השאלה היא לא רק את מי אפגוש, אלא באיזו עין אסתכל עליו

עמדנו באחד הקניונים במרכז הארץ וצילמנו סרטון על אחדות. עצרנו אנשים ושאלנו שאלות פשוטות. מהי אחדות בשבילך? מה השתנה בך מאז שמחת תורה תשפ"ד? האם אתה מאמין בגאולה? ומה התובנה הגדולה שלקחת מאז ה-7 באוקטובר?

באתי עם ציפייה, אני מודה. כי למרות כל הכותרות, למרות האולפנים והרעש הבלתי פוסק, תמיד האמנתי שבתוך עם ישראל יש הרבה יותר אהבה ממה שמספרים לנו. לא האמנתי שהפילוג שמוצג לנו הוא הסיפור שלנו. במיוחד אחרי מה שעברנו. אחרי הכאב הלאומי, אחרי האובדן, אחרי גילויי הגבורה, הייתי בטוחה שלמדנו משהו. שהתבגרנו.

ואז הגיעו השאלות. לא השאלות שאני שאלתי. השאלות ששאלו אותי. ליתר דיוק, הטיחו בי.

"איפה בעלך? הוא מגויס?", "הבנים שלך משרתים?", "אתם בכלל תורמים למדינה?", "אתם משלמים מיסים?", "בעלך רק לומד תורה?".

אני חייבת לומר שבחיים לא תקפו אותי כך.

זה לא רק מה שנאמר. זה בעיקר איך שזה נאמר.

לרגע אחד לא ידעתי אם לענות. יכולתי לענות להם איפה נמצאת משפחתי ולמה, אבל משהו בי סירב להוציא את כל זה החוצה. לא רציתי להוכיח שאני "בסדר", ולא שאני "לא בסדר". לא רציתי להצדיק את הקיום שלי מול אדם שמעולם לא שאל מי אני, לפני שהחליט מי אני.

ופתאום הבנתי כמה מהר אנחנו מתייגים. כמה מהר אנחנו רואים לבוש, מגזר, כיפה, פאה, קעקוע או דגל, וכבר משלימים בראש את כל הסיפור.

מודה ומתוודה – כאב לי מאוד.

בפרשת כי תצא אנחנו פוגשים רצף ארוך של מצוות שנוגעות ליחסים בין אדם לחברו. להשיב אבדה, לא להתעלם, לשמור על כבודו של האחר, לגלות אחריות גם כלפי מי שאיננו מכירים. כאילו התורה לוחשת לנו שהמלחמות הגדולות באמת לא מתחילות בשדה הקרב, אלא באופן שבו אנחנו מסתכלים על האדם שמולנו.

עם ישראל תמיד ידע להתווכח. בית הלל ובית שמאי חלקו כמעט על כל דבר, ובכל זאת אמרו חז"ל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". המחלוקת לא החריבה אותנו. מה שהחריב אותנו היה הרגע שבו הפסקנו לראות את האדם.

הבעל שם טוב לימד, שכל מה שאדם רואה בעולם הוא מראה עבורו. אם פגשתי שיפוטיות, אולי כדאי שאשאל גם את עצמי: איפה אני שופטת? איפה אני כבר יודעת מי האדם שמולי, עוד לפני ששמעתי את סיפורו? זו שאלה לא פשוטה. כי הרבה יותר קל להצביע החוצה. הרבה יותר קשה להסכים שהקב”ה מזמן לנו מפגשים שהם שיעורים.

אולי זו גם העבודה של חודש התשובה. פחות לחפש מי צריך להשתנות, ויותר לשאול מה אני יכולה לתקן בתוכי. ולבחור לראות את כל אותם אנשים טובים שפגשנו באותו יום. דתיים ושאינם דתיים, צעירים ומבוגרים, שדיברו על בית המקדש בעיניים נוצצות, על גאולה בכיסופים אמיתיים, על הרצון לחיות כאן יחד, למרות הכול.

אני מסרבת לתת לכמה מפגשים כואבים למחוק את כל הטוב הזה. התקווה היא לא נאיביות. היא בחירה. בחירה להאמין שמתחת לכל שכבות הפחד והכעס, עדיין פועם לב יהודי אחד.

ואולי זו גם המשמעות של "כי תצא". כל יציאה אל העולם היא בעצם יציאה למפגש. השאלה הגדולה היא לא רק את מי אפגוש, אלא באיזו עין אסתכל עליו.

שנזכה תמיד להסתכל בעין טובה.