מרגש: מדוע נסיעה עם נהג מונית גרמה לאירה לדמוע?

הפוסט של אירה:

הבוקר נכנסתי למונית של ״גט טקסי״ והנהג בירך אותי ב״בוקר טוב״, שאל לשלומי ווידא לאן אני צריכה להגיע. ישר עיקמתי את הפרצוף. ככה? לפני הקפה? בדקות השקט היחידות שיש לי מצפה לי חפירה ועוד ברוסית! זה מה שעבר לי בראש. מכיוון שלא רציתי לעשות רושם של ״המפלצת שאני לפני הקפה של הבוקר״, עניתי לו בנימוס ושאלתי לשלומו.
השיחה התגלגלה וגיליתי איש נעים ומקסים. דיברנו על העלייה לארץ, על ימי ההולדת של הילדים (מסתבר שאני והבנות שלו חולקות תאריכים קרובים) ועל כך שהוא בפנסיה.
״אז המונית זה בשביל הכיף?״ שאלתי. ״ממש לא״ הוא ענה לי בנעם. ״פשוט יש לנו נכד אוטיסט, בן שמונה. אני ואשתי מגדלים אותו מאז שהוא בן שנתיים, הוא ילד מדהים ולומד בבית ספר רגיל. אפילו הביא השנה תעודת הצטיינות (מראה לי תמונה של ילדון חייכן עם תעודה)  אנחנו דואגים שכל הזמן יהיה בפעילות שתפתח אותו. יש לו קלינאית תקשורת, שיעורי שחיה, מרפאה בעיסוק, מורה לאנגלית, שיעורים של רכיבה טיפולית והידרותרפיה. זה לא זול, עולה קרוב לתשעת אלפים שקל לחודש ואפילו הפנסיה שלי כסגן אלוף לא מספיקה, אז אני עובד כנהג מונית ואשתי כגננת. איזה מזל שאנחנו יכולים לתת לו את כל זה, יש הרבה אנשים שלא יכולים״.
ברגע זה אני כבר הייתי עם עור ברווז ודמעות בעיניים. איזה מזל שפגשתי את האדם הנפלא הזה על הבוקר ואיזה מזל שאני יכולה לתת לו בחזרה ולו בקצת – לספר על המפגש שלי איתו ולהמליץ לכם להזמין אותו כשאתם צריכים מונית. קוראים לו מיכאל וזה המספר שלו. אשמח אם תשתמשו בו.