תחרות הסיפור הקצר

הוא כמו כולם

נולדתי ברוסיה, ועליתי לארץ לפני שמונה שנים. לא היו לי חברים ולא משפחה. ניסיתי לעבוד פה וניסיתי לעבוד שם. תאמין לי, המדינה הזאת לא תומכת בעולים. כיום אין ברירה, אני מתגורר בבית של אדם עשיר, אני עובד תחזוקה. אני יודע שהאדם הזה שונא אותי ורוצה להרעיל אותי. מועמד שני בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

| כ"ב סיון התשע"ה |
אא

א. מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא ידע את זה. זה מלווה אותו כל החיים, מהגיל הפעוט. אולי הייתה זו אמא שהנחילה לו את זה, ואולי סבתא נחמה. בכל מקרה, זה לא באמת משנה מאיפה הוא מודע לזה, העיקר שהוא מודע. כי בינינו, אין הרבה שמודעים לעצמם כמו שהוא היה מודע לעצמו.

אורי ידע שהוא ילד מוצלח. בהמשך הוא היה נער מוצלח ועכשיו הוא גבר מצליח. ולא רק מוצלח, אלא יותר מוצלח מאחרים, לפחות אלו שיצא לו להכיר. והוא מכיר המון. לא. חלילה לו מלהיות גאוותן או שחצן. אבל מה לעשות? זאת המציאות. "מודעות" הייתה אצלו מילת מפתח.

הוא תמיד קיבל מאיות בבית ספר. ואם לא מאיות, אז תשעים ו-. וכמובן, זה לא שחברו לספסל שקיבל יותר ממנו הוא טוב יותר, אלא שבמקרה התמזל מזלו והוא ענה נכון. הוא, בכל אופן, יודע יותר. גם בהפסקות, כשהתחרו על מהירות והבקעת גולים והוא לא תמיד הצליח להבקיע שער, הוא ידע שהוא יכול לשחק יותר טוב מחבריו לכיתה ולשכונה. הוא פשוט נולד מוצלח, כל השאר צריכים להזיע כדי להצליח. אפילו מסי התאמץ. הוא היה בטוח שאם רק יתנו לו להוכיח את עצמו, הוא היה כוכב. בינתיים הוא כוכב בפני עצמו. הייתה לו מודעות.

"ואהבת לרעך כמוך" היה בשבילו ציווי מוזר ולא הגיוני בעליל. למה שהוא, המוצלח מכולם, יאהב את כולם כמו שהוא אוהב את עצמו? מבחינתו הייתה זו אמירה שלא נועדה לו. מצדו שכל היתר יאהבו את כולם, שהרי הם פחות או יותר באותה רמה. ואילו הוא? הרבה מעליהם.

ב. כמובן שהוא הלך ללימודים הכי גבוהים בארץ, בדרכו להיות הרופא הכי טוב. אחרי שבע שנים מייגעות התעודה הנכספת הייתה בידו. אמנם רופאים יש הרבה, אך יודע כמוהו עוד לא היה. תאוות הלימודים שלו לא באה על סיפוקה, והוא המשיךללמוד כדי לקבל את התואר "פסיכיאטר". ד"ר אוריאל וגשל מיודענו עושה חיל בעבודתו, ושום דבר לא יכול להזיז אותו מתפיסת עולמו הצודקת.

יום שגרתי. ד"ר וגשל פותח את חדרו ושותה את כוס הקפה השלישית להיום. נכון, לא הכי בריא, אבל הוא מוכרח להיות ערני. המטופל הראשון נכנס לחדר בצעדים רחבים. מראהו קצת פרוע ועיניו מביטות ישירות. מה שמך? שואל אותו. שמי אבי, הוא עונה ומפשפש בתיקו. בינתיים ד"ר וגשל מעיין בתיקו הרפואי של אבי. רוצים לאשפז אותו. אבי מוציא מתיקו שקית נייר חומה ומרשרשת. אתה רואה את זה? הוא שואל אותו. אורי מהנהן, ואבי לא משתהה: אלו קרקרים מורעלים! הוא זורק לאוויר. מורעלים? שואל בתמיהה אורי. כן! ואז מספר אבי את סיפורו.

ג. נולדתי ברוסיה, ועליתי לארץ לפני שמונה שנים. לא היו לי חברים ולא משפחה. ניסיתי לעבוד פה וניסיתי לעבוד שם. תאמין לי, המדינה הזאת לא תומכת בעולים, סינן בכעס. כיום אין ברירה, אני מתגורר בחדר בבית של אדם עשיר, אני עובד תחזוקה. אני יודע שהאדם הזה שונא אותי ורוצה להרעיל אותי.

אורי הקשיב בנימוס לסיפורו, ומשסיים אבי הוא שאל אותו שאלות. מהיכן אתה יודע שהוא רוצה להרעיל אותך? אני יודע. השיב אבי קצרות. איך? הקשה שוב אורי. בגלל המבט שלו בעיניים, הוא שונא אותי, ענה אבי בבטחון מוחלט, ואורי המשיך להקשות. ניסית לבדוק את זה? שאל אורי. לא, השיב אבי, והוסיף, אני בטוח. כמה שניסה, אורי לא הצליח להוציא ממנו אלא תשובות דומות.

האבחנה הייתה ברורה. ד"ר וגשל ישב עם מנהל המחלקה. האיש הזה פראנואיד. אתה בטוח? שאל מנהל המחלקה. בטוח. ענה אורי. אתה לא רוצה לדבר שוב עם אבי? לא, ענה אורי. אני בטוח. אז אולי תאכל מהקרקרים שלו? שאל מנהל המחלקה. הו לא, אני מוותר. ענה אורי, בלי לדעת אם הוא רציני או מתלוצץ. לרגע הוא הבין שגם הוא כמו כולם.

דרגו את המאמר:

ממוצע 4 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים