין פד, ב)

"ר חייא הוה מצערא ליה דביתהו. כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר? אמר ליה דיינו שמגדלות את בנינו, ומצילות אותנו מן החטא.  [ר חייא היתה מצערת אותו אשתו. ואף על פי כן כשהיה ר חייא מוצא משהו יפה היה עוטפו ומביאו לה, אמר לו רב והרי היא מצערת את כבודו? אמר לו די לנו שהן מגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא]".

(יבמות סג, א)

"כי לא המדרש הוא העיקר כי אם המעשה, ועל ידי אשה יכול האדם לקיים כל המצוות חיי העולם הזה והעולם הבא וכו, כי בזכות שנשא אשה וכו מלבד שמציל עצמו מן החטא".

(ספר ליקוטים למהרח"ו, פרשת עקב)

"במה אשה עוזרתו לאדם. מביא חטין (מן השוק), חטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה את עיניו, ומעמידתו על רגליו?"

(יבמות סג, א)

"רע בעיני ה הגירושין, כי ה העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה, והיא חברתך ואשת בריתך וכו. ואמרו חז"ל דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו, ולכן אל יצא איש ממקומו, ואל יעשה דבר קטן או גדול בלתי רשותה".

(ספר הברית, עמ קעד) 

"ומסופר על הר שמחה זיסל מקלם, שכל פעם שנכנס לביתו אחרי ערבית של שבת, היה נעמד ליד הדלת להתבונן בהתפעלות בסידורי השולחן ונוי המצעים, כדי לא להיות כפוי טובה לאשתו שטרחה בשבילו".

(מאורות הגדולים, דף צה) 

"אסור לצער את אשתו בדברים, ומכל שכן שאסור להרים יד עליה. והאר"י ז"ל כתב שמי שמרים יד על אשתו, אפילו היה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, אינה שורה עליו עד שיעשה תשובה".

(כף החיים פלאגי, סי א אות יא)

"והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו. דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה. וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך".

(שו"ת מהר"ם מרוטנברג, חלק ד, סימן פא)

"אמר ר מאיר מפני מה אמרה התורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה, וקץ בה [מרוב הרגל תהיה מאוסה עליו]. אמרה תורה תהא אסורה שבעת ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה".                                                                      

(נדה ל, ב) 

"ימי ההרחקה מחבבים את האשה על בעלה. האדם מטבעו מבקש חידוש. ואפילו דברים יפים ונעימים, כאשר הופכים הם לשגרה יוצרים מציאות של מיאוס. כפי שאומר שלמה המלך ע"ה במשלי:[13] דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ. דבש, גמטריה אשה."

(נתיבות טוהר, עמ 34)

אדם שמתה אשתו ונשא אשה אחרת, אסור להכנס לביתו לאחר נישואיו לשניה ולנחמו על מות אשתו. ופירש רש"י: משום חלישות דעת של האשה האחרונה.

(מועד קטן כא, א)

"היה עדיף לאדם לבקש אשה רעה, שהרי מי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גהינם. וזה אם האדם היה יכול לעמוד בנסיון".

(פלא יועץ, ערך אהבה)

"אמרו במדרש שצוותה אשה חכמה אחת את בתה: בתי עמדי לפניו כלפני מלך ותשרתיהו. ואם תהיי לו אַמַה [שפחה], הוא יהיה לך עבד ויכבדך כגבירה. ואם תתגדלי עליו, יהיה לך לאדון בעל כרחך".

(מנורת המאור, נר ג ח"ד פ"ב)

"אך אמנם אוי לאב לנגלה באזניו כי בתו תבזה את בעלה, והחריש לה אביה, ויספר לאשתו... "זכינו לבת מושלת על בעלה, והוא מתיירא ממנה, ואת כל חפץ לבה היא עושה, בלי שאלת פיהו". ואוי לאשה רעה כי נכון בידה יום מר, ויבואו ימי השילום, ואת אביה היא מחללת, ואומרים "ארור שזו גידל". אלא חייב כל אב ללמד את בתו לאהוב את בעלה ולכבדו. ויאמר לה אביה: אם שמוע תשמעי לקולו, אז יאהב אותך אהבה עזה, ובזה תמשכי את לבו, וכל חפציך ימלא, ואת תִמְשֵלִי בו... וכל זה חייב כל אב ללמד את בתו בקטנותה ונערותה".

(ספר הברית, עמ קעד)

"אין לך אשה כשרה בנשים, אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה".

(תנא דבי אליהו רבה, ט)

"מה טיבה של יעל שבאה תשועה גדולה לישראל על ידה? אמרו, אשה כשרה היתה, ועושה רצון בעלה. מכאן אמרו אין לך אשה כשרה בנשים, אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה".

(ילקוט שמעוני, שופטים סי רמז) 

"ואפילו אם הם עניים ומחוסרי בגדים, עם כל זה, אותם סחובי בלאות שלובשת יהיו מכובסים ונקיים מכל כתם".  

(שבט מוסר, פרק כד)

"בעת כעסו, תיישבהו [רעייתו]. בעת צרתו, תשיחהו. בעת רעתו, תנחמהו. ואפילו יהיה לה דאגה, תסתירנה כדי שלא יתעצב... ויהיו בגדיה בכל עת נקיים, תכבד את אביו ומשפחתו, ואפילו [אם] הם בזויים. ותהיה שמחה במתנתו, ותַרְאה שהיא מרובה, אפילו [כשהיא] מעוטה. ותתפלל בכל יום על בעלה שיצליח ממעשה ידיו".

(של"ה שער האותיות, דרך ארץ)

"ואם היא חולה, תראה לבעלה פחות ממה שמרגשת מן החולי, ותתחזק בפניו. שכל אלו דברים גורמים שתתחבב בעיניו [כאשר רואה שמתאמצת להקל את הרגשתו], ומחשבתו עליה תמיד". 

(שבט מוסר פרק כד)

"ואם תראה האשה שבעלה דחוק [בפרנסתו], אל תרבה עמו במשאלות, אע"פ שהם צורך הבית מאד, תצמצם עצמה. ומה תועיל דרישתה. ואם מתבייש ממנה מוכרח לגנוב ולגזול".

(שבט מוסר, פרק כד)

"צריכה האשה לחשוב כשבעלה כועס עליה על לא דבר, שמא היה לו איזה צער בשוק, ומרוב שיחו וכעסו דבר עד הנה. אבל בעצם אין כוונתו אליה ואינו שונא אותה כלל."

(פלא יועץ, ערך אהבה)

"שלא תהא האשה עצלנית... שמבטל הנקיות מן הבית... ואז אף שיש שפע מלבושים וכלים בבית, כיון שמחמת העצלות הם מלוכלכים וקרועים, דומים כמלבושי וכלי העניים. והבעל הנכנס לבית, אף על פי שיבוא שמח מן השוק, בראותו לכלוך הבית בכמה מיני מכשולים באמצע הבית ובכל זוית, וקדרות שאינן נקיות שנשארו שם מבישול הלילה, יתעצב אל לבו. וזה מביאו לחמוד בית חברו המנוקה מכל מכשול ומכל סרחון, ומחמדת הבית ימשך לחמוד גם אשת חברו הנזהרת בנקיון הבית".

(שבט מוסר, פרק כד)

"תהיה האשה נזהרת בתקון שערותיה ועשיית צפורניה. ואם יש בה איזה מום, תכסה אותו מבעלה בכל מה שאפשר לכסות, משום שנמאסת בפני בעלה".

(שבט מוסר, פרק כד)

"ואשה שנפל בחלקה איש קשה במדותיו ובדעותיו... לא משום זה יקל כבודו בעיניה, ותבוז לו בלבה ח"ו, כי דבר המלך מלכו של עולם עליה, ומה לה בהדי כבשי דרחמנא [מה לה בדברים הנסתרים], והוא המזווג זווגים... ויגדל שכרה כאשר מעשיה לשם פועלם".                            

(פלא יועץ, ערך אהבה)

"האשה בכל הזמנים צריכה לחבב בעלה. הוא חלקה, הוא מזלה. הבצל של בעלה יהא אצלה חביב יותר מאלף אגוזים ושקדים. לחם בעלה תאכלנו באהבה יותר מריבת אפרסקים. ירקות בעלה תאכלם בשמחה יותר מחבושים ותפוחים". 

(חוקי הנשים לרבינו יוסף חיים מבבל,  עמ 42)

"שבח האשה ופארה, בעניני הסדר והנקיון לפני בעלה כדי שלא ימאסנה. ותמיד תהא מתוקנת במלבושיה וזהירה בניקיון בגדיה. בגדים פשוטים שלא יימצא בהם כתם, טובים מבגדי משי ומלוכלכים. חלוק פשוט וארוך, עדיף מקצר רקום זהב. בגדי בד וסגורים, עדיפים מבגדים עם קישוטים ופתוחים. מוטל על האשה לתת דעתה על הנהגותיה בפני בעלה, תתקשט לפניו ותתייפה. ואפילו אם בעלה אינו מחפש אחר דברים אלה ודומיהם, מוטל עליה להתקשט בתכשיטיה ונקיונה. וסדר ההנהגה, כשתתעורר משנתה תרחץ פניה ותשטוף פיה תכסה ראשה היטב ותסדר מלבושיה. ותתאמץ ככל יכולתה, וככל שיעלה בידה, ולא תטעה בשום אחד מהם. אשה אשר עבודות הבית עושה בעצמה, צריכה בכל שעה להשגיח על נקיון ידיה ותרחצם, ובמיוחד אם התעסקה בשום ובבצל וכל דבר שריחו אינו נעים, צריכה לרחוץ ידיה בדבר שיסלק את הריח. שלא תתגנה בעיני בעלה".

(חוקי הנשים לרבינו יוסף חיים מבבל, עמ 50)

"נקיון הבית והריהוט מבוקש מהאשה, היות והבית ורהיטיו תחת השגחתה. קודם כל דבר תסדר נקיון הבית מהפסולת. בימים החמים ובימים הקרים תפתח כל יום חלונות הסגורים, כדי שיצא האויר הדחוס ויכנס אויר חדש לנשימה, וזו הזהירות היא מנוחת האנשים ורפואת הגוף".

(חוקי הנשים, עמ 51)

"שבח האשה יאריך ה ימיה, לא תהיה קצה מאורחיה אשר יזמינם בעלה, ולא תיראם ככבדים על לבה. צריכה לייקר את האורח, ותעשה כבודו לפי רצון בעלה ויכולתו. ואם הביאה דבר חסר לפניו, תגרום לבעלה בושה וכלימה ובזיון ומפלה. אשה צרת עין תבזה עצמה ותבזה משפחתה, ותגרום לעצמה לעג ובזיון ויתגלה קלונה".                 

(חוקי הנשים, עמ 53)

"מראות הצובאות": בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות [ילדים] רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם. שנאמר:[14] "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ", וזה שנאמר:[15] "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת". ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו.

(רש"י, שמות לח ח, וכן הוא בזוה"ק פרשת שמות)

"כל הענין של תכשיטי נשים הוא כדי שלא יתגנו על בעליהם. כלומר למען תתקשט בתוך ביתה, להתחבב על בעלה. ולא כמנהג הרע של כמה המתקשטות דוקא כאשר יוצאות לשוק וזה אסור".  

(בית יחזקאל, עמ לב)

"כי מצינו בזוהר דזווג האדם עם אשתו בליל טבילתה, הוא כמו זווג  ליל שבת,  שיש בו  זווג  עליון. והדבר יפלא  איך יהיה  החול כמו  שבת? אך הטעם וכו אם שמרו איש ואשתו ימי הנדה כראוי, ונתרחקו ונבדלו זה מזה כראוי כפי ההלכות האמורים בנדה, אז על ידי זה גם הקליפה תתרחק ותבדל מן סטרא דקדושה הרחקה והבדלה גמורה מדה כנגד מדה וכו, ועל כן בזכות זה אז כאשר תטהר האשה בטבילה כראוי, ותדבק בבעלה, שהוא דיבוק טהור בטהור, אז הקב"ה בחסדו מאיר להם בשרשם הארה גדולה של חיבור וזווג עליון של הספירות, בדרגה של שבת קודש בשרשם דוקא וכו, על כן כמה וכמה צריכה האשה להשמר ולהיזהר בכל הלכות נדה אחת לאחת וכו, שעל ידיהן תקבל ההארה הגדולה".

(בן איש חי, פרשת שמיני)

"הטעם שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, כתב הרב שמשון רפאל הירש: אין הטעם משום פחיתותה של האשה, אלא אדרבה מצד מעלתה וחשיבותה. אין האשה זקוקה למצוות מדרבנות בצורת מצות עשה שהזמן גרמא, על מנת לקושרה אל בורא עולם.  בנשים קיימת התלהבות קודש בעבודת ה. וכתוצאה מזה הן קשורות תדיר אל הקב"ה".

(נתיבות טוהר, עמ 61)

"תרומת ימי ההרחקה, הרמת כבודה של האשה. בתקופת ההרחקה, האשה דומה לנרות חנוכה שעליהם נאמר "קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות" דהיינו ימי ההרחקה מהוים גורם להרמת ערכה של האשה וכבודה בעיני בעלה".

 (נתיבות טוהר, עמ 129)

"מה שאמר ר יצחק[16] על אדם שנכשל בעבירה והוא חייב מיתה לשמים, והקדוש ברוך הוא חס עליו במה מתכפר לו? על ידי שמת שורו, או נאבדת תרנגולתו, או נשברת צלוחיתו, או נכשל באצבעו ויצא ממנו טפת דם, מקצת הנפש ככל הנפש. ודאי פשוט שזהו דוקא כשאינו כועס על אשתו ובניו ומשרתיו שגרמו לאותו נזק, משום שיודע שהם שלוחי דרחמנא [שלוחים של הקב"ה] לעשות לו אותו נזק על ידם. ומקבל היסורים באהבה. נרצה לו לכפר עליו. אבל אם הוא כועס ובא לידי קטטה בתוך ביתו, לא די שאינו מכפר, אלא שהוא מוסיף על חטאתו פשע ח"ו. ולפי דברי רבותינו ז"ל אשר הם אמת וצדק בלי שום ספק, יותר יש לשמוח כשמפסיד מכשמרויח. ובריוח אין כפרה, ואם יהיה לעולם מרויח, ולא יארע לו הפסדים, נמצא אוכל עולמו בחייו".

 (אורות אלים, קצד)

"שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה וכו. ובעי לממרינהו בניחותא [וצריך לאומרם בנחת]".

(שבת לד, א)

"ואפילו אם הוא עני היא תראהו כעתיר נכסים. לא תגנה מעשיו, ולא תגלה מחשבותיו, תכבד משפחתו ותחבב קרוביו."

 (חוקי הנשים, פרק תשיעי) 

"אלא צריך לדעת שתועלת נפלאה זו, מה שהאדם זוכה להשלים עצמו על ידי אשתו, הוא בדוקא על ידי אשה זו שזימן לו השם יתברך, ונשא אותה. וכמו שאמרו חז"ל מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, מה אשה לאיש. ואי אפשר בשום אופן שיזכה לגודל תועלת זו אם היה נושא אחרת. וטעם הדבר יעויין בהקדמת הראב"ד לספרו בעלי נפש שמאריך לבאר כי האיש ואשתו אינם שני נפרדים שנתיישבו ביחד (כמו אצל בעלי החיים), אלא הם בעצמותם אחד ממש שנחלק לשנים. שהרי כך ברא הקב"ה את אדם הראשון אחד לבד, ואחר כך מגופו עצמו ברא את חוה שתהיה לו לעזר".

(שלום באהליך, עמ ד)

"אם תכונותיו רגזניות, לא תרגז ממנו. ואם צעק עליה, לא תקפיד בלבה. ואף אם הכעיסה בתקיפותו, צריכה מיד להרגיעו. וכל אשר יעשה בשעת כעסו, היא לא תשיב לו. ואם דיבר עמה דברים מרים, תשיבהו דברים מתוקים. ואם תתמיד בפעולות אלו יתחרט על דרכיו מעצמו, ובינו לבין עצמו יתיישר אורחותיו".

(חוקי הנשים, פרק תשיעי)

"אם בא הבעל מעבודתו עייף ומצאתו מתוח, תראה לו פנים יפות, לא תתעצב, ולא תתבלבל. היות והאיש הוא בעל מקח וממכר ועסקיו מרובים, וברוב המקרים יזדמנו לו מכשולים, אם בעסקי כספו ועיכוב עסקיו, או נזדמן לו בשוק אדם כעסן, וטבע האנשים כשהוא מתוח אפילו מדבר קל, יֵצֵר לו ויבלבל דעתו וישתבשו הליכותיו עם בני ביתו וזוגתו, וכשיקרה לו צרה ומצוקה לא יהא לו מצב רוח טוב. לכן אני אומר לכל אשה ואשה, אם מצאה מעשי בעלה משונים, ואינו נוהג עמה כשורה, או נראה כרוגז וחריף בדבריו, לא תפרש התנהגותו באופן אחר, ולא תחשוב על כך מחשבות, אלא תרגיעהו ותחבבהו בכל מצב שתמצאהו, ותלך עמו לפי רוחו ודעתו, ולבסוף כשיעברו בעיותיו, יהיו פניו שמחות מאליהם, ויחזור למרגועו וקדמותו".

(חוקי הנשים, פרק תשיעי)

"כתב ר חיים ויטל: וכמעט שאין שום מקום ואפשרות אחרת, שיוכל האדם כל כך לתקן מדותיו ולהשלים עצמו, (אלא) על ידי ביתו והתנהגותו שם. ולכל אחד ואחד מזמן השם יתברך את האשה הראויה והמתאימה לו, להשלים את עצמו".

 (תחילת שערי קדושה)

"ובלי ספק כי מי שיתלמד להיות עלוב מבני ביתו, ולא עולב, הוא יהיה ענו לכל ויקנה בלבו מדת הענוה. כי אם בביתו שהם תחת ידו הוא עלוב ולא עולב, כל שכן מהשאר..."

(ראשית חכמה, שער הענוה פ"ג)

"ולכן גם כשרואה האדם שיש לו נסיונות גדולים בביתו בענין שלום בית, לא יירא ולא יתבהל. אדרבה לפי גודל הנסיונות, יבין וידע איזה תועליות ומעלות עצומות שמורות לו דוקא על ידי שיעמוד בנסיונות אלה, ויתקן את מדותיו".

(שלום באהליך, עמ ו)

"אין דבר יותר משמח לב ומעודד האשה, כמו איזה מילה טובה והערכה על מעשיה, מבעלה. שבזה מרגישה האשה שהיא מוצאת חן בעיני בעלה. ובאמת תועלת גדולה תהיה בזה גם לבעל עצמו, לא רק מצד זה שמרגיל עצמו להטיב לשני, אלא גם שבזה שמראה לאשה שהוא מעריך את מעשיה וכדומה, גם היא יתרבה חשקה יותר ויותר לעשות רצון בעלה, ולשמחו בכל עניני הבית, ועל ידי זה יגדל האהבה והשלום ביניהם".

(שלום באהליך, עמ יג)

"וכן ישתדל לא להעיר הערות בעניני הבית, שהם משרישות גובה הלב חס וחלילה".

(שלום באהליך, עמ יד)

"ואמר לי אחד מגדולי תלמידיו המובהקים של מרן הגאון ר אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, שהדריך חתנים צעירים החפצים בהצלחת שלום ביתם, על ידי דרך אחת והיא; לוותר, לוותר, ולוותר. [וזה ההיפך מאותם צעירים קלי דעת, שחושבים שדוקא על ידי שלא יוותר, בזה יכניע את בני ביתו. אדרבה. שלום ביתם הולך ודועך, הולך ונחרב רחמנא ליצלן. ודוקא על ידי ויתור, אז מיד לבה מתרכך פי כמה ללכת לקראתו ולמלאות בקשתו ורצונו של בעלה].   

(שלום באהליך, עמ יח)

"ואפילו אם כבר חטא וציער את אשתו, יכול לתקן הדבר על ידי שימהר להכניע את גאותו, ובלב נכנע ואמיתי יפייס אותה ויבקש את סליחתה, אפילו אם יצטרך לכך כמה פעמים ביום. ואדרבה צריך שידע, כי בכל פעם ופעם מצפה האשה ומשתוקקת שיתפייס עמה, ויבקש את סליחתה, והיא גם חפצה בכל לב לסלוח לו ולהתפייס עמו, ואין לתאר ולשער כמה שלום בית ושמחת לב, שפועלת ועושה בקשת המחילה מהאשה, והוא חסד אמיתי שכמעט שאין למעלה ממנו".

(שלום באהליך, עמ כ)

"ולא ימדוד את אשתו בשום אופן לפי קרובותיו שמכירן, שכל אשה וטבעה".

(שלום באהליך עמ לב)

"הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום". ובפירוש רש"י שם: "אמר אחד לאשתו קונם שאין את נהנית ממני, עד שתרוקי בעינו של כהן  גדול. כשהיה אהרון שומע, היה הולך אצל אותה אשה, והיה אומר: פלונית חשתי בעיני, ורוק שלך רפואה יש בו, תרוקי לי בעין, והיתה רוקקת".

(אבות א, יב)

"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב"[17] פירש רש"י, "אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה". וגילה לנו בזה השם יתברך בתורתו, כי הלשון הרכה היא צורת הדיבור לאשה, שעל ידי זה תקבל את הדברים".

(שלום באהליך, עמ יד)

"כך אמרה תורה עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד,[18] לאחדות אורגנית. האשה הראשונה נלקחה מצלעו של האיש הראשון, וזוהי הדוגמא לדורות עולם כי היסוד לבית הישראלי היא אותה ממלכה נפלאה ששמה משפחה. ועקרת הבית היא לב המשפחה. היא נותנת לו מחומו, היא מקרינה בו מטוב לבה מאור נפשה, היא מאצילה עליו רוך וחן וחסד, מכל אשר חננה ה בבינה יתירה. היא רוקמת את החוטים העדינים של קשרי המשפחה של המשפחתיות, כחזון ומציאות, ורב כחה לצקת את דפוס הבית בדמותה וצלמה. ולכן כל יושר סגולותיה קוי אופיה ותפארתה, קודש הם לבנין הגדול, לנהדר בכל הבנינים, לבנין עדי עד". 

(טהרת המשפחה, עמ 332)


[1] תהילים לד, טו.

[2] בראשית יח, יב.

[3] איוב ה, כד.

[4] בראשית יח, ט.

[5] בבא מציעא נט, א.

[6] תהילים קמז, יד.

[7] כמסופר בסוף ספר שופטים.

[8] בראשית ב, כד.

[9] ויקרא יט, יז.

[10] משלי יא, יז.

[11] משלי יד, א.

[12] שו"ת מהר"ם סי פא.

[13] משלי כה, טז.

[14] שיר השירים ח, ה

[15] שמות לח, ח.

[16] מדרש קהלת רבה פרק ז.

[17] שמות יט, ג.

[18] בראשית ב, כד.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (88 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים