מה קורה כשלא מנצלים כראוי את קרבת אלוקים?

ידוע הדבר ומפורסם העניין, שימי התשובה מתחילים בא' באלול ונמשכים עד יום הכיפורים. ואמנם, כותב רבם של כל ישראל, הכהן הגדול מאחיו, רבנו ישראל מאיר מראדין, במשנה ברורה (סימן תקפ"א סעיף א'), בהקדמתו לביאורו על דברי מרן השו"ע (ד"ה: "נוהגים לקום באשמורת [וכו' מראש חודש אלול ואילך, עד יום הכיפורים]") [על פי דברי רבותינו הקדמונים], וזה לשונו: "דסוף הלילה, הקב"ה שט בעולם הזה, והוא עת רצון. ומה שנהגו מראש חודש [אלול], שאז עלה משה בהר-סיני לקבל לוחות אחרונות, והֵעבירוּ שוֹפר במחנה – משה עלה להר! שלא יִטעו עוד אחר עבודה-זרה, והווי עת רצון. ואיכא אסמכתא [מ]מקרא (שיר השירים ו', ג'): 'אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי', ר"ת: אלול; ס"ת: [ארבע אותיות י'] עולה [בגימטרייה] ארבעים, כנגד ארבעים יום – מר"ח אלול עד יום הכיפורים, כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת, להיות לבו קרוב אל 'דוֹדוֹ' [כלומר: הקב"ה] בתשובה, ואז דוֹדוֹ קרוב לו, לקבל תשובתו מאהבה וכו'", עכ"ל.

ומשמע מדברי קודשו, שנכון וראוי מאוד, לנצל את העיתוי הנפלא הזה של קרבתו של השם יתברך – באהבה עצומה לעמו, ולשוב בתשובה שלמה, ולתקן המעשים, בעת הגורלית הזוֹ, לפני ימי הדין הנורא – "ימים-נוראים", ולא לאבד עת זוֹ לריק ח"ו, שהרי מרוב אהבתו לעמו, אין מלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ במתן עונש לחוטאים, כי אם בשובם מדרכם הרעה, ובמתן שכר טוב!

ואמנם גילוּ לנו חז"ל בתלמוד (סנהדרין קב עמ' א), שהיה מעשה של קרבת אלוקים נפלאה, בזמן ראשוני הנביאים, שמטרתה היתה להביא להצלה גדולה ועצומה, אלא שלא נוצלה כראוי, ומה היו ההשלכות.

וזה דבר המעשה, כלשון חז"ל (שם): "אַחַר הדָּבָר הזה, לא שׁב ירבעם [שהיה מלך ישראל] מדרכו הרעה [כאשר מָלַךְ על עשרה שבטים – מלכות ישראל, וחטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה]. מאי 'אַחַר'? אמר ר' אבא: אַחַר שתְּפָשׂוֹ הקב''ה לירבעם בבִגדו [כביכול; כלומר: ניסה הקב"ה, בפעולה יזומה, להניא את ירבעם מלהמשיך בדרכו הרעה – בניגוד מוחלט לדרך ההנהגה הרגילה, שבה הוא יתברך מנהיג את העולם – שמניח לאדם לבחור הדרך בעצמו – ובהתאם, יקבל השכר או העונש], ואמר לו: 'חזור בך, ואני ואתה ובן-ישי [כלומר: דוד המלך ע"ה] נטייל בגן-עדן' [כלומר: שיהיה מזומן בבִטְחה לחיי העולם הבא, לגן-עדן – בקִרבת אלוקים במעלה הגבוהה ביותר, ולא עוד אלא, שעל פי משמעות סדר השמות האמור – ירבעם יהיה בראש – קודם לדוד המלך בחשיבות, למרות גדולתו העצומה של דוד]. אמר לו [ירבעם לקב"ה]: 'מי בראש'? [ענה לו הקב"ה:] 'בן ישי בראש!' [כלומר: מחמת שאלתו של ירבעם, השתנה סדר החשיבות – ודוד יקדימו. ואז ענה ירבעם לקב"ה:] 'אי הכי, לא בעינא' [פירוש: אם כך, אינני רוצה, ולא אחזור בתשובה, אם דוד יהיה חשוב ממני]!". ע"כ.

המעשה הזה אירע, כאמור, בראשית ימי בית-המקדש הראשון, שבנאוֹ שלמה המלך ע"ה, שלאחר מותו נחלקה הממלכה לשתיים: על מלכות יהודה, שכללה את שבטי יהודה ובנימין – מָלַך בנו רחבעם; ובמקביל לו, ירבעם בן נבט – הומלך על עשרת השבטים הנותרים.

כידוע, ירבעם חוכמתו של ירבעם בתורה, היתה גדולה עד מאוד, על אף שחי בדור של חכמים ונביאים, שאין לנו השגה בגדולתם כלל. וחז"ל, הידועים בזהירותם מלחלק תארים ללא צורך, מתארים בתלמוד (שם, בסנהדרין קב עמ' א'), את גודל חוכמתו של ירבעם, וז"ל: "'וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָיִם' (מלכים א' י"א, כ"ט), אמר ר' חנינא בר פפא: שיצא מפִּתְקָהּ של ירושלים [פיר' רש"י (שם), וז"ל: מכְּלָלָהּ, שלא לחזור בה לעולם, ולא ליטול חלק בעבודה, עכ"ל], 'וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא [שהיה גם רבו של אליהו הנביא] בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה' (מלכים א' י"א, כ"ט [המשך]). מַאי [מהו] 'בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה'? אמר רב נחמן: כְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה;[כלומר:] מה שַׂלְמָה חֲדָשָׁה – אין בה שום דופי, אף תורתו של ירבעם – לא היה בה שום דופי! דבר אחר: שַׂלְמָה חֲדָשָׁה – שחידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם! מאי 'וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה'? אמר רב יהודה, אמר רב: שְׁכֹּל תלמידי חכמים [שבאותו הדור, על אף שהיו ביניהם נביאים] – דומין לפניהם כעשבי השָׂדֶה [כלומר: לעומתם, היו כחסרי חשיבות]; ואיכא דאמר [פירוש: ויש שאמר] שכל טעמי תורה מגוּלין להם כשדה! [כלומר: כשם שבשדה הפתוח, הראיה אינה מוגבלת – עד האופק]". ע"כ.

מהמעשה המופלא הזה יש ללמוד מספר דברים, והם:

א. תורה – מגינה ומצילה! כלומר: על אף מעשיו הרעים של ירבעם, שחטא והחטיא עשרה שבטים מישראל בעבודה-זרה (דבר שגרם בסופו לגלוּתם ולַאובדן שלהם, עד בוא משיח צדקנו, שיתגלה בב"א), תורתו של ירבעם היתה כל-כך חביבה בעיני הקב"ה, שיכולה היתה לשמש לו כ"קרש-הצלה", וגרמה לחריגה מההנהגה הטבעית והמקובלת בעולם [של מתן בחירה לאדם – ללא התערבות אלוקית, ואחרי מאה-ועשרים שנה – יישא בשכר, או בעונש], וכביכול, טרח הקב"ה, בפניה ישירה ויזומה, לנסות להניאו בכֹח מדרכו הרעה, ולפתותו לשוב בתשובה שלמה – כדי שלא ייענש, ולא עוד, אלא שיקבל שכר ניצחי שלא יתואר.

ב. השִׁיבה השלימה בתשובה של ירבעם, מיד עם פנייתו של הקב"ה אליו, אם היה זוכה לה, הייתה מעלה אותו לדרגה רוחנית, וחביבות כה גבוהות – מעל דרגתו של דוד המלך ע"ה, אע"פ שדוד קנה לעצמו מעמד של "רגל רביעית של המרכבה" של השכינה.

ג. השאלה ששאל ירבעם את הקב"ה "מי בראש?" גרמה להורדה במעלת התשובה, אם אכן היה שב, והדבר טעון הסבר, מהפן ההלכתי: כאשר פנה הקב"ה לירבעם לשוב בתשובה, כוונתו הייתה, לתשובה מעולה – מתוך אהבת השי"ת (ההופכת את כל הזדונות לזכויות. ממילא, מכיוון שירבעם חטא במידה כה רבה ועצומה – בזדון לבו, עד שזדונותיו היו רבים כל-כך, הרבה מעבר לזכויותיו של דוד ע"ה. לכן, אם אמנם היה שב בתשובה מאהבה – היו מתהפכים כל זדונותיו לזכויות, והיה עולה לְמַעֲלָה גבוהה יותר מדוד המלך ע"ה); אלא, הואיל וירבעם שאל "מי בראש?" (שבזה גילה דעתו, שגם אם ישוב בתשובה, יהיה מעשה התשובה מתוך אינטרס [להקדים את דוד], ולא מתוך אהבת השי"ת), גרמה לו השאלה להורדה מהותית במעלת התשובה, אם ישוב (שבזו – העוונות נמחלים, אבל אינם הופכים לזכויות). ממילא, ברמה זוֹ של תשובה – כבר לא יהיה מעמדו הרוחני גבוה משל דוד (ולכן, לאחר השאלה, ענה לו הקב"ה: "בן-ישי בראש!").

ד. המשמעות הנוראה, של סירובו של ירבעם לשוב בתשובה, גם היא נזכרת בדברי חז"ל בתלמוד (סנהדרין צ ע"א), שבאים ללמדנו, שמתוך גאוותו העצומה, איבוד הזדמנות "פז" שלא זכה לה אדם מעולם, של שינוי מדרכי ההנהגה הרוחנית והטבעית המקובלת בעולם, כאמור לעיל. ומה "הרוויח" מזה? הוא נזכר לדיראון עולם בדברי חז"ל בתלמוד (שם), וז"ל: "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות – אין להן חלק לעולם הבא! שלושה מלכים: ירבעם, אחאב ומנשה", וכו' עכ"ל. הווי אומר: מאיגרא רבה – לבירא עמיקתא!

ואמנם, בכל שנה ושנה, גם אנו זוכים לקִרבת השי"ת בחיבה שאינה ניתנת לתיאור, שבה השי"ת ממש מצפה מאִיתנו לשוב בתשובה, ואף גילה לנו מועד קרבתו אלינו, כאמור לעיל – כדי שנשוב אליו. ועלינו לדעת, שלכל אדם ואדם לעִתים מזומנות, נפתחים "חלונות של הזדמנויות", וצריך ללמוד להבחין בהם, ולנצל את אותם העִתים לטובה! קל וחומר, כאשר עובר כרוז ומודיע בראש חוצות, על הזדמנות הקריבה ובאה – יש לאדם הנבון להיערך כראוי, ולנצלהּ – עד תומה. אם כן, חודש אלול, שהוגדר בפי חז"ל כזמן שמלך מלכי המלכים הקב"ה, כביכול, יורד אל העם ונמצא בשדה – "לכל דורש ומבקש", שהעת היא עת רצון, לא נותר לנו אלא לקיים הוראתם של רבותינו, ולנצל "עת דודים" זו, על פי הכתוב בנביא (ישעיה נ"ה ו'-ז'): (ו) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: (ז)יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ!".

שנה טוב ומבורכת!