דוגמה אישית ללימוד תורה: איך בני יהיה תלמיד חכם, אם אני לא כזה?

שאלה: יש לי ב"ה ילד מוכשר מאוד, הלומד היטב ומרווה אותי נחת, עדיו לגדולות. השאלה שלי היא בנוגע לדוגמה האישית. כל המחנכים אומרים פה אחד שהדוגמה האישית היא כלל ראשון בחינוך. אני לא בדיוק הדוגמה האישית האידיאלית ללימוד בהתמדה... מה זה אומר לגבי בני?

* * *

השואל חושש שאם הוא לא תלמיד חכם - גם בנו לא יהיה.

המציאות מוכיחה שזה מאוד לא נכון.

הרבה בנים של אנשים פשוטים נעשו תלמידי חכמים, ולעומת זאת הרבה בנים של תלמידי חכמים הינם רחוקים מאוד מלהיות תלמידי חכמים. אפילו בגמרא יש לזה התייחסות. הגמרא (נדרים פא.) שואלת: "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם?" ומפרש הר"ן: "שעל הרוב אינם בני תורה". כלומר, אין שום בסיס למחשבה שאם האב תלמיד חכם גם הבן יהיה, אם כבר אז להיפך. יש רק סגולה שנאמרה בגמרא (ב"מ פה.) שאם ישנם שלשה דורות של תלמידי חכמים רצופים במשפחה, מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה. אבל אין בזה שום שייכות לנושא הדוגמה האישית.

גם בעולם הרחב, הרבה בנים של פועלי דחק הינם מנהלים או סוחרים מצליחים, והרבה בנים של רופאים עובדים בעבודות אחרות לגמרי. ילד אינו מחקה את הוריו.

מצד שני, אי אפשר להכחיש כליל את הרעיון של הדוגמה האישית. בהרבה מקרים ילדים בהחלט מעוניינים לחקות את הוריהם.

אם כן, מהו הכלל בזה?

לשם כך יש להבין קצת את הרעיון העומד מאחורי היסוד החינוכי של הדוגמה האישית.

מדוע דוגמה אישית משפיעה? מהו סוד הדוגמה האישית?

מקובל לומר שילד עושה מה שהוא רואה שאבא שלו עושה. אם אבא קורא עיתון גם הילד קורא עיתון, ואם אבא מתמיד גם הילד נהיה מתמיד. ילד מחקה את הסביבה, ובעיקר את הוריו. מה שהוא רואה זה מה שהוא גם יעשה בעצמו. יותר חשוב לעשות מאשר לדבר, כי ילד לא עושה מה שהוא שומע, אלא מה שהוא רואה.

זה לא נכון. ההגדרה היא שונה.

ילד לא עושה מה שהוא שומע, ולא עושה מה שהוא רואה. ילד עושה מה שהואחש שכדאי לו לעשות.

כל אדם רוצה לעשות טוב, והילדים לא שונים מאתנו. גם להם יש מצפון ורצון טוב. כל אדם רוצה להצליח בחיים, וגם הילדים אינם שונים מאיתנו בזה. גם הם רוצים להצליח בחיים.

הילד פשוט לא מכיר את העולם בעצמו. הוא לא יודע מה נחשב להצלחה בחיים, מה טוב לו וכדאי לו לעשות. לשם כך הוא בודק מה ההורים שלו עושים. בעיני הילד, ההורים שלו הם החכמים והמוצלחים ביותר, ויודעים יותר מכולם מהי צורת החיים הטובה ביותר. אם הם עושים כך וכך, פירוש הדבר שמעשה פלוני הוא הטוב, המשתלם והמוצלח ביותר. כאשר הוא רואה את הוריו עושים מעשה מסוים זה ממחיש לו יותר מכל שמעשה זה הוא מוצלח וכדאי.

כמובן כל אלו הינן מחשבות תת מודעות. הילד לא יודע להסביר לעצמו את תחושותיו, אבל זה מה שהוא חש.

אם אבא הגיבור והחזק והכל יכול מתפלל בבית הכנסת, גם הוא רוצה להתפלל בבית כנסת, כי זה מוכיח שתפילה בבית כנסת זה דבר טוב. ובענייני העולם – אם אבא נוהג ברכב, זוהי ראיה שנהיגה ברכב היא דבר טוב.

למה ללכת רחוק? נתבונן על עצמנו. גם עלינו משפיעה דוגמה אישית. אם אנו רואים שמישהו נערץ בעינינו עושה משהו אנו מעוניינים לחקות אותו. מה עומד מאחורי הרצון לחקות? נתבונן ונמצא שאנחנו חושבים שאם הוא עושה זאת כנראה שזה כדאי, שזה משתלם, שזה מעשה חכם.

הילדים פועלים לפי אותו קו מחשבה בדיוק, ולכן דוגמה אישית משפיעה עליהם. היא ממחישה לילד שהנהגה פלונית היא טובה ומוצלחת, כי עובדה שהוריו עושים אותה. אם הם עושים פעולה זו, כנראה הם חושבים שהיא משתלמת.

אם כך – מה שקובע בדוגמה האישית הוא לא מה שההורים עושים בפועל, אלא מה שמוערך ורצוי בעיניהם. מה שההורים אוהבים ומעריכים ומדברים על כך כעל דבר גדול, גם הילד יאהב ויעריך. נניח שאדם עושה משהו בעל כרחו כמי שכפאו שד כל יום כל היום, הוא לא מהווה דוגמה אישית לילד שכך ראוי לעשות, אלא להיפך: הוא מהווה דוגמה אישית שכך לא כדאי לעשות. הילד לא קולט רק את העובדה היבשה שאביו עשה כך וכך, אלא גם את ההרגשה של אביו ביחס לאותה פעולה. הוא לא עיוור וכלל לא טיפש.

האמת היא שאת היסוד הזה כבר אמר מרן הגר"מ פיינשטיין, באמירה הידועה שהתפרסמה בשמו. נביא אותה כאן.

בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה היו מהגרים רבים מאירופה לאמריקה. באותו זמן, כידוע, הנסיונות על שמירת שבת היו קשים מנשוא. יהודי שעמד על כך לא לעבוד בשבת מצא עצמו מפוטר כל שבוע מחדש. והיו גבורי רוח שעמדו בזאת.

אבל בדור השני, היו משפחות שהצליחו להעביר את המורשת הלאה וילדיהם יצאו שומרי שבת יראים ושלמים, והיו שנכשלו. למרות המאמצים העצומים והמסירות נפש של ההורים, ילדיהם לא הלכו בדרך הזו. קמו ובעטו.

הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נשאל על התופעה הזו, והסביר: היו אנשים שחזרו הביתה ביום ראשון מפוטרים, הסבירו לילדיהם: 'ברוך ה', אנחנו זוכים למסור נפש על רצון ה', אנחנו עושים לו נחת רוח בגבורה עצומה. אשרינו שזכינו!' והילדים קלטו שלשמור שבת זה מעשה גבורה הרואי, שגם אם הוא מכביד הוא נותן סיפוק ואושר. לעומתם היו הורים שחזרו הביתה שבורים ורצוצים, ואמרו בקול נכאים: 'מה יהיה? שוב פיטרו אותי, נמאס! מתי כבר יהיה לזה סוף?' והילדים קלטו שלהיות יהודי זה קשה ומכביד, מפריע מאוד לחיים. גדלו – והחליטו שהם לא יחזרו על הטעות הזאת.

ילד הרואה שהחיים של הוריו קשים בגלל התורה והמצוות, גם אם הוריו מוסרים נפש בכנות, נמצא בסיכון גבוה לנטוש את הדרך הזו. למרות הדוגמה האישית של מסירות נפש שהוא רואה בבית.

כי הדוגמה האישית אינה איזשהו פעלול קסמים. העיקרון שלה פשוט מאוד, וכפי שכתבתי לעיל: הילד רוצה לעשות מה שטוב לו, ואת ההורים שלו הוא רואה כמורי דרך למהלך החיים הטוב ביותר. אם ההורים לא שמחים בדרכם, במקרה זה הדוגמה האישית עובדת לכיוון הנגדי. היא מראה לו כמה קשה לחיות בצורה כזו, ואין סיבה שהוא ירצה להקשות על עצמו.

אלו מעשים שבכל יום, שאנשים מתמידים עצומים, ואף על פי כן הדור השני לא נמשך אחרי הדרך הזו. הבנים לא גדלים מתמידים, והבנות לא רוצות חתנים מתמידים. מדוע? מה עם הדוגמה האישית? התשובה היא כנ"ל. הדוגמה האישית היא בסך הכל כלי שדרכו הילד בוחן את הדרך המוצלחת בחיים. אם ההרגשה בבית היתה שלימוד התורה של אבא מגביל ומכביד, וגורם לו לנתק מסוים מהילדים, או מהאשה, או מהחיים (או משלשתם גם יחד...) – הילדים לא רוצים לחזור על כך. מספיק הם סבלו.

דוגמה אישית פועלת כשהאדם שמח באורח חייו ונהנה מלימודו, ואף אשתו וילדיו נהנים מכך שאבא תלמיד חכם, אז יש לזה השפעה עצומה על נפשם. הם רואים שאבא החזק והחכם בוחר בדרך מסוימת ונהנה ממנה ורואה בה את פיסגת ההצלחה, וטוב לו, וזה גורם להם לרצות גם כן ללכת בה.

גם אדם העובד לפרנסתו, אם הוא אוהב את התורה ומעריך אותה באמת, אין לך דוגמה אישית טובה מזו לילדיו לרצות להיות תלמידי חכמים. כפי שדוגמה אישית משפיעה מכח ההמחשה שבה, שהיא ממחישה לילד שכדאי לעשות כך, באותה מידה משפיעה על הילד העובדה שהוריו מעריכים ומכבדים צורת חיים מסוימת. משום כך אין סיבה לחשוב שחסר משהו בחינוך של ילד אם הוא קולט בבית הערכה לתורה. ההערכה שהוא מרגיש בבית נותנת לו את ההמחשה הטובה ביותר שכדאי ללמוד.

מי שמזלזל בלימוד התורה חלילה - הוא באמת בבעיה. ולא רק בנושא חינוך הילדים, אלא בכמה נושאים עקרוניים נוספים... אבל אם הוא לא מזלזל, אלא שהוא אישית לא לומד כל היום מכל מיני סיבות, לא חסר כלום בדוגמה האישית שהוא נותן לילדיו.

כל סוחר שואף להיות מיליונר. הוא מנסה ולא מצליח. האם בגלל זה הוא מרגיש שאין ערך לכסף? ממש לא. הוא חי בהרגשה שכסף הוא דבר נפלא, והוא משדר לילד שלו: לי לא הלך, לא כל אחד יכול. אולי אתה תצליח.

כל מי שעובד לפרנסתו מן הסתם מעוניין בכל ליבו שילדיו יהיו תלמידי חכמים. גם אם הוא לא הצליח מכל מיני סיבות, הוא בוודאי ישמח מאוד שלפחות ילדיו יצליחו. בזאת אין ספק. אם הוא ירצה בזאת, זה מה שהוא ישדר לילדיו, והם לא יראו בזה שום סתירה.

ואי אפשר לסיים את הדיון בנושא בלי לתת כמה כיוונים בשאלה הגדולה: איך מחנכים לאהבת תורה. מעבר לדוגמה האישית של הערכה לתורה, מה עושים כדי שילד באמת ירצה ללמוד.

התשובה היא פשוטה, בנויה על כמה הנחות יסוד המוכרות מהשטח לכל מי שלומד תורה בעצמו ברצינות.

א. לאהבת תורה לא מחנכים באופן ישיר.

הדרך לחנך לאהבת תורה: אהבה היא דבר שבא מלב האדם באופן טבעי למה שעושה לו נעים. אם התורה תהיה נעימה לו – הוא יאהב אותה. אם חלילה היא לא תהיה נעימה לו – הוא לא יאהב אותה. אהבה היא דבר שמגיע ממילא, הוא לא שייך כלל למערכת השכלית, ומשכך – הסברים לא יעזרו כאן.

ב. לימוד עם סיפוק.

כיצד עושים שהתורה תהיה נעימה? לומדים בדרך הנכונה והמושכת, כל אחד לפי טבעו. רוב ככל האנשים אוהבים לראות שהם מתקדמים, ונהנים לראות תוצאות. כך בנויה נפש האדם. לכן חשוב להספיק, להיבחן, לזרוע ולקצור. בד בבד יש לחדד את ההבנה ולתת לילד או לבחור להתרגל לסברות עמוקות אם הוא בנוי לזה. אדם חכם נהנה משעשועים שכליים ומאתגרים.

ג. לא להלחיץ על התמדה, אלא לגרום אותה.

את המינון של הלימוד בכל מקרה הילד קובע. אם זה מהנה עבורו הוא יעשה את זה הרבה, ואם לא - לא יעזרו כל הלחצים, הם רק ישניאו. הלחץ בבית רק מרחיק מהלימוד. אפילו דבר מתוק וטעים, אם יהיה לחץ לאכול אותו הוא יהפוך לדבר שנוא.

ילד אוהב ללמוד אם יש לו שייכות לענין. אם הוא טעם טעמה של הצלחה בלימוד, הוא ימשך לזה ממילא. אם בבית או בישיבה האוירה היא שלימוד הוא חשוב, הוא כבר יעשה את העבודה של ההתמסרות לבד. הוא בגיל צעיר, עם מרץ נעורים ורצון להצליח בחיים.

ד. לא לדכא בכוח התעניינות בדברים אחרים.

דרך ההתחברות לתורה לא מגיעה משלילת הדברים האחרים אלא מחיבור חיובי לתורה. לימוד תורה הוא דבר שחייב לבוא בלי לחץ אלא מתוך הנאה. תחושת הנאה מחברת את האדם לדבר שמיסב לו את ההנאה, ותחושת לחץ מרחיקה את האדם ממה שהלחיץ אותו.

הנפש לא יכולה להישאר בלי תוכן. אם לבחור אין הנאה מלימוד, לא יעזור הדיכוי של ההתעניינות בדברים אחרים ליצור הנאה מלימוד. כיוון העבודה צריך להיות מהצד הנגדי: אם תהיה התעניינות בתורה ממילא תקטן ההתעניינות בדברים אחרים.

כל האובססיה להרחיק את הילד מעולם אחר שאין בו מושגים אחרים נובעת מחוסר הבנה מה זה תורה וחוסר הערכה אמיתית לענין. מי שיודע באמת מה זה, במקום להתעסק בשלילה הוא מתעסק בחיובי. כמה זה גדול, לא כמה דברים אחרים קטנים.

כל הנ"ל בנוי ומבוסס על משנתו של מרן הגרי"ג אדלשטיין, כפי שהיא מופיעה בשיחותיו פעמים אין מספר.