לאישה

"הבנתי שאני לא יכולה לשנות את העולם, אלא רק למצוא את עצמי ואת ה’ בתוך הבלגן הזה"

מאז שהייתה מיכל וולשטין בכיתה א' היא חיפשה את הילדים הדתיים והתקרבה אליהם, במשך השנים היא חזרה בתשובה, אך בכיתה י"ב ארע השבר הגדול: "הרגשתי שאני עומדת להשתגע, לא ידעתי מה האמת ואם היא קיימת בכלל", היא מספרת. ומי היה האדם שהשיב על כל שאלותיה?

| י"ט תמוז התשע"ז |
בעיגול: מיכל וולשטין (צילום: דוד שטיין)
אא

סיפור חייה של מיכל וולשטין, המוכרת בעיקר בזכות האימונים האישיים והסדנאות האינטרנטיות שהיא מעבירה לרווקות (סדנאות שכבר הביאו הרבה כלות לעולם), הוא ללא ספק סיפור מעורר השראה. לדבריה, הוא זה שגם הוביל אותה למקום בו היא נמצאת כיום, לחזרתה בתשובה וייתכן שגם לכך שכל בני משפחתה חזרו בתשובה אחריה.

"נולדתי כבת בכורה למשפחה בה האבא הוא דתי לשעבר והאמא  מסורתית", היא מספרת, "סבי, מצד אבי, צבי יהודה אמזל ז"ל, היה תלמיד חכם, חלוץ, בעל לב זהב גדול ונמנה על מקימי כפר הרוא"ה. מאז היותי קטנה אהבתי מאוד את סבי, וזה גרם לי לסוג של הערכה לכל האנשים שהיו דומים לו. תמיד ניסיתי להתחבר לילדים דתיים וכשנכנסתי לכיתה א' בבית ספר ממלכתי התעצבתי מאוד כשלא ראיתי אותם שם. חזרתי הביתה ושאלתי את ההורים: 'איך זה שאין ילדים דתיים בכיתה שלי?' והם השיבו לי: 'כי זה בית ספר חילוני'. באותו רגע התחלתי להפעיל מכבש לחצים ועירבתי גם את סבא שלי. בסופו של דבר העבירו אותי לבית ספר דתי".

מאז כיתה א' חונכה מיכל בחינוך הדתי, אבל בתוך ליבה היה סוד גדול שרק היא ידעה – היא לא באמת שייכת לשם. "זה גרם לי לתחושה תמידית שאני חייבת להסתיר את העובדה שההורים שלי חילוניים. זה היה סוד גדול, ממש נורא..."

 

הנטלה, הברכונים, וילדה קטנה אחת

וכאשר מיכל מדברת על שנות ילדותה היא לא מצליחה להימנע מלחייך. "כילדה בכיתה א' חיפשתי את הילדה הכי טובה וצדיקה כדי להתחבר אתה", היא נזכרת, "ומצאתי את יעל שהייתה מבית דתי מאוד. הייתי מגיעה לביתה המון ולומדת הלכות מהיום-יום שלה. כשראיתי אותה יוצאת מהשירותים ומברכת בשקט הבנתי שיש ברכה שקוראים לה 'אשר יצר', וכשישנתי אצלה פעם ושמעתי אותה קוראת קריאת שמע זה ממש ריגש אותי. התפעלתי מכך שהיא יודעת כל כך הרבה מילים קשות בעל פה... בזכות החברות עם יעל גם התוודעתי להמון דברים ביהדות, אלא שאז הגיעה הבעיה, כי יעל, כמו כל חברה טובה, ביקשה גם היא לבוא לבקר אצלי בבית..."

מיכל ניסתה לדחות את הביקור בכל דרך אפשרית. "חששתי מכך שהיא תגלה שאנחנו חילוניים", היא מסבירה, "אבל בסוף אחרי שהיא כמעט נעלבה שאני לא מזמינה אותה, הוחלט 'שמחר היא תבוא'. חזרתי באותו יום הביתה וניסיתי לחשוב איך אגרום לבית שלי  להיראות כבית שומר מצוות. הסתובבתי בכל החדרים כדי לבדוק מה חסר לנו, שיש בבית של דתיים, ואז עליתי על זה – 'אין לנו נטלה'. באותו רגע לקחתי את כל הכסף מקופת החיסכון שלי שהגיע אולי לשלושה שקלים (בהמון אגורות) ויצאתי לחנות כלי בית, אבל לא מצאתי שם נטלה. אז הסתובבתי מעט בחוסר אונים, וכשפגשתי איש דתי שאלתי אותו: 'סליחה, איפה אפשר לקנות נטלה?' והוא הפנה אותי לחנות תשמישי קדושה".

כך הגיעה מיכל לחנות שממש הקסימה אותה. "היו שם נטלות יפהפיות ואני כמובן רציתי לבחור את היפה ביותר – מהכסף. אבל כששפכתי את המטבעות על השולחן אמר לי המוכר שהכסף לא מספיק אפילו לנטלת פלסטיק. באותו רגע התחלתי פשוט לבכות, והמוכר שאל אותי: 'אין לך נטלה בבית, ילדה?' הנהנתי בראש ואז הוא אמר: ' קחי אותה בחינם, מתנה ממני'".

מיכל חזרה הביתה נרגשת. "לקחתי את הנטלה והעמדתי אותה במרכז השיש, ולמחרת יעל באמת הגיעה אלינו. ברגע שנכנסנו הביתה הצעתי לה ליטול ידיים ולאכול ארוחת צהריים, היא לא רצתה, ואמרה לי: 'אני מעדיפה לא לאכול לחם'. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה הבנתי שנוטלים ידיים רק לפני אכילת לחם. אבל כדי שלא תשים לב  אמרתי לה: 'בסדר, את לא חייבת ליטול, אבל בארוחת ערב אמא שלי מחייבת את כולנו לאכול לחם'. (הרי לא ייתכן שהיא לא תיטול בנטלה שהגיעה אלינו בזכותה...) ובאמת הגיעה ארוחת הערב ויעל נטלה את ידיה. אכלנו יחד ואני הייתי מאושרת, אלא שבסיום הסעודה הגיעה שאלת המחץ: 'איפה הברכונים שלכם?' "לרגע איבדתי את הלשון", מודה מיכל, "אבל מהר מאוד שלפתי: 'מה? את לא יודעת לברך בעל פה?'"

סיפורים כאלו אירעו אצלה למכביר, ולמעשה, כפי שמיכל מציינת, היא ידעה תמיד לצאת מהם בצורה אלגנטית. "היו לי רעיונות כל כך מקוריים כדי לחלץ את עצמי בכל פעם ממצבים מביכים, העיקר שלא יגלו את הסוד הנורא, שלא ידעו שאני מבית חילוני".

מיכל מספרת שהרבה יזע ודמעות הגיעו בשנים שלאחר מכן על מנת לצאת מההרגל הזה. "בשנים של התיכון העבודה הרצינית ביותר שלי הייתה לומר רק אמת. לא לשנות כלום. לא שקר לבן, לא ורדרד, כלום".

מקרה נוסף שזכור לה מן הילדות היה באחד מימי שישי, כשהיא שבה מבית הספר (כיתה ג') וסיפרה לאביה על כך שהרב הגיע לכיתה ואמר שכל יהודי הולך בשבת לבית הכנסת. "אבא שמע את הדברים ואמר לי: 'אני יהודי ואני לא הולך לבית הכנסת'. ניסיתי לשכנע אותו, ובסופו של דבר הוא אמר לי: 'תתפללי בשבילי אם את רוצה'. ואני נדלקתי על הרעיון. באותה שבת הגעתי לבית הכנסת לתפילה והתפללתי במלוא הכוונה. מכיוון שידעתי שתפילת שמונה עשרה היא החשובה ביותר, התפללתי אותה פעמיים, הלכתי שש פסיעות קדימה, שש אחורה, השתחוותי פעמיים... וחזרתי הביתה מרוצה, ממש מלאת סיפוק. בישרתי לאבא שלי שזה בסדר - הוא התפלל".

לימים, מציינת מיכל כי אחרי נישואיה היא הגיעה עם הוריה לאותו בית כנסת. ההורים שחזרו בינתיים בתשובה שלמה נכנסו להתפלל באותו בית כנסת ואביה עלה להיות חזן. "אני מצאתי את עצמי יושבת בדיוק באותו מקום בו ישבתי כילדה, והפעם אני שומעת את אבא שלי חזן! ולא הצלחתי להתפלל מילה. רק בכיתי...", היא נזכרת. "לא האמנתי שהחלום שלי פשוט התגשם".

 

נקודת השבר: "הרגשתי שאני עומדת להשתגע"

ונשוב לשנות הילדות. כשסיימה מיכל את לימודיה בכיתה ח' היה ברור לה שהיא ממשיכה באותו מקום שאליו הולכות כל הבנות הדתיות וכך פנתה לוועדת הקבלה באולפנת כפר פינס. "להורים שלי היה בהתחלה קשה עם זה - פנימייה, רק בנות... אבל לא הייתה להם ברירה", היא מציינת. "בראיון לאולפנה שאלו אותי כל מיני שאלות ביהדות שלא ידעתי להשיב עליהן, אבל ברגע שהזכרתי את סבא שלי, שכאמור היה דמות מאוד ידועה, הודיע לי מנהל האולפנה שהתקבלתי. שוב עמדה לי זכות אבות".

באולפנה, לראשונה בחייה, החלה מיכל לחוות את העולם הדתי מקרוב ממש. "האמת היא שמבחינתי זו הייתה נקודת שבר, כי הייתי בטוחה שאני כבר יודעת ושומרת על כל מה שצריך, ופתאום גיליתי שיש עוד מיליון דברים שאני בכלל לא יודעת. כמו למשל איסור קליעת צמה בשבת, ניפוי קמח, בדיקת ביצים, ועוד המון הלכות והנהגות. באולפנה התחלתי לשאול שאלות וקיבלתי תשובות רציניות. גם השתדלתי ליישם אותן מיד בשטח".

אלא שבכיתה י"ב ארע מפנה רציני: "הצוות באולפנה לקח אותנו ל'שבוע ירושלים'. במשך אותו שבוע התנדבנו בכל מיני מוסדות והלכנו לראות סוגים שונים של קהילות יהודיות. ביקרנו במגוון חסידויות ואנשי המקום העבירו לנו את ההשקפה מנקודת מבטם. כל הבנות מאוד נהנו מהמגוון, אבל אני הרגשתי שאני מתחילה להשתגע. עד אותו רגע היה ברור לי מה ה' רוצה ממני. אבל כשראיתי את מגוון העדות הרגשתי שאני מאבדת כיוון. הנה, כולם משתמשים באותם פסוקים מאותו ספר קדוש, וכל אחד לוקח את האמת הזו למקומות אחרים. איך ייתכן?"

מיכל מספרת שהיא הייתה מבולבלת לגמרי. "ככל שניסיתי להשוות ולבדוק - כך התבלבלתי יותר. בשלב מסוים התגבשה בי המסקנה שככל הנראה האמת לא נמצאת אצל אף אחד מהצדדים, שהרי היא אחת וכאן יש ריבוי..."

ברגע הבא קלטה מיכל שאם אין אמת אז אין לה בעצם להיכן להמשיך. זו הייתה מחשבה שהממה אותה – הרי במשך שנים היא חותרת ומתאמצת כדי להגיע לאמת, והנה מתברר שזו אמת שכלל אינה קיימת?

כל חיבוטי הנפש האלו הגיעו בדיוק בשלב של מבחני המתכונת. "זה לא היה מוצלח מבחינתי בכלל", היא אומרת, "וזה הוביל לכך שפשוט לא נכנסתי למבחני המתכונת במתמטיקה. כשהמורה נזפה בי, השבתי לה: 'למה אני צריכה את זה?' המורה הסבירה: 'בשביל שתהיה לך בגרות טובה'. ואני התעקשתי: 'אבל למה אני צריכה בגרות?' 'כי אז ייפתחו בפנייך שערים ותהיה לך פרנסה טובה', השיבה לי המורה המורה. 'פרנסה טובה? אבל למה אני צריכה פרנסה?' המורה פקחה זוג עיניים: 'כי אם תהיה לך פרנסה תוכלי לחיות טוב'. 'אבל למה אני צריכה לחיות?' זעקתי. באותו רגע המורה הרימה ידיים ואמרה: 'זו לא שאלה למורה למתמטיקה' והפנתה אותי ליועצת בית הספר.

"ואז, כשהייתי אצל היועצת, פתחתי ואמרתי הכל. הסברתי שאני לא רואה שום סיבה לחיות אם אין לי משהו אמתי וגדול לחיות בשבילו. היועצת הייתה מאוד קשובה והיא סיכמה עם צוות האולפנה שייתנו לי שבועיים של חופש, כדי לחזור לכל הקהילות שאותן פגשתי ולשאול את כל השאלות שלי, ובאמת זה מה שעשיתי. בכל מקום בו הייתי, ניסיתי לדמיין איך יראה העולם אם כולם יהיו כאלה ובכל מקום גיליתי דברים שלא התיישבו לי נכון. הבעיה הייתה שאחרי אותם שבועיים הגעתי שוב למסקנה מוצקה עוד יותר, שכנראה אין שום אמת".

 

לעשות מחול לצדיקים

את אותם ימים זוכרת מיכל כקריטיים מאוד בחייה. הזיכרון עומד מוחשי מול עיניה: "ישבתי בתחנה המרכזית בירושלים, עם אייס קפה ביד ושתי צמות ופשוט בכיתי... הסתכלתי על כל האנשים מסביב ושאלתי את עצמי למה הם בכלל חיים? מה העניין שלהם לחיות? בשביל מה כולם מתאמצים ועובדים? ואז ברגע אחד הסתכלתי לשמיים ואמרתי לה': 'תקשיב  הקב"ה, אם אתה באמת קיים - אז תדבר איתי. מה אני בסך הכל רוצה? לעשות מה שאתה רוצה, להיות נכונה, להיות אמיתית. בבקשה דבר איתי'.

"ואז", היא מתרגשת, "בהשגחה פרטית מדהימה עבר באותו רגע במקום אדם מסוים שכלפי חוץ לא היה נראה שונה מכולם, אבל משהו בתוכי אמר לי: 'תשאלי אותו. הוא איש חכם'. ופשוט ניגשתי אליו ואמרתי: 'סליחה אפשר לשאול שאלה?' מן הסתם הוא חשב שאני רוצה לשאול מה השעה או היכן נמצאת כתובת מסוימת. הוא הנהן בראשו ואז שאלתי את השאלה הכי הזויה שיכולה להיות: 'איך שלוש השבועות שנשבעו ישראל מסתדרות עם המדינה?' עמדתי עם עיניים רטובות, מביטה בו בחצי ייאוש. והוא אמר לי: 'בשביל לענות על זה צריך קצת זמן'".

מיכל כל כך מתרגשת כשהיא נזכרת בכך. "אני עניתי מיד 'לי יש זמן', ואז הוא הסתכל על השעון וענה: 'גם לי'". השניים התיישבו על הספסל והשיחה שהגיעה לאחר מכן הייתה שמימית ומדהימה ממש. "הרגשתי שזה כמו אליהו הנביא שבא לענות לי על כל השאלות שיש לי. הסברתי לו את התחושה הפנימית שלי, שאני מנסה להבין מה הדרך הנכונה ביותר שכולם צריכים לנהוג בה. ואז הוא פשוט אמר לי שההסתכלות שלי מעט מוטעית. 'בדיוק אתמול סיימנו את מסכת תענית', הוא אמר, 'וכתוב שם בדיוק מה שאת מדברת עליו'. והוא גם ציטט: 'עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, הוא יושב ביניהם בגן עדן. וכל אחד מראה באצבעו ואומר זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'.

צ

"האיש הסביר לי שכאשר מדברים על מחול הכוונה היא למעגל. שלעתיד לבוא כל הצדיקים יעמדו במעגל והקב"ה ישב באמצע, בגילוי פנים, וכל אחד יצביע ויאמר: 'ראיתם? בדיוק כפי שאמרתי – כך קיוויתי, זה ה' קיווינו לו' ומתברר שדרך העבודה שלו אכן הייתה נכונה ומושלמת.

'הדבר המדהים כאן', הוא הוסיף, 'זה שמכיוון שמדובר במעגל, אז לכל נקודה יש בעצם נקודה ההפוכה ממנה, ונשאלת השאלה איך זה ייתכן שכולן אמתיות, אם הן כל כך שונות, הפוכות ולעיתים סותרות זו את זו? אבל כשהקב"ה יגלה פניו, שהוא אמת וחותמו אמת, אז יתברר שכל אחד מהסובבים ראה חלק אחר מתוך האמת הגדולה. התפקיד שלנו בעולם הוא לא לחפש אחידות של כל האחרים, אלא לבדוק איפה המקום שלנו על המעגל הזה. היכן היא הנקודה שבה אנחנו הכי מתחברים לאלוקים".

ומיכל מבקשת להדגיש דבר חשוב: "כמובן שמדובר במחול שמיועד דווקא לצדיקים. זה אומר שבמעגל הזה לא נכללים אלו שאינם בהגדרה של 'צדיק'. ומיהו צדיק? כל מי שאוחז בשולחן ערוך ובראש ובראשונה אינו זז מההלכה.

"אחרי אותה שיחה הבנתי דבר אחד", מסכמת מיכל, "אני לא אמורה לשנות את העולם,  אני צריכה וחייבת לברר איפה אני, היכן הנקודה שלי. זוהי עבודת ה'. וכך האמת חזרה למקומה, ואני חזרתי ללימודים, עשיתי בגרויות והתקרבתי לאלוקים בדרכי שלי".

 

"שמחה עם האמת שלי"

כיום מיכל היא אמא לשבעה ילדים, נשואה לדן וולשטין, הלומד בישיבת רמת גן ומלמד בתיכון הדר בפתח תקוה, היא יועצת זוגית ומתמחה באימון לרווקות מאוחרת. בימים אלו היא גם מציעה סדנא אינטרנטית מיוחדת המזהה את כל הגורמים המעכבים שעלולים להיות בכל אחד משלבי השידוכים.

ולסיום היא מוסיפה: "לאורך כל שנות חיי המוטו של מחול לצדיקם ממש הלך אתי, וזה הוביל אותי גם לחפש פירושים נוספים. כך גיליתי את המהר"ל שמוסיף עוד מדרגה למחול: המעגל של הצדיקים קיים כבר היום, רק שאין באמצע את גילוי הפנים של הקב"ה. בעתיד, לא רק שנזכה לגילוי פנים, אלא שהמעגל יסתובב ממש, כי מחול הוא ריקוד, וכך יוכל כל אחד לראות את המציאות כפי שהשני ראה אותה", היא מתארת. ומוסיפה בנימה אישית: "השאיפה שלי היא פשוט להיות מספיק צדיקה כדי להשתתף במחול הזה".

לדף הבית של מיכל וולשטיין

הנקראים ביותר
הידברות שופס

הרב זמיר כהן - ארכיאולוגיה תנ"כית ג'

89לרכישה

מוצרים נוספים

זמן אפס - אליהו שירי

אחת שאלתי 2 - הרב יצחק זילברשטיין

הכי חזק שיש - חיים ולדר

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

א אידישע קאפ 2

מיכל לשם - מארז דיסקים לטיפול בפחדים וחרדות

לכל המוצרים