העיניים בסידור, הראש בסידורים? חמש מילים שהופכות תפילה שגרתית לשיחה אמיתית

התפילה נגמרה. ואנחנו? היינו בכל מקום חוץ ממנה. הראש כבר הספיק לתכנן את הקניות, לענות להודעה שעוד לא נשלחה, ולסגור ויכוח מאתמול. מוכר? איך מחזירים חיים לתפילה שאנחנו יודעים בעל פה? התשובה מתחילה בחמש מילים מהגמרא.

במסכת ברכות (כ"ח ע"ב) מובאים דבריו של רבי אליעזר לתלמידיו: ״כשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם עומדים״.

הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים" (פרק י"ט), מלמד שהכוונה בתפילה מתחילה בהכרה פשוטה ועמוקה: אנחנו עומדים לפני הקב״ה ופונים אליו ממש. וכך הוא כותב: "במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בליבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש - והוא יתברך שמו מאזין ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו מקשיב שומע אליו".

הקושי מובן: כשמדברים עם אדם, רואים את פניו ושומעים את תגובתו. במהלך התפילה, החושים אינם מסייעים לנו להרגיש את המפגש. לכן נדרשת התבוננות - להזכיר לעצמנו לפני מי אנחנו עומדים, אל מי מופנות הבקשות ומי מקשיב לדברינו.

ההכרה הזו יכולה להעניק למילים המוכרות משמעות מחודשת. חשבו על ברכת "רפאנו". אפשר לעבור עליה במהירות, ואפשר לעצור לרגע, להיזכר במישהו קרוב שזקוק לרפואה, ולדעת שהבקשה לרפואתו נאמרת עכשיו לפני ה׳, והוא שומע אותה. אותן מילים בדיוק - אך תפילה אחרת לגמרי.

לצד תחושת הקרבה, הרמח״ל מלמד להתבונן בגדולת ה׳: "ואחר שיקבע זה בדעתו צריך שיתבונן על רוממותו יתברך אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה ... כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך ומזכיר בשמו".

כשאנו מתבוננים בגדולת ה׳ ובמגבלות שלנו - מתעוררות בלב ענווה ויראה. אנו מבינים את גודל הזכות שניתנה לנו לפנות אליו.

הרב פינקוס, בספרו "שערים בתפילה" (עמ' י"ג), מדגיש שהכרה זו נבנית באמצעות הרגל והתבוננות חוזרת.

איך עושים את זה בפועל? לפני התפילה הבאה, עוד לפני שתפתחו את הסידור, עצרו לרגע ואמרו לעצמכם את המילים, אותן אמר רבי אליעזר לתלמידיו: "דעו לפני מי אתם עומדים".

המילים מוכרות לנו היטב. עבודתנו היא לזכור, בכל פעם מחדש, לפני מי אנחנו אומרים אותן.