מה הקליע שלך? השיעור לחיים שקיבלתי מהלוחם ששרד את ה-RPG

יש אנשים שעונדים שרשרת זהב. יש כאלה שבוחרים תליון עם חריטה אישית. ויש אדם אחד, שפגשתי לאחרונה, שעונד קליע.

הוא נפצע קשה במלחמה. טיל RPG פגע בטנק שבו שהה. גופו התמלא במאות רסיסים. הרופאים נלחמו על חייו, ואחרי חמישה ימים הוא התעורר בטיפול נמרץ. לאחר התאוששות ארוכה, הצליחו להוציא קליע מזרועו, שגרם לו לאי נוחות גדולה. במקום לזרוק אותו הוא החליט לענוד אותו עליו, כדי להיזכר בנס.

בכל בוקר, כשהוא מסתכל במראה, הוא מזכיר לעצמו עובדה אחת פשוטה: אני חי. הייתי יכול שלא להיות כאן, ואני כאן.

מאז שפגשתי אותו, אני מסתובבת עם שאלה אחת שמסרבת לעזוב אותי: מהו ה"קליע" שלי?

לא הקליע המתכתי, אלא הדבר הזה שיזכיר לי שהחיים שלי אינם מובנים מאליהם. שאני לא צריכה לעמוד בין חיים למוות כדי להבין שכל נשימה היא חסד. שכל עוד אני פוקחת עיניים בבוקר, ה' החליט שיש לי עוד שליחות בעולם.

פרשת ניצבים נפתחת במילים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם". הרבה פעמים אנחנו קוראים את הפסוק הזה כמעמד חד-פעמי. משה רבנו אוסף את עם ישראל לפני הכניסה לארץ, אבל הוא אומר משהו הרבה יותר אישי: אתם ניצבים היום.

לא אתמול. לא מחר. היום.

עצם העובדה שאתה עומד היום היא כבר מתנה.

כמה אנשים היו אמורים לקום הבוקר, ולא קמו. כמה תוכניות השתבשו, כמה חיים נעצרו באמצע הדרך. ואנחנו? אנחנו ניצבים.

לפעמים אנחנו עסוקים כל כך במה שחסר לנו, שאנחנו שוכחים להתפעל מהעובדה הבסיסית ביותר: אנחנו כאן.

המפגש הזה גרם לי לקבל על עצמי שני דברים קטנים. אולי קטנים במעשה, אבל גדולים במשמעות.

הראשון הוא לומר בכל בוקר, אחרי ברכות השחר, את "מזמור לתודה". לא רק על הניסים שכבר קרו, אלא גם על אלה שעוד יקרו היום. אנחנו חיים בתוך מערכת של חסדים סמויים.

הדבר השני הוא ללמוד בכל בוקר את תחילתו של פרק מ"א בתניא, עד המילים "המלך". אדמו"ר הזקן מלמד שם שלא די לעורר את האהבה הטבעית שיש בלב כל יהודי, צריך לעורר גם את היראה. את ההכרה שאני עומד לפני מלך מלכי המלכים. אם אינני עבד ה', אני עלול להיות עבד של מצב הרוח שלי. של הפחדים שלי. של היצרים שלי. של הטלפון שלי. של מה שיגידו עלי.

השאלה איננה אם אהיה עבד. השאלה היא למי.

נדמה לי שאלו שני העמודים שעליהם נשענת עבודת הימים האלה, רגע לפני ראש השנה. הודיה, וקבלת עול.

האחת מזכירה לי שכל מה שיש לי הוא מתנה.

השנייה מזכירה לי מה עלי לעשות עם המתנה הזאת.

אולי זה גם סוד הפסוק "אתם ניצבים היום". אדם מצליח לעמוד באמת רק כשהוא מחזיק בשתי הידיים בדברים הללו. ביד אחת הוא אוחז בתודה, וביד השנייה בעול מלכות שמיים.