מרבה נכסים מרבה דאגה, ורק דאגה!

"יש לי כל" (בראשית ל"ג, י"א)
ופירש רש"י: "כל ספוקי. ועשו דבר בלשון גאוה יש לי רב יותר ויותר מכדי צרכי"
 
התורה הקדושה אינה דומה לכל יתר החוכמות. כל דבריה הם חידושים מופלגים שאלמלא שנותן התורה היה מגלה אותם לעמו ישראל לא היינו מגיעים בכוחות עצמנו לעומקו של אף אחד מציווייה. גם האזהרות הפשוטות לכאורה שנכתבו בתורה, כמו לא תרצח ולא תגנוב, בכולן יש צדדים שאין באף ספר-חוקים בעולם.
גם בדברי התנאים הקדושים רמוזים דברי-חוכמה שאם לא היו כותבים אותה במשניותיהם, לא היו החוכמות הרגילות מגיעות לכך. ולכאורה מה חידוש יש בדברי התנא (אבות, פרק ב' משנה ז') "מרבה נכסים - מרבה דאגה"? וכי יש אדם אחד בעולם שאינו יודע שככל שיתרבו נכסיו, כן תרבה ותתעצם דאגתו ולא יוכל לישון בשקט על משכבו?
והנה, גם בדברים אלה של התנא אפשר לראות את הרמזים המופלאים שהנחילו לנו חכמים בדברי חוכמתם.
נכון שגם אדם מן הישוב שיזכה לפתע בהגרלת-ענק ויכניס לביתו מיליונים רבים, יידע שמהיום והלאה חייו לא יהיו חיים, ובביתו ישרור אי-שקט תמידי. אבל אחרי הכל כשיכניס את אוצרות הכסף לביתו לא יהיה מוכן להסכים בדעתו שהכסף הרב הביא עליו אך ורק דאגה.
לכל היותר הוא יתבטא כך: "תיראו, אני עשיר גדול. יש לי מעתה הרבה כסף, ואנשים יתייחסו אלי אחרת... אבל מה לעשות, אין דבר טוב בלי שיתלווה אליו קצת מן הרע. אני מודע לכך שעם הכסף תבוא גם הדאגה".
כלומר, אליבא דאמת גם הוא יודע שמעכשיו הוא יחיה בדאגה, אבל מַשְלֶה את עצמו שזהרם העמום של שטרות הכסף ירומם אותו למצב כל כך גבוה, עד שיוכל להתעלם מכל הדאגות והמועקות.
התנא באבות חידש לנו אפוא חידוש עצום. אל תחשוב, יהודי, שהנכסים הם דבר טוב לכשעצמם, אלא שמתלווה אליהם גם דאגה קשה. לא כך הם פני הדברים. ברגע שהזכייה הגיעה לביתך, באותו רגע ממש הבאת לביתך לא כסף ולא אושר - אלא דאגה, דאגה, ורק דאגה! לא כסף, לא נכסים, רק דאגה.
תמיד היה בכך חידוש עצום. בדור החומרני של ימינו, בכפליים.