מתפללים מעומק הלב? זו הסיבה שאסור לכם לעצור את הדמעות

"אַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ" (מסכת בבא מציעא, דף נ"ט ע"ב)

המשפט הזה מופיע בתלמוד בתוך דיון על "אונאת דברים", פגיעה וצער שאנחנו גורמים לאחרים במילים. התלמוד מזהיר שם במפורש: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". מיד אחרי האזהרה הזו שלא לצער אדם קרוב, רבי אלעזר מוסיף שאמנם מאז חורבן בית המקדש ננעלו שערי התפילה, אבל שערי דמעות נשארו פתוחים.

לפעמים המילים המוכרות, התפילות הרגילות והטקסים הקבועים, לא מצליחים לבטא את עומק הכאב שלנו, או שמרגיש לנו שהם לא באמת נשמעים. דווקא ברגעים האלה, הדמעות הופכות לתפילה הכי נקייה שיש. זו שפה שמגיעה ישר מהלב, בלי פילטרים ובלי ניסוחים מתוחכמים. בכי מגיע ממקום כל כך אמיתי ושבור, ולכן הוא תמיד מוצא דרך עוקפת עד לשמיים.

אנחנו חיים בסביבה שדורשת מאיתנו "להיות חזקים" ולאסוף את עצמנו, אבל כשהגרון חנוק והמילים נתקעות, מותר לתת לכאב מקום. הבכי הוא לא חולשה, אלא דרך לשחרר קצת מהעומס שאנחנו סוחבים, ובמקרים רבים זו בדיוק תחילת הריפוי.

מנגד, אם לדמעות יש כוח כל כך חזק לפרוץ חומות, אנחנו חייבים להיזהר מאוד לא להיות הסיבה להן. במיוחד בתוך הבית ובמערכות היחסים הקרובות, מילה עוקצת פוצעת הרבה יותר ממה שנדמה באותו רגע. לפני שמשחררים מילה שאי אפשר לקחת בחזרה, כדאי לזכור שהלב של מי שעומד מולנו יקר הרבה יותר מעוד ויכוח.

איזה כוח יש לדמעות, ולאן כדאי תמיד לנתב אותן? הרב שניר גואטה במסר קצר ומחזק