פרשת חוקת

הטור המאויר לפרשת חקת: עזוב אותו, בוא נעשה עבודת המידות...

למה שוחחתי עם אמי שיחה ארוכה ועמוקה? ולמה אנחנו מגזימים ומשנים פרטים כאשר אנחנו מספרים סיפור לחברים?

| ה' תמוז התשע"ז |
(איור: ר' עמית יעקוביצקי)
אא

שלום. קוראים לי אלי, ואני בן שלושים וחמש. אני מגדיר את עצמי כאדם רגוע בדרך כלל, אך לא תמיד הייתי כזה. עבדתי על זה קשה מאד. בעברי סבלתי מתסמונת "הפתיל הקצר", ולי היה פתיל קצרצר במיוחד. מי שהיה נקלע איתי לעניין לא מוסכם, כדאי היה לו להתרחק מהמקום, וכמה שיותר מהר, כי הטמפרטורה שלי הייתה מזנקת למחוזות גבוהים עד כדי פיקוח נפש ממש, מבחינת הצד השני כמובן.

עם השנים, ב"ה, חזרתי בתשובה, ובמאמצים מיוחדים הצלחתי להגיע לשלווה פנימית.

הדבר דרש מאמץ נפשי מרובה, אבל התחלתי להרגיש שהתגברתי על העניין, עד לאותו היום...

זה היה עוד יום רגוע, בשעות אחר הצהרים המוקדמות. הייתי בדרכי ללימודים, ותוך כדי נהיגה ניצלתי את הזמן כדי לדבר עם אמי ולשאול לשלומה. המוסד בו אני לומד נמצא ברחוב צר מאוד ודו כיווני, כאשר מכוניות חונות בו משני צדי הכביש, ובנוסף לכל זה, ילדים קטנים אורבים ומאיימים לקפוץ מכל פינה. בקיצור, צריך להיות מוכנים לדרך של "לסטים וחיות רעות וכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם"...

הגעתי עם רכבי כמעט לסוף הרחוב, ושם עמדה מכונית ובתוכה נהג שהחליט שאמצע הכביש הוא חנייה. שיערתי שבעל הרכב מדבר עם מישהו, והמתנתי בסבלנות. כזכור, אני כעת אדם רגוע... אפילו לא צפצפתי! אמי בינתיים המשיכה לספר מחוויותיה, ולי יש זמן, אני לא ממהר, גם אם אאחר קצת לשיעור זה לא אסון גדול.

עברו כמה דק', והרכב שלפני לא מראה סימני התקדמות. החלטתי לתת צפצוף עדין, רק כדי להסב את תשומת לב האדון הנכבד שיש מישהו מאחוריו.

ואז הדלת נפתחה. הכרתי את "הפתיחה" הזאת מהימים הרחוקים... מסתבר שהוא כן ידע שאני מאחוריו, וכנראה שהצלחתי לעצבן אותו.

הדלת נפתחה, ואיזה ערס נמוך מצוי נע לקראתי בעצבנות. הוא התקרב למכוניתי ונתן שתי מכות אגרוף, "בום, בום", על שמשת החלון שלידי. לרגע הייתי המום. כל מחשבות העבר על תגובה הולמת הציפו אותי בבת אחת, אני הרי פי שניים ממנו בממדים! אבל הייתי בשליטה. החלטתי פשוט להתעלם, ולהמשיך להקשיב לאמי מבלי להפנות את המבט כלל... הזכרתי לעצמי שאם אני יוצא אליו – אני מסיים את הערב מאחורי סורגים...

ואז שוב נשמע "בום בום". "הלו! סע אחורה! אני רוצה לעבור!" חשבתי לעצמי – האם הוא רציני?! הוא יכול לזוז שני מטרים הצידה לחניה שהיתה פנויה ואני עובר, מאפשר לו להסתובב ונגמר הסיפור. אבל מצידו שאסע אחורה חמישים-שישים מטר את כל הרחוב הצר והמסוכן הזה... ואז שוב נשמע "בום, בום" מלווה בצעקות. "הלו! אתה חרדי אתה?! סע רברס!" שיחה עם אמי היקרה מעולם לא היתה ארוכה כל כך ועמוקה. חשבתי לעצמי שכל עוד אני מקשיב לאמי – אני מוגן... או יותר נכון הוא מוגן.

תוך כדי שחברי החדש ממשיך בצעקותיו, נפתחה הדלת השנייה של רכבו, ויצאה ממנו אשתו "הנחמדה", נצמדה לחלון השני של רכבי והתחילה להכות בו... הרגשתי שהדם עולה לי לראש, והתחלתי לחשב כמה זמן עוד אמצא נושאי דיבור להאריך עם אמי... אבל עדיין הסתכלתי קדימה מבלי למצמץ.

זה ניסיון מה', שיננתי לעצמי. אם אני עובר אותו, זה יהיה עבורי שדרוג רוחני ענק בעבודת המידות, התעודדתי. ולפתע זה קרה... אשתו צעקה לעברו:

"מושיקו, עזוב אותו, בוא, בוא נלך, נעשה עבודת המידות"…

והם הלכו, נכנסו לרכבם ונסעו שני מטרים הצידה לחניה!

משתומם נסעתי לשלום...

הודיתי לאמי מקרב לב על השיחה המחזקת... ועלה לי חידוש מרש"י על הפסוק "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא".

כותב רש"י: "וכל כלי פתוח" – בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בתבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור".

אם אדם לא עובד על עצמו ולא שם לעצמו בלמים, כלומר "פתיל", הוא בגדר טמא. אך אם הוא עובד על עצמו ומצליח לשים עליו בלמים, הוא טהור! והבא להיטהר מסייעין בידו.

 

השורה התחתונה:

"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא".

למה במפגשים חברתיים אנחנו מספרים כל מיני סיפורים ותמיד נוטים להגזים? מעגלים פינות במקרה הטוב, ומשלימים פרטים שלא היו ולא נבראו במקרה הפחות טוב. מה זה? לחץ חברתי? אנחנו לא חייבים שהסיפור שלנו יהיה תמיד הכי מוצלח...

אי דיוק במה שאנחנו מוציאים מהפה מעיד על רמת האמונה שלנו. "פה" ר"ת פְּתח ה'! – זו מחויבות רבה, צריך לשקול טוב לפני שמוציאים מילה מהפה!

ברוב המקרים, שינוי הפרטים בסיפור קורה מבלי שנשים לב ובאופן טבעי. המח עורך את הסיפור, מעבד ובודק עד כמה אפשר להגזים מבלי לעבור את הגבול, בכדי לעורר התפעלות.

אהובי, זה נחשב שקר!

אנחנו כל כך חוששים שדיבורינו לא יתקבלו אצל החבר'ה, שכמעט ללא שליטה אנחנו "מעגלים" אותם בכדי שיתקבלו טוב יותר.

אין צורך להרשים את חברינו בהגזמות מיותרות. יש לשים ביטחוננו בבורא עולם, ולדבר אמת ובלשון מדויקת, וכך נהיה אהובים ע"י ה', וקל וחומר על הבריות.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

אליהו שירי - אמונה - הכלי להשגת השפע

160לרכישה

מוצרים נוספים

הריני מאמין - מאיר גור ואליהו שירי

פאזל - הכותל המערבי - 250 חל'

כיצד ננצל מהכעס?

סט מעמד לחלה עם כיסוי חלה

א אידישע קאפ 2

שו"ת יביע אומר - חלק י"א

לכל המוצרים