יִרְאַת ה'

המצווה שתהיה יראת ה´ עלינו תמיד ולעבדו ביראה.

המצוה ומהוּתה:

יראת ה´ הוזכּרה בהרבה מקומות כטעם לעבוד את ה´ ולשמור מצוותיו, כגון: "את ה´ א-להיך תירא ואותו תעבוד" (דברים ו, יג), וכן: "למען תירא את ה´ א-להיך לשמֹר את כל חקותיו ומצותיו", וכן: "ושמרת את מצות ה´ א-להיך ללכת בדרכיו וליראה אֹתו", ועוד. ראשונים פירשו שעיקר כל המצוות הוא למען יראת ה´, והיא יסוד כל התורה.

בלשון חכמים נקראת יראת ה´ בשם "יראת שמים" או "מורא שמים" או  "יראת חטא". יראת ה´ נמנית כמצווה בפני עצמה. אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם ערוּם (מלשון ערמה) ביראה", שיערים בכל מיני ערמה להשיג יראת בוראו וייתן אל לבו שה´ משגיח בכל מעשי בני אדם.

יראת ה´ נוגעת גם באופן קיום המצוות, למשל: לימוד תורה ותפילה צריכות להיעשות "באימה וביראה, ברתת ובזיע" – כמו שהתגלות ה´ בסיני היתה בכל אלה.

דברים המביאים לידי יראה:

אדם צריך לעמול ולעבוד עם עצמו כדי להשיג יראת-שמים, כמו שאמרו חז"ל: "הכל בידי שמים – כל מידותיו וקורות של אדם באות לו בגזירת המלך (ה´) – חוץ מיראת שמים. דוגמאות לדברים ואמצעים כדי להשיג יראת ה´:

-  העוסק בתורה בא לידי זהירות וכו´ עד שבא לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, שנאמר: "עקב ענוה יראת ה´" (משלי כב:ד) – שעל ידי ענוה תעלה על לבו מדת היראה, כי יחשוב: מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ושהוא רִמה ותולעה בחייו וכל-שכן במותו, ולפני מי הוא עתיד לתת דין וחשבון.

-  שיתבונן היטב בשני עניינים אמיתיים: א) ששכינת ה´ נמצאת בכל מקום. ב) ה´ משגיח על כל דבר קטן וגדול.

-  מעשי המצוות מביאים לידי יראה.

-  כל זמן שאדם מניח תפילין בראשו ועל זרועו ומכסה ראשו – הוא עניו וירא שמים.

יראת העונש ויראת הרוממות:

יראת ה´ ביחס לשמירת המצוות בכלל, לפעמים נקראת: "עבודה מיראה" – בניגוד ל"עבודה מאהבה" – שפירושה מיראה של עונשים. אולם יש עוד סוג יראה, הנקראת בספרי הראשונים ובספרי המוסר: "יראת-הרוממות" (של ה´), המביאה את האדם להיות זהיר מאד שלא לעבור על שום עבירה, וכן לזהירות מביטול שום מצוה מחמת יראת הרוממות – לא מיראת העונש בלבד, אלא מצד רוממותו וגדולתו של ה´.

חכמים משבחים מאד אדם שיש לו יראת ה´, ואומרים שיש לקנא בו. מצוה לכבד אדם בעל יראת-שמים. חז"ל אמרו (בין שאר מאמרים ברוּח זו): "אם אין יראת ה´, אין חכמה". "מי שיראתו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראתו – אין חכמתו מתקיימת". תלמיד חכם שאין בו יראת שמים, אין צורך לכבדו, ואין לקום מפניו. מי שאין לו יראת-שמים, אין ממנים אותו לשום שררה בישראל. בחלק מהמחלוקות בהלכה אמרו חכמים שירא-שמים צריך לצאת ידי שתי הדעות במחלוקת.