האם צריך להכריח ילד להתפלל? התשובה היהודית מורכבת יותר מ"כן" או "לא"

שנת הלימודים מתחילה, ואתם ההורים מתחילים להבין שהריטואל הקבוע יתחיל ממש בקרוב: המלחמה עם יוסי שלכם. 

יוסי הוא אותו ילד שפשוט לא אוהב להתפלל, ובכל בוקר מחדש ההורים מוצאים את עצמם במלחמות עולם איתו. 

"תתפלל".

"אין לי כוח".

"רק תפתח את הסידור".

"אני לא רוצה".

מכאן הדרך לעימות קצרה מאוד. הרי תפילה אינה עוד משימה ברשימת המטלות. אנחנו רוצים לגדל ילד יהודי שיודע שיש בורא לעולם, שמתחיל את היום בהודיה ושיודע לפנות לקב"ה, אבל הוא לא רואה שום דבר ממה שאנחנו רואים. 

כאן חשוב שנעצור ונתבונן מתוך הלבן שבעין, ולא מתוך השחור: אמנם חשוב מאוד שהילד ילמד להתפלל, ויותר מזה, להתחבר ולאהוב את המילים שהוא אומר. מצד שני, השאלה החשובה והבוערת יותר היא מה באמת רוצים להשיג עכשיו - ילד שיגיד מילים או ילד שיתחבר אליהן וירצה ביום מן הימים להתפלל בעצמו?

ביהדות קיים מושג יסודי של חינוך למצוות. אבל חינוך הוא תהליך, ובתפילה אנחנו מחנכים לא רק את הפה לומר מילים, אלא גם את הלב לדעת למי הוא פונה. אמנם אנחנו צריכים לחנך לתפילה, אבל ילד קטן עדיין אינו מחויב במצוות כמו אדם שהגיע לגיל מצוות. בדיוק כפי שאנחנו מלמדים ילד לברך, לשמור שבת ולקיים מצוות, אנחנו מחנכים אותו גם לתפילה, אך לא כל דרך נכונה לעשות זאת. 

ילד בן חמש אינו מבוגר קטן

אחת הטעויות היא לצפות מילד להתייחס לתפילה כפי שאדם מבוגר מתייחס אליה. לילד קטן אין אותה יכולת ריכוז, והחוויה הרוחנית שלו עדיין מתפתחת. לכן החינוך צריך להתאים לגיל וליכולת.  בגיל צעיר, ייתכן שתפילה קצרה שנאמרת בשמחה תחנך את הילד יותר מתפילה ארוכה, שבה הילד רק מחכה לסיים.

ככל שהוא גדל, מוסיפים בהדרגה עוד חלקים, עוד אחריות ועוד התמדה, בהתאם להלכה ולמנהג המשפחה.

כשהתפילה הופכת למלחמת כוח

אפשר לדרוש מילד להתפלל. אפשר להציב גבולות. אפשר לומר שבבית שלנו תפילה היא חלק מסדר היום. אבל אם בכל בוקר המילה "תפילה" מגיעה יחד עם צעקות, איומים ומריבות, הילד עלול ליצור בתוכו התניה שלילית בה הוא יקשר את התפילה למריבות, מתח, כעס ולחץ. 

האם זה שווה את זה? נקודה למחשבה. 

נכון, לפעמים צריכים להתעקש, ילדים לא תמיד רוצים לעשות את מה שטוב עבורם, וחינוך לא מבוסס רק על הרצון שלהם. אבל בין "אני לא דורש ממנו כלום" לבין "אני מכריח בכל מחיר" - יש מרחב גדול.  אפשר לקבוע סדר יום ברור, להזכיר, לשבת ליד הילד, להתפלל יחד ולנסות להבין מדוע הוא מתנגד.

ילד שאומר "לא בא לי להתפלל" לא בהכרח אומר "אני לא מאמין בקב"ה".

לפעמים הוא עייף. לפעמים התפילה ארוכה לו. לפעמים הוא מתקשה לקרוא. לפעמים הוא לא מבין את המילים. ולפעמים התפילה פשוט הפכה עבורו למקום שבו הוא מקבל בעיקר הערות. לפני שמגבירים את הלחץ, כדאי לברר מה באמת קורה.

אל תבקשו ממנו לאהוב את התפילה  - תראו לו איך

חז"ל מזהירים אותנו שאחד מכלי החינוך החזקים ביותר הוא הדוגמה האישית. ילד שרואה את הוריו מתייחסים לתפילה כאל מטרד מקבל מסר אחד, אך  ילד שרואה שהתפילה היא חלק טבעי ומשמעותי מהחיים של הוריו, מקבל מסר אחר. אם אנחנו רוצים שילד ירגיש שתפילה היא פגישה עם הקב"ה, כדאי שהוא יראה שגם עבורנו היא יותר ממשימה שצריך לסמן עליה וי.

תנו לו להבין מה הוא אומר

לפעמים ילדים אינם מתחברים לתפילה מסיבה פשוטה: הם לא מבינים אותה. במקרה כזה, אפשר לקחת בכל פעם משפט אחד, ולפשט אותו במשך כמה ימים. למשל את הפסוק 'מודה אני'. אפשר לשאול מדי פעם: על מה אתה רוצה להודות היום? על מי היית רוצה להתפלל? מה היית רוצה לבקש מהקב"ה? לתת לילד להבין את הזכות: התעוררת הבוקר. קיבלת עוד יום. והדבר הראשון שיהודי אומר הוא תודה.

פתאום התפילה מפסיקה להיות רק טקסט שצריך להספיק והופכת למשהו ששייך גם לילד.

אל תהפכו את הקב"ה לאיום

"אם לא תתפלל, השם יעניש אותך" או "השם כועס על ילדים שלא מתפללים" - כדאי מאוד להיזהר ממשפטים כאלה. אם בכל פעם שהילד שומע על הקב"ה זה מגיע כאיום שנועד לגרום לו לציית, איזו מערכת יחסים רוחנית אנחנו בונים בתוכו? יראת שמים היא יסוד ביהדות, אבל היא אינה אמורה לשמש ככלי להפחדת ילדים. אנחנו רוצים שילד ידע שהקב"ה שומע אותו, שהוא יכול להודות לו, לבקש ממנו ולהתפלל אליו גם כשקשה.

ומה עושים כשהוא ממש מסרב?

אם ההתנגדות חוזרת על עצמה, כדאי לדבר עליה דווקא בזמן רגוע. אפשר לומר: "שמתי לב שבזמן האחרון קשה לך להתפלל. אני רוצה להבין למה". ואז להקשיב באמת. לאחר שמבינים את הקושי אפשר לבנות דרך שמתאימה לילד. כאשר השאלה היא הלכתית, למשל אילו חלקים ילד בגיל מסוים צריך לומר ומה אפשר לקצר, כדאי להתייעץ עם רב שמכיר את המשפחה ואת המקרה.

השאלה היא לא רק אם הוא יתפלל היום

אנחנו יכולים לעמוד ליד ילד בן שמונה ולוודא שהוא פותח סידור. אי אפשר לעמוד ליד אדם בן עשרים ושמונה בכל בוקר. לכן השאלה הגדולה אינה רק איך לגרום לילד להתפלל היום, אלא איזה יחס לתפילה יישאר בתוכו ביום שבו כבר לא נוכל להכריח אותו.