כשהאבא רצה לקרוא בשם חמיו

יש מחלוקות שעליהן אפשר לומר בלב שקט: ירבו כמותן בישראל. אחת מהן הובאה לפני הרב מרא דאתרא בערב פסח. בני זוג ניפקדו בשעה טובה ומוצלחת בבן זכר. לקראת הברית פרצה ביניהם מחלוקת על שם מי לקרוא את הרך הנולד. האב טען בתוקף שהוא רוצה לקרוא לבנו על שם חותנו, אבי-רעייתו, ואילו האשה תבעה בלהט לבחור את שמו של חותנה, אבי-בעלה...
השניים לא הגיעו להסכמה גם כאשר ברית המילה אמורה היתה להיערך בתוך שעות ספורות. הרב פסק כרצון הבעל, אלא שבכך לא נסתיים הענין. באותה משפחה חי, עד מאה ועשרים, ה"אלטער-זיידע" (סבא זקן, אבי הסבא שעליו ביקשו לקרוא שם). הסב הזקן בא והצהיר שלמרות שהשם המדובר הוא, בדרך משל, אברהם, ולו - ל"אלטער זיידע" - קוראים אברהם יצחק, אין זה איכפת לו, כיון שגם סבו וסבי-סבו, שהיו גדולי ישראל מובהקים, נהגו כך.
עכשיו באו בני הזוג בשאלה נוספת: האם לקרוא לרך הנולד בשם אברהם למרות ששמו של הסב הוא אברהם יצחק? הרב העלה את השאלה בפני מרן הגרי"ש אלישיב, שפסק שלמרות שאותו ר' אברהם יצחק מצהיר שהוא אינו מקפיד, אך על דבר שנהגו בישראל להקפיד, אסור להתחשב בדעתו, ואין לקרוא לרך הנולד בשם אברהם.
הגאון הרב אלישיב הדגיש שאסור לזלזל בקפידות המפורסמות, וכיון שבני אשכנז נזהרים שלא לקרוא שם בחיים, אסור לזלזל בכך.