זורעים הרבה וקוצרים מעט? התורה מגלה מה עוצר את הברכה

בפרשת כי תבוא נאמר כחלק מהקללות: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה. כרמים תיטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת. זיתים יהיו לך בכל גבולך, ושמן לא תסוך, כי יישל זיתך" (דברים כ"ח, ל"ח - מ')

שואל בעל ה"זרע שמשון": מדוע התורה מפרטת דווקא את סוגי הפירות הללו? מדוע לא נאמר באופן כללי: יהיו לכם פירות, אך לא תיהנו מהם? כמו כן יש להבין מדוע הוזכרו דווקא שלושה דברים: זרעים, יין ושמן.

מבאר בעל ה"זרע שמשון", שהסיבה לכך נעוצה בדיני תרומות ומעשרות. מן התורה חייבים במעשרות שלושה סוגים עיקריים של תבואה: דגן, תירוש ויצהר - כלומר, חמשת מיני הדגן, יין ושמן.

לכן התורה מזכירה כאן דווקא את שלושת המינים הללו. היא מבקשת לרמוז שהפגיעה ביבול - הזריעה הרבה שמניבה מעט, התולעת שאוכלת את הענבים והזיתים שנושרים - קשורה לעוון אי-הפרשת מעשרות כראוי.

כאשר אדם נהנה מן היבול, אך אינו מפריש את המעשרות שנצטווה לתת, הוא פוגע בברכה שהייתה יכולה להתקיים בפירות. לכן התורה מתארת את העונש דווקא באמצעות דגן, יין ושמן - המינים שבהם מצוות המעשרות מן התורה בולטת במיוחד.

לעומת זאת, כאשר מפרישים את המעשרות כראוי, זוכים לברכה גדולה. כך נאמר בנביא מלאכי (ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת אמר ה'... אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

על כך אמרו חז"ל בגמרא: "עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר" (שבת דף קי"ט). הפרשת המעשרות מבטאת את ההכרה בכך שהשפע מגיע מאת ה', וכאשר האדם מפריש את המגיע - הוא פותח את הדרך לברכה גדולה יותר.