"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם": דווקא כשהעולם רועד, אני בוחרת להחזיק חזק

בימים האחרונים, ככל שאני נחשפת יותר ויותר לידיעות חדשותיות אני מרגישה שאני צריכה להזכיר לעצמי לנשום. 

עוד איום של איראן על טראמפ, עוד תקיפות בעזה ובסוריה - תמונות שמכווצות לי את הלב ומכריחות אותי להישיר מבט אל השאלה: מה יהיה כאן בסוף של כל זה? העולם שבו התחלתי את המסע כילדה, ואז כנערה וכצעירה, השתנה ללא היכר. הוא זז במהירות גדולה כל כך, ועם ישראל נמצא שוב - כמו פעמים רבות כל כך בהיסטוריה שלו - בדיוק בנקודה שבה כל העיניים נשואות אליו. 

אנחנו שואלים זה את זה מה יהיה, אנחנו מבקשים זה מזה להתחזק קצת יותר באהבת ישראל, באהבת חינם, אנחנו אפילו טורחים להסתכל קצת פנימה בלי קשר לחודש אלול הקרב ובא, ולעשות תשו-בא. לבוא אל התשובה זה לא דבר של מה בכך. לבוא ולבקש את התשובה, פעם אחר פעם, בריטואל שאף פעם לא נגמר - זה התפקיד שלנו בעולם, בשביל זה נולדנו. 

לבוא אל התשובה זה עניין שדורש הרבה תשומת לב יומיומית, אולי מפני שהתשובה איננה יעד שמגיעים אליו פעם אחת וגמרנו, אלא תנועה שחוזרת על עצמה כל החיים: שוב להתקרב, שוב לתקן, שוב לבקש - גם אם באותן מילים בדיוק כמו תקליט שנתקע; שוב לזכור את המהות שלנו כיהודים בעולם שכולו הופך לבליל של מלחמות. 

ואולי בתוך כל השאלות שמרחפות עכשיו באוויר, זו גם התשובה שאנחנו מחפשים. לא תשובה שתסביר לנו בדיוק מה יקרה מחר, מי יתקוף את מי ואיך כל האירועים האלה יסתיימו, אלא תשובה לשאלה אחרת: איך יהודי אמור לעבור ימים כאלה מבלי לתת לפחד לנהל אותו? ודווקא כאן אני חוזרת שוב ושוב למשפט אחד של חז"ל, משפט שנדמה שנכתב בשביל יהודי שעומד מול עולם רועד ומנסה להבין מה הוא אמור לעשות עם כל הפחד הזה: "בני, אל תתייראו. כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם".

אני קוראת את המילים האלה ולא יכולה להישאר אדישה.

כי אולי אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר. אנחנו בוודאי לא רשאים לקבוע תאריכים לגאולה, או להכריז שכל אירוע שמתרחש הוא בהכרח התגשמות מדויקת של דברי חז"ל. אבל אנחנו כן יכולים לדעת משהו אחר: יהודי לא מסתכל על ההיסטוריה כעל רצף מקרי של אירועים. יש מנהיג לבירה. יש מי שמסובב את העולם, וגם כאשר איננו מבינים את הדרך, אנחנו מאמינים שהיא מובילה אל היעד.

כשפרס וערב מתגרות זו בזו

קשה לקרוא בימים שלנו את דברי ילקוט שמעוני על הפסוקים בישעיהו בלי להצטמרר. המדרש מביא בשם רבי יצחק תיאור של התקופה שבה מלך המשיח נגלה, ומלכי אומות העולם מתגרים זה בזה: ״מלך פרס מתגרה במלך ערבי״, ומלך ערב הולך לבקש עצה ממעצמה אחרת. בעקבות ההתנגשות הזאת מתאר המדרש עולם אחוז בהלה, עד כדי כך שהאומות ״מתרעשים ומתבהלים״, וגם ישראל שואלים בחרדה: לאן נלך? מה יהיה איתנו? יש נוסחים שבהם מופיע ״ארם״ ויש נוסחים שבהם מופיע ״אדום״. 

אבל. 

כשעם ישראל רואה את העולם רועד, ושואל בבהלה לאן הוא יכול לברוח כדי להציל את עצמו מהמעצמות האלה שרבות ביניהן, הקב"ה כביכול עונה לו: ״בניי, אל תתייראו... הגיע זמן גאולתכם״. איזו תשובה מדהימה. אנחנו רואים סערה בים, הספינה נוטה להישבר והקב"ה אומר: 'אל תפחדו'.

אנחנו רואים עולם שמשנה את פניו, שמפחיד אותנו יותר ויותר והוא אומר: אתם רואים רק את החלק החיצוני של התמונה.

אנחנו שואלים לאן כל זה הולך, והוא מזכיר לנו שיש להיסטוריה כתובת. שיש יעד סופי (תכלית) לכל הטלטלה הזאת, גם אם מתוך הסערה אנחנו עדיין לא מסוגלים לראות את החוף או איזה עוגן שנזרק אלינו. ודווקא כאן המילים של חז"ל מפסיקות להיות עבורי רק מקור מאובק שנמצא אי שם בספרים, ומתחילות להפוך לשאלה אישית, כמעט נוקבת. כי אם אני באמת מאמינה שההיסטוריה שלנו אינה צועדת לשום מקום בלי רשותו של הקב"ה, אלא הולכת אל הגאולה, ואם אני באמת מאמינה שכל הדורות שהתפללו, בכו וחיכו, לא חיכו לשווא - אז פתאום מתהפכת השאלה. 

במקום לשאול רק "ממה אני מפחדת?", אני מוכרחה לשאול את עצמי גם: "למה אני מחכה בתוך הסערה הזו", כמה אני באמת מבקשת משיח?

"כשאני אומרת את אותן מילים היום, אני רוצה לנסות להתכוון אליהן אחרת"

לא כמה פעמים השפתיים שלי אומרות את המילים מתוך הסידור. לא כמה פעמים דיברתי על גאולה, ולא כמה יפה אני יודעת לצטט את המקורות. אלא כמה הלב שלי באמת מחכה לה. כמה אני באמת רוצה שהמשיח יבוא, וכמה חסר לי בית שמעולם לא ראיתי, שמעולם לא ידעתי כמה טוב בתוכו, ואין לי מושג מה יהיה כשהוא ייבנה כאן מחדש. 

כמה פעמים, בתוך כל התפילות שלי על הדברים שאני צריכה כאן ועכשיו, עצרתי וביקשתי באמת את הדבר הגדול מכולם: ריבונו של עולם, די לגלות. תביא אותנו כבר הביתה?! אנחנו יודעים להתפלל כשכואב לנו משהו פרטי. כשדקר לי בבשר החי להיות רווקה במשך 17 שנה - לא הפסקתי להתפלל ולבקש על זה. אנחנו יודעים לבקש על ילד, על זיווג, על בריאות, על פרנסה, על שלום בית, על הצלחה. וכשצרה גדולה פוקדת את עם ישראל, אנחנו יודעים לבקש על החיילים, על הפצועים, על השבויים ועל ביטחון יושבי הארץ.

אבל כמה פעמים אנחנו עוצרים ואומרים לקב"ה: ריבונו של עולם, אנחנו רוצים כבר את הדבר השלם.

אנחנו רוצים את משיח צדקנו.

אנחנו רוצים את ירושלים בשלמותה.

אנחנו רוצים לראות את בית המקדש בנוי.

אנחנו רוצים עולם שבו השכינה אינה בהסתר, עולם שבו כבר לא נצטרך לפתוח את הבוקר, ולפחד רק מעצם המחשבה, איזו בשורה תחכה לנו. אנחנו יודעים שיש גאולה, אבל נדמה שהתרגלנו כל כך לגלות, עד שלפעמים אנחנו שוכחים שהיא לא כאן כדי להישאר חלילה, היא לא המצב הטבעי שלנו. שלוש פעמים ביום אנחנו מבקשים בתפילת העמידה: ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב״, ומיד אחר כך: ״את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח״. אמרו את זה גם אבות אבותיי לפניי, אמרו את זה הרבה קודם. אבל כשאני אומרת אותן היום, אני רוצה לנסות להתכוון אליהן אחרת.

לא רק להאמין שפעם זה יקרה. לא רק לספר לילדים שלנו שבית המקדש היה קיים לפני אלפיים שנה. אלא להתפלל שנזכה לראות בעיניים שלנו את ירושלים בבניינה, ואת השראת השכינה בתוכה. הרמב"ם פוסק שהאמונה במשיח והציפייה לבואו הן חלק יסודי באמונת ישראל. יהודי אינו רק מאמין שיום אחד תהיה גאולה - הוא מחכה לה בשיא ההסתרה, הוא רואה אותה למרות שאי אפשר לכאורה עכשיו. וזו בעיניי אחת העבודות הגדולות של התקופה הזאת: להפוך את הגאולה מרעיון אמורפי, שאנחנו רואים רק כי לימדו אותנו שצריך, לדבר שאנחנו באמת מתגעגעים אליו.

אבל איך מתגעגעים בכל יום לדבר שמעולם לא ראינו? איך מתגעגעים לבית מקדש שלא זכינו לעמוד בו, לשכינה שמעולם לא הכרנו בגילוי, למציאות של גאולה שאנחנו אפילו לא באמת יודעים לדמיין? ואיך ממשיכים להתגעגע שנה אחר שנה, תפילה אחר תפילה, דווקא כשהמציאות מסביב עושה הכול כדי לגרום לנו להתעסק רק בכאן ובעכשיו, ובפחדים שמסביב? אולי כאן בדיוק מתחילה הגאולה הפרטית שתביא את הכללית ב"ה: בעצם הציפייה, שאפשר לומר שהיא גם שורש צפייה. 

לראות את זה קורה. 

ומצד שני, לומר לקב"ה: 'אין לי מושג איך נראה הדבר שאני מתגעגעת אליו או מה יהיה כאן בעולם כשהוא יושלם, אבל הנשמה שלי יודעת שהוא חסר. הוא לא חסר רק לי, הוא חסר גם לך, והרצון שלך הוא גם הרצון שלי. אם אתה רוצה את בית המקדש, אז אתה יודע כמה טוב יהיה כאן כשהוא ייבנה ואני גם רוצה את זה. איתך. אני מחכה איתך ולא מתעייפת לבקש בשבילך. אני ממשיכה לחכות, גם אם הלב עייף ומפוחד - וזה סוג אחר של אמונה. 

דווקא עכשיו אני רוצה לומר לעצמי, ולכל מי שקורא את המילים האלה: תחזיקו חזק.

תחזיקו חזק באמונה.

תחזיקו חזק בתפילה.

תחזיקו חזק בשבת.

תחזיקו חזק בתורה ובמצוות.

תחזיקו חזק באהבת ישראל, גם כשהמחלוקות בתוכנו מאיימות לפרק אותנו.

ובעיקר, אל תפסיקו לבקש.

לבקש על היום שבו לא נצטרך עוד לנחם משפחות

כי איננו יודעים חשבונות שמיים ואיננו יודעים לוחות זמנים. חז"ל עצמם הזהירו מפני מחשבי קיצין, אבל אני לא צריכה לדעת מתי כדי לבקש שזה יהיה היום. שהיום אשמע בקולו. שהיום לא יהיה כבר 'אם'. שהיום עם ישראל יהיה מכוון על התדר הנכון. שהיום כל התפילות של כל הדורות 'יתקפלו' לרצון האלוקי. שהיום תיפסקנה כל דמעות העצב של האימהות היהודיות ויתחילו דמעות השמחה. שהיום יקומו לתחייה כל אותם קדושי עליון שמסרו את נפשם רק כדי להיקרא יהודים. שהיום נקום ונהיה מוארים, כי האור שלנו - הקב"ה ומשיח צדקנו - בא, וכבודו של הקב"ה מאיר כעת את זיו פנינו (״קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח״).

כמה פעמים עמד יהודי מול הרי ירושלים, או הביט לכיוונם ממרחק אלפי קילומטרים ולחש: ״ותחזינה עינינו״. והיום, פתאום כל המילים האלה יקבלו פנים. פתאום יצוצו ויתהוו לכדי משהו ממשי כל אותם שמות שקראנו עליהם רק בכתבים, שהכרנו אותם רק ממעשיהם הגדולים, מהויתורים שלהם, ממסירות הנפש שלא תיאמן. 

כשנמצאים באמצע סיפור, קשה מאוד להבין אותו. יש פרקים שבהם הכול נראה הפוך, יש רגעים שבהם נדמה שהרעים חזקים ושהם ינצחו, שהחושך מתגבר, ומה יהיה הסוף? אין שום דרך להבין איך כל החלקים יתחברו בסוף. אני פריקית של היסטוריה, ואין יום שעובר עליי מבלי ללמוד ולקרוא היסטוריה, אבל יש הבדל גדול בין עם ישראל לבין העמים כשקוראים היסטוריה, כי אנחנו לא קוראים את ההיסטוריה מבחוץ, אלא חיים אותה. חיים בתוכה, חיים לצידה. 

לכן אני מסרבת לתת לכותרות החדשותיות, להיות המפרשות היחידות של המציאות שלי. אני רוצה לדעת מה קורה בעולם, אבל גם לזכור מה הבטיחו לנו הנביאים. אני רוצה להיות מפוכחת, אבל לא מיואשת. להיות מודאגת כשצריך אולי כדי להתפלל על החיילים שיחזרו בשלום הביתה, אבל לא מבוהלת. לעשות את ההשתדלות הנדרשת, אבל לדעת שמעל לכל הצבאות, הנשיאים, המלכים והמעצמות - נמצא מלך מלכי המלכים עם אותה הבטחה שהוא הבטיח לכל הדורות לפניי: ״בני, אל תתייראו״.

לא נאמר לנו שלא יהיו רגעים מפחידים. להפך, המדרש עצמו מתאר פחד עצום, אבל נאמר לנו דבר גדול יותר: אל תתנו לפחד לגרום לכם לשכוח מי מנהל את העולם.

אז בימים האלה אני רוצה לקבל על עצמי משהו קטן: לעצור ולבקש. אני מבקשת על העתיד שלי, של הילדים שלנו ושל כל עם ישראל. מבקשת על המשיח ועל היכולת להשיח כאבי לאחרים, לדבר אותו, לדבר את הפחד בטבעיות ולא לתת לו מקום יותר ממה שבאמת מגיע לו. מבקשת על בית המקדש, על קיבוץ גלויות, על עולם מתוקן שבו לא נצטרך עוד לנחם משפחות, לקבור צעירים, לרוץ למרחבים מוגנים, לפחד מאנטישמיות או לתהות איזו מדינה תקום נגדנו מחר.

ואני רוצה לומר לקב"ה: "ריבונו של עולם, עברנו מספיק. בכינו מספיק. חיכינו מספיק. זכור את כל הדורות שלא הפסיקו לחכות לך אפילו בתוך החושך הגדול ביותר ותן לנו להיות הדור שיראה". אבל כשאני אומרת את זה, או אפילו כשאני רק חושבת על האפשרות שאני אהיה הדור שיראה - אני מתביישת. מה לראות? איך תראי? איפה המעשים שלך נמצאים? איפה הלב, איפה המחשבה? העולם שוב רועד. הפעם זה הפחד מעוונותיי הרבים, ומהתחושה שמי אני בכלל שאזכה לראות פני משיח?! איך אני מבקשת את זה בכלל. 

עם דמעות בעיניים אני מישירה מבט שוב, כן, אל חלל אוזלת היד שלי. ובשקט בשקט, כמעט בלי לשמוע את עצמי אומרת את זה, מבקשת שוב: גם אם לא בזכותי, גם אם לא בזכות מעשיי, גם אם לא בזכות נקיותי, גם אם לא בזכות - אז בחסד. כן, כי יש חסד בעולם, יש הרבה חסד בעולם שבו הקב"ה מנהל את העניינים ואיזה כיף לי שאני הבת שלך. שאני יכולה ככה לבוא לבקש, גם אם אין בי מעשים ולדעת ש"כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם", והלוואי שנזכה עוד בימינו לשמוע את המשך הפסוק: "ענווים, הגיע זמן גאולתכם".