הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה בדבר תורה לפרשת בהר: מתי לשמוט, מתי לשלוט?

למה ניתנה התורה על הר ולא על עמק, ואיך זה מלמד אותך להיות אישה רוצה?

| י"א אייר התשע"ו |
אא

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.[1] במילים הללו פותחת פרשת "בהר" וכאן מגיעה שאלתו הגדולה והמפורסמת של רש"י: מה עניין שמיטה להר סיני? כי בדרך כלל, אנו מכירים את המשפט "וידבר ה' אל משה לאמור" והתוספת, "הר סיני", היא בגדר חידוש יוצא דופן כאן. והתשובה של רש"י: כמו שמצוות השמיטה, נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, כך כל המצוות, נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.[2]

רגע, אומר ה"שם משמואל". אז למה דווקא מצוות שמיטה? הרי יכולת לומר על כל מצווה אחרת שפרטיה ניתנו בסיני, וכמותה כל המצוות. מצוות כיבוד הורים, למשל. מצוות שמירת שבת, למשל. עצם ההתייחסות לשמיטה דווקא מעיד על כך שלשמיטה יש קשר מסוים, מיוחד, להר סיני. ומהו אותו קשר? אומר ה"שם משמואל": כדי לקבל את התורה בסיני מה צריך? וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר – כאיש אחד בלב אחד.[3] אם אתם רוצים להיות מאוחדים, בלי מחלוקות, אתם חייבים את מושג השמיטה. את חייבת לשמוט (להרפות, לעזוב, להניח, לוותר) אפילו שזה שלך, אפילו שאת צודקת, אפילו שאת עמלת וזרעת. כדי להיות "כאיש אחד בלב אחד", כדי לקבל תורה, צריך שתהיה מידת הכנעה, שִפלוּת וְוִיתור.

אבל. וכאן הוא אומר את הפלא הגדול:

אבל יש בכך חיסרון,

שהוויתור והשמיטה גורמים מיעוט השמחה

ומשפילים את חוזק הלב.

וכאשר אדם מרגיש אפלה בנפשו,

נעשה רפה ידיים ומתייאש

ובזה שכיחא הטעאה, אפילו אצל אנשי לבב
.[4]

היזהרו, אומר ה"שם משמואל". נשים יקרות, אתן בלי סוף שומעות הטפות על "תתבטלי (תבטלי את עצמך), תשתקי, 'תולה ארץ על בלימה', אל תעני" ואין לך מושג, עד כמה כל ההטפה הזו ממלאת את העולם בנשים עצובות, בנשים שפלות רוח, בנשים שמְתַפְקְדות בצורה מכאנית, כי הן כל היום שומטות ומוותרות, מוותרות ושומטות ונהיות נשים שמאטע.

אז מה לעשות? שואל ה"שם משמואל". הרי כדי להיות "וַיִּחַן", כדי לא לריב עם האיש שלך ועם הבת המתבגרת שלך, חייבים לשמוט ולוותר.  נכון?

אה, הוא אומר. זה עניין שמיטה להר סיני! התורה ניתנת על הר. לא בעמק. אם ה' היה רוצה שנהיה שפלי רוח כל החיים, מתבטלים ומוותרים ושמוטים ושמאטע, אזי התורה היתה צריכה להינתן בעמק עמוק-עמוק. ובכל זאת היא ניתנה על הר – ולמה? כי ה' רוצה שנהיה גם הרים ו"הר" משמעו גַּבהוּת-לב והוא וחוזק-לב ומה שצריך זה גם שמיטה וגם הר. הכנעה וויתור מחד, וגבהוּת וחוזק הלב מאידך – יחד.

שימו לב לרות, כוכבת חג השבועות. שמה, "רות" – אותיות ויתור. ואכן, אוי, איזו שמוּטה. רות היתה נסיכה מואביה ונהייתה קבצנית בשדות. בהצגות בבתי  הספר מציגים את דמותה כפופה, מקופלת כמעט, כורעת כלפי השיבולים בשדות אבל איזה הר היא, איזה הר! כשאומרת לה נעמי "עזבי אותי, מה יש לך לעשות איתי?" היא תעמוד כמו הר ותגיד "לא. אני איתך".

"אבל אין לי מה לתת לך יותר. לכי".

אישה שמאטע צריכה היתה ללכת, להפנות עורף כמו עורפה, לבכות קצת ולהינמג באופק. אבל לא רות.

"לא", רות אומרת. "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי, אֵלֵךְ".[5] האם זה משפט של שמאטע? לא. זה משפט של אישה גיבורה, עיקשת, שנאחזת ברצון שלה ולא נותנת למילות הדחייה של נעמי להשפיע על החלטתה.

אז השאלה שאני נשאלת בהמון וריאציות היא "איפה האמצע"? כי באמת, אני רוצה לוותר ורוצה לא-לריב ורוצה להיות כאיש אחד בלב אחד ומצד שני – לא להיות שמאטע, לא להיות אישה שמוטה, שפלת רוח ועצובה. היכן דרך האמצע?

זו תהיה שאלה בחינוך / פוריות / פרנסה / זוגיות. מתי לסתום ומתי להיות הר? איך אדע אם הגבול הנכון בין לא להיות "אישה הר", כל היום מתנצחת ושולטת, ומתי להיות שומטת? אגב, בכתבי הגירושין שהיינו כותבים בבית המשפט, ה' ירחם עלינו, הביטוי הוא "גבה הר ביניהם". הר ענק מפריד בינו לבינה.

לענייננו, מה האמצע בין השליטה לבין השמיטה? הדבר היחיד שמאזן בין השניים, אומר ה"שם משמואל", הוא הרצון. אל תוותרי על הרצון. לוותר לבן זוג – צריך. לוותר לילד – צריך. אבל ה' לא רוצה סביבו נשים לא-רוצות. הוא לא רוצה נשים שחדלו לִרצות. הוא לא רוצה שתאבדי את הרצון שלך.

ותרי, כי עכשיו עת ויתור.

שתקי, כי עכשיו עת בלימה.

אל תתנצחי (תתווכחי), כי זה לא מועיל לך בכלום. אישה עם הרהורים על חייה וערעורים על חייה היא אישה במחלוקת.

אבל, אל תפסיקי להיות אישה רוצה. אישה יהודייה נכונה שיש בה איזון נכון בין שמיטה לבין הר סיני, זו אישה רוצה. אל תחדלי להיות אישה רוצה.

מה המילים של אישה מבוטלת ושמוטה-שמאטע? "זה מה שנתת לי, הקב"ה. כנראה זה הגלגול שלי, התיקון שלי, אני מקבלת את זה". לא – ה' לא רוצה אנשים שמוטים. ה' רוצה אנשים רוצים!

לשמוט – זו פעולה נכונה. כשאת מתווכחת כל היום עם חייך, זה למות. אבל לא-לרצות – טעות חמורה.

וזה "פסח שני", שחל במוצאי שבת וביום ראשון. חג שנברא כל-כולו מכוחם של אנשים שפשוט לא חדלו לרצות. הם לא התווכחו. כשהם הגיעו לפסח ראשון, דחו אותם מעל אסקופת העַזַרָה: "אה, חברים, אתם לא יכולים להיכנס. אתם טמאים / אתם מדרך רחוקה ולא הספקתם בזמן? אין קורבן פסח".

הם יכלו להתווכח: "אני לא מוותר. מה אני, פראייר? זכותי להקריב קורבן פסח כמו כולם. הרי אני טמא כי סחבתי את עצמות יוסף עד כאן. אם עשיתי מצווה, אין לכם זכות לקחת ממני את קורבן הפסח".

אבל הם מבינים: "זה לא המועד שלי. בחור בשידוך דחה אותי – כנראה זה לא שלי".  

ומה הם עושים, אותם האנשים במדבר שביציאת מצרים הם לא יכלו להקריב קורבן פסח עם הציבור? הם מגיעים למשה רבנו עם תעצומות רצון אדירות: "משה, בבקשה, לָמָּה נִגָּרַע? [6]  אולי אפשר לעשות משהו?"

הדיבור הזה, "לָמָּה נִגָּרַע?" פותח שערים. "במה אני יותר גרועה מזו שקיבלה וכל הילדים שלה מדהימים? אני מקבלת מה ששלחת לי ובאהבה. אני לא מתריסה. אבל אני כל כך רוצה! ה', אני רוצה בית. אני רוצה ילדים צדיקים. ה', אני רוצה זוגיות מתוקנת".

לא חדלת מלִרצות? אומר לך הקב"ה. "באת אלי מבלי לְהִתְנצח עם מה שנתתי לך או לא נתתי לך? אני אברא עבורך חג. משומקום אברא עבורך חג, בת שלי".

פסח שני הוא פלא שאין בעולם. הוא לא "פסח" שני; הוא שבועות שני, הוא מתן תורה! כי בתורה כתוב שיש שלושה חגים וזהו; אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה![7] אלו מועדיי, ודי: פסח, שבועות, סוכות. אז מה אתם רוצים? הרי לא נמציא בשבילכם תורה חדשה. רגע, בעצם... כן. כך אתם מבקשים? לא חדלתם מלרצות אחרי שדחו אתכם ודחו אתכם ודחו אתכם? קחו חג. קחו עוד חג.

להלך בין "לשמוט" לבין "לִרְצות", זה החבל הדק שלנו.

בזמן "פסח שני" (במוצאי שבת וביום ראשון), צריך לאחוז ביד חתיכת מצה, כך לפי המנהג. היא כל כך לא חגיגית, המצה הזו, כי הכל סביבה חמץ.וזו העדות לכך שדווקא ההחמצה שלך השאירה אותך אישה רוצה, אישה עוד יותר רוצה. זו כבר לא ה"מצה ומריבה" של ניסן ("רבנו עם המצרים ודווקא יצאנו, על אפם ועל חמתם"). זו מצה... עם ריבה. "אני כבר לא במצה עם חיי. אני מקבלת את מה שנתת לי בלי לריב איתך, ולא חדלה מלרצות ומבקש".

במוצאי שבת הקרוב ויום ראשון הקרוב, פסח שני, יש שעת רצון מופלאה. מה הכוונה – זה לא שה' פתאום מתחשק לו והוא רוצה; הוא כל הזמן רוצה. אבל את, פתאום הרצון שלך מתעורר ומאותת לך: אל תחדלי מלִרְצות! ביום הזה כל הזמן רוצים וה' בורא לך חג משום מקום, רק עבורך.

יהי רצון שבנות ישראל יקבלו – לא פסח שני. פתח שני!


[1] ויקרא כ"ה, א.

[2] רש"י, שם. 

[3] שמות י"ט ורש"י, שם.

[4] רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, "שם משמואל", "בהר" תרע"ג.

[5] רות א', טז.

[6] במדבר ט', ז.

[7] ויקרא כ"ג, כז. 

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה", הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

 

היכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (78 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים