מרד אבשלום: ביאור פרק ט"ו בספר שמואל ב'

פרק ט"ו מספר על פתיחת מרד אבשלום בדוד, כיצד פועל אבשלום ומהי תגובתו של דוד והסובבים אותו.

תקציר הפרק

ההכנה לקראת המרד: אבשלום מארגן לעצמו מרכבה וסוסים, ומקבל אנשים למשפט: "וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט ויקרא אבשלום אליו...". היתרון הגדול באבשלום הוא התחושה הטובה שהוא נותן כשהוא שומע את כל אחד מבעלי הדין: "רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים, וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ". אבשלום מצליח לעורר את האנשים.

הכרזת אבשלום והמלכתו: ארבעים שנה עוברות, ואבשלום מרגיש מוכן לפתוח במרד. הוא מבקש מדוד אביו ללכת לחברון. דוד מאפשר לו זאת, ואבשלום מסביר לסובבים מה עליהם לעשות: "כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן". התוצאה היא חד-משמעית: "וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם".

תגובת דוד: המגיד מגיע אל דוד ומבשר לו את שאירע. דוד מתכונן לבריחה מהעיר, והאנשים שעם דוד עוזבים את ירושלים. דוד משאיר את נשותיו בארמון: "וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת".

לפני היציאה מהעיר: דוד עורך שיחות דחופות: עם איתי הגתי, עם צדוק ואביתר הכהנים ועם חושי הארכי.

איתי היה פלשתי, ודוד מנסה לשכנע אותו לא ללכת איתו. אלא שאיתי מגלה נאמנות חזקה לדוד וממשיך איתו.

כשדוד שם לב שצדוק ואביתר הכהנים נושאים את ארון ה' וחושבים להוציא אותו מהעיר, הוא מסביר להם שארון ה' צריך להישאר בירושלים.

חושי מגיע אל דוד ומעוניין גם הוא להצטרף לנמלטים מירושלים. דוד מציע הצעה אחרת: "וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל" (לד). כך חושי הופך להיות מרגל של דוד ב"ממלכת" אבשלום.

הפרק המלא

(א) וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו.

(ב) וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כׇּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ.

(ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.

(ד) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו.

(ה) וְהָיָה בִּקְרׇב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ.

(ו) וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל.

(ז) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיהֹוָה בְּחֶבְרוֹן.

(ח) כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב ישיב יְשִׁיבֵנִי יְהֹוָה יְרוּשָׁלַ͏ִם וְעָבַדְתִּי אֶת יְהֹוָה.

(ט) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה.

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשׇׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן.

(יא) וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלַ͏ִם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כׇּל דָּבָר.

(יב) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזׇבְחוֹ אֶת הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם.

(יג) וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל דָּוִד לֵאמֹר הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.

(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכׇל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלַ͏ִם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב.

(טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ.

(טז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכׇל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת.

(יז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכׇל הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק.

(יח) וְכׇל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכׇל הַכְּרֵתִי וְכׇל הַפְּלֵתִי וְכׇל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נׇכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ.

(כ) תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אנועך אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת.

(כא) וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי (אם) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ.

(כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכׇל אֲנָשָׁיו וְכׇל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(כג) וְכׇל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכׇל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכׇל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר.

(כד) וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכׇל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כׇּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר.

(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ.

(כו) וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו.

(כז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם.

(כח) רְאוּ אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ בעברות בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר עַד בּוֹא דָבָר מֵעִמָּכֶם לְהַגִּיד לִי.

(כט) וַיָּשֶׁב צָדוֹק וְאֶבְיָתָר אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹוקים יְרוּשָׁלָ͏ִם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

(ל) וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה.

(לא) וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה'.

(לב) וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹוקים וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתׇּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ.

(לג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא.

(לד) וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל.

(לה) וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְהָיָה כׇּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים.

(לו) הִנֵּה שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ.

(לז) וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלוֹם יָבוֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם.

ביאור מילים קשות בפרק

"אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי" - אחיתופל נקרא כך על שם שגר בעיר גילה.

"וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ" - המרד של אבשלום בדוד היה מרד חזק.

"וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם" - האנשים שהיו עם אבשלום במרד הלכו והתרבו, היו יותר ויותר אנשים שתמכו במרד של אבשלום בדוד.

"וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי" - הקלעים והקשתים של דוד.

"וְכָל הַגִּתִּים" - האנשים שגרו בגת בעוד שדוד היה גר שם.

"תְּמוֹל בּוֹאֶךָ" - הרי רק אתמול, רק לא מזמן. אתמול נאמר על דרך ההשאלה והכוונה היא לא מזמן הצטרפת אליי.

"וְהַיּוֹם אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת" - והיום אני אטלטל אותך בהליכתך איתנו? אין זה הגיוני שתנדוד יחד איתי זמן קצר לאחר שבאת אליי.

"וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ" - ואינני יודע להיכן אני הולך, אני עדיין לא יודע להיכן אני הולך.

"שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ" - תחזור לירושלים ותחזיר איתך את אנשי גת לירושלים.

"חֶסֶד וֶאֱמֶת" - ואני אחשיב את הכוונה שלך ללכת איתנו לחסד שמתקיים לאורך זמן.

"אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים" - אחיתופל הצטרף גם הוא למורדים שחברו לאבשלום.

"חוּשַׁי הָאַרְכִּי" – חושי שבא ממקום שנקרא "ארך".

"וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל" - דוד מסיים את דבריו לחושי: וכך תוכל לקלקל לי את עצתו של אחיתופל. דוד אמר לחושי שאם יצטרף אליו, הדבר רק יכביד על השיירה. אולם אם חושי יחזור אל העיר וכביכול יצטרף לאבשלום, הוא יוכל לקלקל את עצותיו של אחיתופל, ויהיה בדבר משום תועלת גדולה לדוד.

פירושים מעניינים של פרשנים

"הכרתי והפלתי" - רלב"ג: הן שתי משפחות בישראל שמהן היו דייני הסנהדרין, ונקראו כך משום שהם היו כורתים את הדין שבא לפניהם, הם היו נותנים את פסק הדין האחרון משום שלא הייתה סמכות שיפוטית גבוהה מהם. כמו כן כתב שכל דייני הסנהדרין, גם התלמידים שהיו יושבים בשורות שלפני הסנהדרין, עברו עם דוד.

רד"ק בשם חז"ל: הכרתי והפלתי הם האורים ותומים.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

1. "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך. ר' נהוראי אומר משום רבי שמעון מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך".

2. "ויאמר לו המלך לך בשלום. אמר יוסי בר חנינא הנפטר מחברו אל יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום' שהרי יתרו אמר למשה 'לך לשלום' והלך והצליח ודוד אמר לאבשלום 'לך בשלום' הלך ונתלה".

3. "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וכתיב 'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו'. אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה? אבא בר כהנא למה הוא דומה למלך שכעס על בנו וטרדו ושלח המלך פדגוג שלו אחריו, הלך ומצא אותו בוכה ומזמר. אמר לו פדגוגו אם אתה מזמר למה אתה בוכה, ואם בוכה למה אתה מזמר? אמר לו בוכה אני שהקנטתי את אבא ומזמר אני שאין דיני להריגה אלא לטרידה, ולא די שלא הרגני אלא שטרדני אצל דוכסין ואיפרכין. כך אמר דוד: יעקב ברח 'ויברח יעקב שדה ארם', משה ברח 'ויברח משה', אליהו ברח 'ויקם וילך אל נפשו', ואני בורח כמותם. התחיל אומר 'זכרתי משפטיך מעולם ה' ואתנחם', זכרתי מדת הדין שבה נהגת את הראשונים ונתנחמתי, ואימתי אמרו דוד הפסוק הזה? בשעה שאמר ויאמר דוד אל עבדיו 'קומו ונברחה'... ר' יודן אמר נטל בעל הבית את הכוס להדיחו ואינו זז משם עד שימרקנו, כך כיון שראה דוד שמירק הקב"ה עונותיו התחיל מזמר".

ביאור המדרש: דוד המלך היה בעת ובעונה אחת גם בוכה וגם מזמר. הוא בכה על כך שחטא ונענש ונאלץ לברוח מפני אבשלום, אך שמח והודה לה' משום שראה שהעונש הוא ברחמים ולא כליה. דוד התנחם בכך שגם יעקב, משה ואליהו נאלצו לברוח בעת צרה, ולכן הבין שהקב"ה עדיין מנהיג אותו ברחמים. לפי רבי יודן, דוד אף ראה בייסוריו דרך שבה הקב"ה ממרק את עוונותיו, ולכן לצד הבכי על הצרה, הוא גם אמר מזמור והודה לה'.