דקלה יוספסברג

לשנות את הריקוד

מה קורה כאשר זה עתה סיימת את כל ההכנות לשבת, ובדיוק אז מחליטים הילדים למצוא אבני גיר לבנות, ולצבוע בהם את הקירות ואת עצמם? את עומדת לפני צומת שמסתעפות ממנו שתי דרכים, ועלייך לבחור במהירות

| כ"ג חשון התשע"ד |
אא

זה קרה בערך לפני כשנתיים.

הזמן: דקה אחת לפני זמן הדלקת נרות.

המקום: פינת הדלקת נרות-שבת, שנמצאת בקצה הסלון, ממש ליד החלון הגדול היוצא אל הגינה.

זה עתה סיימתי הכל. הבית כולו מבריק וריחני, התבשילים מונחים אחר כבוד על הפלטה, ואני מהודרת במיטב מחלצות השבת. רגע מקודש עומד לרדת, שבת קודש. אחרי כל הבישולים, שטיפת הסירים, גיהוץ הבגדים ומירוק הרצפות, הנה הנה מתקרבת לה השעה הקסומה הזו האהובה עליי. עוד רגע קט אדליק את הנרות, אתפלל על בני ביתי, ואצנח לי על הספה הרכה לשעה של מנוחה ותפילה.

שנייה לפני שניגשתי להדליק את הנרות, כשהגפרורים בידי, הצצתי החוצה, לראות את הילדים המתוקים שלי שמשחקים להם בחוץ כ"כ יפה, כבר זמן מה, בלי להפריע.

הצצתי ונפגעתי.                            

הילדים שלי, שהיו עד לפני רבע שעה ילדי ז´ורנל מעומלנים, מצוחצחים ומגוהצים, היו נראים כמו עדת אינדיאנים מהמערב הפרוע: הם מצאו אבני גיר לבנות (כן, אלו שמתפוררות לאבק דק-דק-דק), צבעו בהן בקפידה את כל הגג של בית העץ שעומד אצלנו בגינה, והתגלשו עליו בזה אחר זה בציחקוקים ובהנאה רבה. הם היו מכוסים אבקה לבנה מכף רגל עד ראש - הבגדים, הנעליים, הכיפה, השיער של הבנות - הכל הכל עטה כיסוי יסודי של אבקה לבנה...

הילדים הבחינו בי ועצרו לרגע ממשחקם.

הם הסתכלו עליי ואני הסתכלתי עליהם.

הדבר המיידי שרציתי (מאוד רציתי), היה לשאוג, להשתולל ולצרוח. הרגשתי איך הדם מתחיל לעלות לי לכיוון הראש...

פשוט לא האמנתי למראה עיניי. איך הם מרשים לעצמם??? איזו אכזבה!

* * *

ואז זה קרה.

פתאום ראיתי מולי צומת. צומת ובו שתי דרכים, ולי יש עכשיו בחירה ביניהן. אני יכולה לקלקל לעצמי לגמרי את כניסת השבת ואת רגעי הדלקת הנרות, לרדת "להתפלש" איתם באיכס הזה, לצעוק ולצאת מדעתי, או... לבחור בדרך השניה, הכמעט-לא-מוכרת: אולי לא לקלקל כלום??? אולי לדבוק בתוכנית המקורית שלי? להדליק נרות ולהתפלל בשמחה ובנחת?

החלטה מתוקה ומשחררת התיישבה על ליבי, אני הולכת להישאר "על מקומי". למרות הכל - אני עומדת לעשות צעד מהפכני. מה כבר יכול להיות?

וכך היה. שבתי אל פינת ההדלקה, נשמתי עמוק והדלקתי את נרות השבת.

הדלקת הנרות עברה באופן מרומם במיוחד, התפילות יצאו שגורות ומדוייקות על לשוני וחוויתי דקות מרנינות במיוחד של קרבה וקדושה.

והילדים?

הם המשיכו לצחקק ולהתפלש להם באבקה הלבנה. השתדלתי לא לראות ולא לשמוע. אחרי הכל, מה זה קשור אליי? אני דאגתי להישאר נקייה וריחנית לכבוד שבת קודש.

* * *

וראו זה פלא - אחרי כעשר דקות הם מיצו את המשחק, עמדו מול הכניסה לסלון ורצו להיכנס הביתה. אני כבר הייתי שקועה בתהילים ולא הייתה לי כוונה, ולו קלה, להרים את הראש מהסידור ולהתייחס לשערוריה שהתרחשה.

כשזימרתי לי את קבלת השבת, "התנערי מעפר קומי", (ובלי שאמרתי מילה) – נשארו הילדים בחוץ והתחילו להתנער, לקפוץ ולטפוח זה על זה. רוב האבקה ירדה. חלק ניכר עוד נשאר, אבל משום מה, אולי אחרי התפילה המתוקה שזכיתי לה, זה כבר לא מי יודע מה הפריע לי ואפילו עורר בי חמלה.

רק אז הם נכנסו פנימה ועמדו, ארבעתם, מתבוננים בי. מחכים לתגובה. התגובה המוכרת.

והתגובה? איזה כיף, היא לא הגיעה. לא הערתי ולא החמצתי פנים. כלום. אפילו לא הרמתי עיניים מהסידור.

הילדים ישבו להם, סתורי שיער ומאובקים, ובפרצוף מתחרט-משהו נכנסו לסלון בשקט מופתי.

כשסיימתי את קבלת השבת והתפילה, הופתעתי לשמוע את עצמי שואלת בקול רך: "רוצים שאני אקרא לכם סיפור עד שאבא יגיע מבית הכנסת?".

הילדים קפצו, כמובן, על המציאה ורצו לחדר להביא ספר.

התישבנו כולנו על הספה, חיבקתי את הילדים המאובקים שלי, וקראנו יחד סיפור נחמד.

* * *

התחושה הטובה של ה"לא נפלתי איתם לבוץ", תרתי משמע, ליוותה אותי כל השבת ועזרה לי להישאר על מקומי. שבת נפלאה עברה עלינו. הילדים שרו זמירות והשתתפו בדברי התורה, פינו את הכלים (כן, כן), ושיתפו פעולה מעל ומעבר למצופה.

 

מה היה שם?

במקומות רבים עם הילדים אני מרגישה "נגררת", מופעלת, מגיבה, בובה על חוט.

הם בוחרים ועושים כרצונם, ואני רק על תקן "מגיבה". כל היום אני "הולכת" אחריהם, מכל הבחינות. מנסה ליישר הדורים, לפייס את הניצים, להרים צעצועים ולנאום נאומים.

זוכרים את קופסת התכשיטים של פעם? בכל פעם שפותחים אותה – נעמדת לה בלרינה ורודה ומתחילה לרקוד לפי המנגינה.

ככה מרגישות הרבה אימהות, רוב שעות היום.

הילד "פתח" עכשיו את הקופסא, ולי לא נותר אלא לרקוד "לפי החליל שלו", עד שהוא יחליט לסגור.

כל פעם שהוא "פותח את הקופסא" אני "נעמדת דום" ורוקדת.

נשמע מוכר, לא?!

אבל לא כן הוא, יש אלטרנטיבה. אני לא חייבת לרקוד במעגלים כשהילדים מחליטים "לפתוח את הקופסא" ולהתנהג בצורה שאינה מתאימה לי. אני יכולה להישאר על מקומי, ולא חייבת ליפול איתם לבוץ, "לצאת מהכלים" ולהשתבש.

אני באמת לא חייבת.

העולם הזה הוא עולם של בחירה. אחרי 120 שנה, כשישאלו אותי למה צעקתי או למה כעסתי – לא אוכל לטעון כל טיעון... נכון, הם הביאו אותי לזה, ובגדול. יחד עם זאת, הבחירה היתה נתונה בידי.

השאלה המרכזית היא - האם יש לי את האפשרות לנשום נשימה עמוקה, ובאמת לנצל את כח הבחירה שלי?

האם אני רוצה לבחור להיות בצד הפועל ולא המופעל, בצד הבוחר ולא הפאסיבי?

* * *

כשאנחנו, כאימהות, "נשארות על מקומנו", לא מתרגשות ולא מופעלות, אנחנו יכולות להתחיל מהלך חדש עם הילדים. אם עד היום הם קבעו (כביכול, כמובן), שאני חייבת להילחץ מההתארגנות בבוקר, חייבת להתאכזב מזה שהם לא אוכלים את האוכל שלי, חייבת לנאום 3 פעמים ביום על הכביסה שנשארה באמבטיה, פעמיים בנושא השיעורים ו- 4 פעמים בנושא המריבות, חייבת להסביר בפעם ה- 100 שאני לא מרשה לשפוך מים סביב כיור הנטילה, חייבת לאיים שאני לא אוספת להם יותר את הצעצועים וכו´...

מהיום – אני יכולה, באמת יכולה, לומר לעצמי שיש לי דרך נוספת. דרך טובה ונעימה. אני לא חייבת להגיב, לקפוץ, לאיים, לנאום, להסביר ולכעוס. אני יכולה לבקש פעם אחת בשקט וללכת. אני יכולה בכלל לא לומר (אולי כי הם שמעו את זה כבר 32,000 פעם, והם יודעים בדיוק מה אני מרשה ומה לא, מה מעצבן אותי ומה משמח אותי).

אני יכולה לא "להיות שם". אני יכולה לבחור להישאר בטוב. העולם לא יתהפך, אולי להיפך.

וחוץ מזה – למה לי לקלקל לעצמי כל הזמן? למה שלא אפרגן לעצמי?

אולי אני יכולה לא לקלקל לעצמי את שולחן השבת ולהפסיק להעיר להם? אולי כדאי להעדיף לקחת בעצמי את הכביסה המלוכלכת ולשים בסל במקום לכעוס? אולי אני יכולה לשבת לקרוא לי משהו בזמן הזה שאני מתחננת שיכנסו למקלחות? וכמובן – אולי זה אפשרי להתפלל בשקט בהדלקת הנרות בלי לשמוע אף אחד שמושך לי בחצאית ומבקש את ה"פעקאלע" שלו?

* * *

ה"פלא יועץ" מתייחס לנקודה הזו באות א´, בערך "אהבת הבנים והבנות" וזה לשונו: "...ולא ידקדק עימהם, ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה...".

כן, לפעמים כדאי לשקול רעיון חדשני ורענן: להפסיק לחנך ולחנך ולחנך, כל היום ועל כל נושא. אפשר לאחוז במידה הנפלאה של השתיקה ושל "העברה על המידות". וראו זה פלא – כשאני מעבירה על מידותיי ולא מופעלת כל-כך בקלות, פעמים רבות אני מוצאת את הילדים שלי באים אחרי וחוזרים לתלם המבורך. אני יכולה לתת להם הזדמנות אחרת, להגיד את שלי, לעתים רק במבט, ולהמתין. פעמים רבות גם הם יבחרו בטוב, כי הטוב הזה הוא מדבק.

משל למה הדבר דומה? אני הולכת לי בדרך הסלולה, בדרך המלך, והילד שלי הולך אחרי, כפי שטבע בו הבורא. לפתע הוא מחליט לרדת לקוצים. ואני? אני מיד יורדת אחריו. הוא הולך ראשון ואני בעקבותיו. הילד חושב לעצמו שבאמת לא נעים לו ללכת בקוצים, אבל הרי אמא פה איתי, אז כנראה שזו הדרך הנכונה ללכת בה.

אבל – כאן מגיעה הבחירה שלי.

 

אני יכולה לחזור לדרך המלך ולהגיד לו "חבל שאתה שם, אשמח אם תצטרף אלי", וללכת קדימה עם הבחירה הנכונה. כשהילד יראה אותי עולה בשלווה על הדרך הסלולה, הוא יעזוב, בסייעתא דשמיא, את דרכו הקוצנית, ויבוא אחריי...


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (77 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים