"משעמם לי", "אין לי כוח", "תעזבו אותי": מה באמת מסתתר מאחורי המשפטים האלה?

הוא אמר את זה בבוקר, חזר על זה בצהריים, וגם אחרי שהצעתם משחק, יצירה, ספר או פעילות שהוא בדרך כלל אוהב, התשובה נשארה אותה תשובה: "זה משעמם".

לפני שאתם נבהלים ומתייאשים, כדאי להכיר את הקאוצ'ינג האמוציונלי - גישה שפיתח הפסיכולוג ההתפתחותי ג'ון גוטמן עם עמיתיו. כשאתם, כהורים, שומעים משפטים כמו "משעמם לי", "אין לי כוח", "תעזבו אותי", "נמאס לי", "לא בא לי" - האוזניים שלכם צריכות להזדקר, אבל לא כדי להתייאש חלילה מהילד אלא כדי ללמוד אותו. לפעמים דרך המשפטים האלה הוא מספר לכם שמשהו קשה עובר עליו, והוא לא יודע איך לספר את זה. 

"ילדים אינם נולדים עם יכולת מלאה להבין מה הם מרגישים, לתת לרגש שם ולבטא אותו בצורה מדויקת. היכולת הזאת מתפתחת לאורך הילדות, בין היתר באמצעות הקשר עם ההורים. לכן ילד יכול לחוות תסכול, בדידות, הצפה או חשש מכישלון, אבל לומר רק "לא בא לי", "משעמם לי" או "תעזבו אותי". כאן חשוב להתייחס לרגשות של ילדים כהזדמנות לחיבור וללמידה", מסביר גוטמן, תוך שהוא מדגיש שהרעיון הוא לא לפתור מיד את הבעיה, אלא לזהות את הרגש, להקשיב לילד ולעזור לו בהדרגה לתת שם למה שהוא חווה. "במקביל, אפשר להציב גבולות להתנהגות: מותר לכעוס, למשל, אבל לא כל דרך לבטא כעס מקובלת".

גישה דומה עולה מעבודתו של הפסיכיאטר דניאל סיגל (באנגלית: Daniel J. Siegel) שכתב רבות על התפתחות המוח והוויסות הרגשי בילדות. אחד הרעיונות המזוהים איתו הוא "Name it to tame it" - מתן שם לחוויה הרגשית יכולה לסייע לילד לעבד אותה ולהירגע. 

כשהורה עוזר לילד לעבור מ"לא יודע" ל"אולי נפגעת כי החברים המשיכו לשחק בלעדיך", הוא מסייע לו לבנות שפה פנימית לרגשות.

לא צריך לפתור כל רגש

ברגעים כאלה קל לחשוב שהילד מפונק, עצלן או מחכה שנעסיק אותו. אבל לפעמים מאחורי המשפטים שילדים זורקים לעברנו מסתתר משהו שהם עדיין לא יודעים להסביר במילים. לדברי גוטמן, "משעמם לי" יכול להיות "אני רוצה שתהיי איתי", "לא בא לי" - יכול להסתיר פחד מכישלון, ו"לא אכפת לי" - יכול להגיע דווקא ממקום שבו אכפת מאוד. זה לא אומר שצריך לחפש מצוקה מאחורי כל משפט שהילד אומר, אבל צריכים להיות עירניים לזה שזו אפשרות. 

וכן, לפעמים לילד באמת משעמם. שעמום הוא חלק טבעי ובריא מהילדות, ולא חייבים לספק לילדים פעילות בכל רגע, אבל לפני שאנחנו ממהרים לפתור את המצב, שווה לעצור לרגע ולבדוק מה עוד הוא אולי מנסה לומר. רק כשהילד דוחה שוב ושוב כל הצעה ונראה חסר מנוחה או מתוסכל, כדאי לנסות להבין מה יש מעבר ובמקום להציע עוד משחק, לשאול אותו 'אתה רוצה שנעשה משהו ביחד?'. 

לפעמים עשר דקות של תשומת לב הן כל מה שהוא ביקש. "ילדים מתעייפים לא רק פיזית. יום של לימודים, רעש, דרישות ואינטראקציות חברתיות יכולות להיות מתישות עבורם, אבל אנחנו נוטים לא פעם לחשוב שהם עצלנים. לפני כן כדאי לבדוק אם הילד ישן מספיק, אכל, או פשוט זקוק לזמן שבו אף אחד לא דורש ממנו דבר". אם העייפות חריגה ומתמשכת או מלווה באובדן עניין בפעילויות שבעבר אהב, כדאי כמובן לבדוק זאת לעומק.

ומה באשר לכעס, האם צריך לתת לו מקום?

אפשר וצריך ללמד ילד לדבר בכבוד, גם כשהוא כועס. אבל לצד הגבול כדאי לשמוע גם את המסר: לפעמים הילד אינו מסוגל לדבר כרגע. אפשר לומר: "אני מבינה שאתה צריך קצת זמן לבד. נדבר כשיירגע לך". כך אנחנו גם מכבדים את הצורך שלו במרחב וגם לא מתעלמים ממה שקרה.

ילד שמסרב שוב ושוב לפעילות מסוימת לא בהכרח עושה דווקא. אולי קשה לו בחומר, אולי הוא חושש להפסיד, ואולי הוא מרגיש פחות מוצלח מהאחרים. ילד שלא הוזמן למסיבה אומר שממילא לא רצה ללכת, נער שקיבל ציון נמוך מכריז שלא אכפת לו מהלימודים. לפעמים זו באמת אדישות, אבל לפעמים זה שריון מפני אכזבה שהוא חווה כרגע.

אין צורך להתווכח. אפשר לומר: "בסדר. ואם בכל זאת זה קצת פגע בך, אני כאן". כשילד אומר את המשפט המפחיד: 'כולם שונאים אותי', זה ברור שלא כולם שונאים אותו, אבל אל תטרחו לתקן אותו. בטח לא באותו רגע. לדברי ד"ר גוטמן, במקום לומר לו 'מה פתאום, יש לך המון חברים', תשאלו: 'האם קרה היום משהו שגרם לך להרגיש ככה'?

כך עוברים מהוויכוח על המילים אל הסיפור שמאחוריהן. "ילדים לא תמיד מסוגלים לזהות מיד מה הם מרגישים ולמה. גם מבוגרים מתקשים בכך לפעמים. אפשר לתת לילד זמן ולהגיד לו שהוא לא חייב לספר עכשיו מה הפריע לו, אבל אם הוא רוצה - אתה כאן. לא פעם השיחה החשובה מגיעה דווקא שעה מאוחר יותר".

גם בכשלונות, אל תמהרו לומר 'אתה מצוין' או 'למדת טוב'. אפשר להכיר במה שקרה ולהגיד: "זה באמת לא הצליח הפעם. רוצה שנחשוב איך אפשר לנסות אחרת, כדי שתצליח בפעם הבאה?".

המסר החשוב הוא לא שהילד טוב בכל דבר, אלא שכישלון אחד אינו מגדיר אותו, ואולי זו הנקודה החשובה ביותר. ילדים לא תמיד צריכים שנעלים מיד את השעמום, העצב, הכעס או האכזבה. לפעמים הם צריכים מישהו שיהיה שם ויעזור להם להבין מה עובר עליהם. כמובן שלא צריך להפוך כל משפט ל"קוד סודי". לפעמים "משעמם לי" באמת אומר שמשעמם לי, ו"אין לי כוח" באמת אומר שאני עייף.

הורות קשובה מבקשת מאיתנו להיות סקרנים לפני שאנחנו שופטים. אז בפעם הבאה שהילד אומר משהו שמקפיץ אתכם, נסו לחכות עוד כמה שניות לפני התגובה. לפעמים, מתוך משפט קטן כמו "משעמם לי", תיפתח שיחה על חבר שפגע בו, משהו שמפחיד אותו או על ילד שהתגעגע לאמא ורצה כמה דקות שבהן היא תהיה רק איתו.

התפקיד שלנו הוא להקשיב גם למה שנמצא בין המילים.