סיפורים מהחיים: העבודה של מוריה

מאז שאני מכירה את עצמי חייתי תמיד כחלק מזוג. נולדתי תאומה. בתחילה הכול היה נחמד וכיפי – חוויות שרק שתינו מבינות, תמיד יש לך חברה שנמצאת לצידך, זמינה. למדנו יחד עד התיכון, באותו גן ובאותה כיתה. גדלנו ביישוב קטן בפריפריה שבו הייתה רק כיתה אחת, ובוודאי לא היה עוד בית ספר למגזר שלנו, וכך, בין אם רצינו ובין אם לא, היינו תמיד יחד. אין מה לומר, מבחינה חברתית זה נתן מענה להרבה דברים. היה לי מעמד משלי ומקום משלי. היו לי לא מעט חברות גם בסביבה המצומצמת שלנו, ואם הרגשתי לבד, מוריה אחותי הייתה שם לצידי. זה נתן לי עוצמה. בחברה, יחד זה כוח.

מצד שני, זה היה גם עקב אכילס. ככל שגדלתי, הרגשתי שמשהו סוגר עלי. בטבעי אני טיפוס חברתי מאוד, סוערת, מלאת מעוף ועשייה, ואילו מוריה, אחותי, היא טיפוס שקול ומיושב יותר. היא מעדיפה תשבצים ומשחקי היגיון על פני יציאה החוצה עם כדור.

זה היה כובל. למוריה, בשונה ממני, היו מעט מאוד חברות. אם מוריה רצתה להישאר בכיתה, היא הביטה בי במבט כזה, שרק הוא גרם לי להישאר איתה, לשחק עם החברות שלי לצידה. אני, השובבה והנועזת יותר, הרשיתי לעצמי לחפף במטלות הלימודיות, להתחצף פה ושם, להמרות את פי המורות, והיא הייתה מוטרדת בכל פעם מחדש. היא עשתה בשבילי את השיעורים, לימדה אותי אחר הצהריים ולקחה אחריות. גם אני הייתי כאב ראש בשבילה...

בתיכון נפתחה הזדמנות: כל אחת מאיתנו קיבלה את הכיתה שלה, את העצמאות שלה. מציאות שלימדה אותנו פרק נוסף בנפרדות.

היינו חברות טובות, אבל בפנים המציאות לא הייתה טובה כל כך. היו מתח, תחרות וכעסים. בלימודי המקצוע פנינו לשני אפיקים שונים לגמרי: אני הלכתי ללמוד סיעוד, ומוריה פנתה ללימודי ראיית חשבון וכלכלה. למדנו במקומות שונים לחלוטין, וכמעט שלא ראינו זו את זו. זה בהחלט עשה רק טוב לשתינו, אחרי שנים של חיים צמודים.

אחרי הלימודים מוריה התקבלה מיד לעבודה במשרד רואי חשבון, ואני מצאתי עבודה בבית חולים מצוין באזור. מוריה התחתנה מהר, ולי זה לקח יותר זמן, אך למרות הפער, מיציתי את המיטב גם משנות הרווקות שלי.

כשהתחתנתי הרגשתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. אבל ימי החסד לא ארכו. כבר שקעתי היטב במקום העבודה, הייתה לי סביבה נעימה ותומכת – ואז מוריה אחותי עדכנה אותי שהחליטה לעשות הסבה... לסיעוד. נותרתי המומה. מה עכשיו? מכל המקצועות שבעולם, למה דווקא למקצוע שלי? ומה חסר לה כל כך במקצוע היוקרתי שלה? היא לא התייעצה איתי, ואני הבנתי שאני שוב עומדת בפני ניסיון.

התנחמתי בעובדה שלפחות לא נעבוד יחד. אבל טעיתי... מוריה הגישה קורות חיים בדיוק לבית החולים שבו אני עובדת, והתקבלה למחלקה המקבילה לשלי, באותו אגף. עבדנו יחד, באותה קומה, אם כי לפחות לא באותה מחלקה. זה ממש הכעיס אותי. שוב אנחנו חוזרות לאותו מעגל, ואני לא מצליחה להבין למה מוריה לא מניחה לי, למה היא תמיד מאחורי, לפני ולצדי, ומה היה רע כל כך ללכת לבית חולים אחר, שאינו רחוק כל כך מכאן.

עכשיו היא הגיעה לזירה שלי: לחברות, לקולגות, לטריטוריה האישית. אנחנו תאומות זהות, אז אנשים מתחילים להתבלבל; וגם כשניסיתי לשכוח ממנה בזמן העבודה, ניגשו אלי אנשים ורופאים שלא מבינים איך ברגע אחד אני במחלקה הזו, וחצי שעה קודם הייתי במחלקה אחרת. השמועות והלחישות זרמובלי הרף. ניסיתי לעשות הכול כדי לא להיות בתורנויות במשמרות מקבילות לשל מוריה. המתח בינינו כבר שבר שיאים. החברות שלי קלטו אותו, וגם החברות שלה. זה הגיע למצבים לא נעימים בעליל, ואלמלא הובטח לי קידום בהמשך, הייתי עוזבת את בית החולים למקום אחר.

המתח גלש גם אל המשפחות שלנו ואל ההורים שלנו, וכל מפגש משפחתי הפך לטעון. נעשינו ממורמרות, כמעט אויבות. מבחינתי, היא נכנסת לי לחיים. מבחינתה, היא חשה דחייה והתנשאות מצידי, וזה גרר לשון הרע ורכילות בלי סוף.

ההורים שלי ראו, וליבם נחמץ. ככל שניסו לדבר ולהשפיע, המצב רק נעשה גרוע יותר. המשפחה כולה היתה מתחלקת לשני מחנות, אילולי עמדו הורי כחומה בצורה ומנעו זאת. רק בין מוריה וביני הם לא הצליחו להשכין שלום.

אולי זה היה אלול שדפק על החלונות. אווירת הרחמים והסליחות הפשירה בי משהו. החלטתי לנסות לקבל על עצמי את המציאות מול אחותי, לחשוב עליה רק טוב במשך שעה שלמה אחת ביום. זה אולי נשמע מעט, אבל בשבילי זו הייתה קריעה. לאט-לאט הוספתי עוד שעה ועוד שעה. בדיעבד התברר שאותו תהליך עצמו התחיל במקביל אצל מוריה, כשאף אחת משתינו אינה יודעת דבר על הכוונות הנסתרות של אחותה...

משהו התחיל להפשיר שם. המתח פחת, והאווירה נעשתה משוחררת וקלילה יותר. השיא היה בראש השנה. עשיתי הכול כדי לא להיות במשמרת בבית החולים בחג. לקחתי על עצמי משמרות נוספות וכל מה שהאחות האחראית ביקשה, ובלבד שאקבל פטור. אבל מסיבות שונות המאמצים שלי לא הספיקו, וכך התבשרתי שיש לי משמרת בחג (לפחות משמרת אחת; היו כאלה שקיבלו שתיים).

שעת בוקר מוקדמת, אנשים יוצאים לתפילת ותיקין של ראש השנה, השמיים נקיים וטהורים, ורק אני מתעטפת ברדיד מפני הצינה, נפרדת בדמעות מהילדים הנמים במיטותיהם, מקולות המתפללים העולים מבתי הכנסת, מהפלטה עם הסירים מעשה ידי, משולחן החג הערוך, מכל האווירה הזו. היה לי קשה מאוד מאוד.

אני הולכת לעבודה שכולה חסד, וזו זכות, אך הקושי בזמנים כאלה קורע אותי בכל פעם מחדש.

בעלי ארז לי בשקית כמה מטעמים ועוגות, מכיר את החולשה שלי במצבים כאלה. נפרדתי ויצאתי לדרך, כששוב הדמעות ממלאות את הגרון.

כשהגעתי לבית החולים ראיתי את מוריה. לא הבנתי מה היא עושה כאן. ממה שידעתי, מוריה דווקא הצליחה להינצל מלוח התורנויות. כעת היא סיפרה לי שמקרה חירום העמיד אותה בכוננות, ובהתרעה קצרה יחסית, היא הוזעקה להגיע גם היא לבית החולים.

ואז היא שאלה אותי אם ארצה שנעשה יחד קידוש וסעודה קטנה של חג, בהפסקה שלנו. גל אדיר של חום מילא אותי. חיפשתי עוגן, חוף של בית – והנה מוריה מציעה לי אותו בפשטות כזו.

זו הייתה הסעודה הטובה ביותר שהייתה לי. התרפקתי על כל שנייה של משפחתיות. כמה קולגות ביקשו להצטרף אלינו. אולי האנרגיה שבינינו היא שגרמה לזה לקרות...

הסיפור הזה היה אולי נשכח ממני, אם לא חברתי, אודיה, קולגה במחלקה. שקראה לי לשיחה קצרה כמה חודשים לאחר מכן. "אני חייבת לספר לך", אמרה. "גיסתי הייתה בשלבים האחרונים של לימודי סיעוד, ואני נקרעתי מבפנים. לא רציתי שהיא תבוא לעבוד כאן. חששתי שיתעורר בה רצון לבוא דווקא לכאן, ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזו, בעיקר אחרי שראיתי את ההתנהלות בינך לבין אחותך. עשה לי רע לחשוב שייווצר בינינו מתח כמו שהיה ביניכן. לא ידעתי מה לעשות. היא סיימה את לימודיה, והיה מתבקש שאציע לה עזרה להיכנס לעבודה בבית החולים שלנו, אבל לא הצעתי. עשיתי את עצמי 'ראש קטן', והתפללתי שתבין את הרמז ותפנה לבית חולים אחר, אף על פי שהתנאים כאן אידיאליים בשבילה. היא הבינה את הרמז, והוקל לי.

"אבל חלפו חודשיים, והיא לא מצאה עבודה. זה לא הרבה זמן, אבל יש לה עול של משפחה, ושמעתי שמועות שאולי היא תלך לכיוון של אחות בקופת חולים או בטיפת חלב, וזה ציער אותי, כי המשכורת שם שונה מאוד מזו שבבית החולים. המצפון שלי נדנד לי... ואז הגיע ראש השנה. זוכרת שהיינו משובצות באותה משמרת? ראיתי אותך יחד עם אחותך, אוכלות, מדברות, שרות. הייתה ביניכן כזו כימיה, כזו אנרגיה, שפשוט קינאתי בכן. פתאום ראיתי כמה כיף יכול להיות לעבוד לצד בן משפחה. שמתי לב שאתן כבר לא מרות זו לזו. משהו התרכך, ופתאום ראו כמה אור יש ביניכן, כמה טוב. ואני לא היחידה, שמעתי את זה מעוד כמה בנות. החיבור שלכן עושה לנו טוב, וגם אם יש מי שמעט מקנאה, זה טבעי ובריא, כולנו חולמות על אחות תאומה שתהיה איתנו כל הזמן... אז החלטתי לעזור לגיסתי.

"התקשרתי אליה וביקשתי שתשלח דרכי את קורות החיים שלה. ביקשתי שאם תתקבל, נעשה הכול כדי שנהיה במחלקות נפרדות לגמרי, כדי שנשמור על מרחק בריא. היא הייתה ממש בעניין ובאותו ראש. וזה עבד. הגשתי את קורות החיים שלה, ולא מזמן היא התקבלה לעבודה במחלקה אחרת, באגף אחר, אפילו בבניין אחר. זה מצוין, ככה אני מצליחה לראות אותה בחטף מדי פעם, דבר שבעבר לא קרה אף פעם. היא שמחה, ואני שמחה, ואני לא מבינה איך יכולתי שלא לעשות את זה".

נותרתי נפעמת. כמה כוח יש לאחדות, לקירוב הלבבות. כמה הֶדֶף יש למעשה טוב אחד, כמה אדוות של טוב רודף טוב. והכול התחיל מאבן אחת שנזרקה אל חיי, ושמה "העבודה של מוריה"...