מסע הצלה מופלא: מי היה רבי בכור מיוחס רפאל?

באמצע חודש חשוון תפ"ג, שלהי שנת 1722, נסגרו שערי בית האסורים בירושלים מאחורי אחד מראשי העדה היהודית. המושל העות'מאני החדש דרש מהקהילה סכום של 91 אלף גרוש בתוך 91 יום. זקני העדה הוכו, נאסרו ונדרשו לחתום על התחייבויות שלא היה בידם לקיים. בירושלים שררו באותה שנה בצורת, רעב ומחסור, ובתי התושבים כבר התרוקנו מכל חפץ שניתן היה למכור.

מתוך העיר הנצורה יצא לקושטא שליח צעיר בן עשרים ושמונה, בן למשפחת מיוחס הוותיקה. שמו היה רבי בכור מיוחס רפאל. לפניו עמד מסע ימי ארוך, פגישה עם שרי בירת האימפריה ודרך חזרה העוברת בנמלי מצרים ובמדבר סיני. כאשר שב לירושלים כעבור חודשים אחדים, נשא עמו לא רק את הידיעה שהגזרה בוטלה, אלא גם סיפור מסע שנקרא עוד דורות רבים סביב שולחנה של משפחת מיוחס.

אותו שליח נעשה לימים ראש ישיבת בית יעקב פירירה, מחבר ארבעת חלקי "פרי האדמה" ואחד מגדולי הפוסקים בירושלים. בשנת תקט"ז, 1756, הוכתר לראשון לציון, ובהנהגת העדה הספרדית עמד עד פטירתו בשנת תקל"א, 1771.

רבי רפאל נולד בירושלים בשנת תנ"ה, 1695. בשנת תנ"ח, כאשר היה כבן שלוש, נפטר אביו. המשפחה עברה לבית הסב, רבי אברהם משה מיוחס, ורעייתו ריינה קונפראדה. לאחר פטירת הסבתא עברו הילדים לבית דודם, רבי משה בכר מיוחס. משפחת מיוחס נמנתה עם המשפחות הספרדיות הוותיקות בירושלים, ובניה מילאו במשך דורות תפקידי פרנסות, רבנות ושליחות ציבורית. אחיו של רפאל, רבי אברהם בכור שמואל מיוחס, נעשה אף הוא מחכמי ירושלים ומחבר הספר "שדה הארץ".

הנער רפאל למד בישיבת בית יעקב פירירה, מהמוסדות המרכזיים של חכמי ירושלים הספרדים. באחד מחיבוריו העלה זיכרון מימי לימודו: כבר בגיל שש או שבע היה משכים לבית המדרש, לומד ומלמד "ימים ולילות", ולעיתים מסתפק בפת חרבה. בנוסח שהובא בשמו כתב: "לא מנעתי את עצמי מבית המדרש מכי השחר עלה".

הוא נשא את בתו של רבי חיים מרדכי זאבי, ממשפחת חכמי חברון. קשרי משפחה אלה חיברו אותו עם בתי הרבנות המרכזיים של ירושלים וחברון.

ירושלים של שנות העשרים במאה ה-18 הייתה עיר קטנה, מוקפת חומה ותלויה בשלטונו של הפחה המקומי. הקהילה היהודית נשאה בימסים קבועים, בתשלומים לשלטון ובחובות שהצטברו במשך שנים. ראשי הקהילה נדרשו לייצג את כלל היהודים מול הפקידים העות'מאניים, לגבות את המיסים ולהמציא סכומים נוספים בכל פעם שמושל חדש ביקש למלא את קופתו.

בשנת תפ"א (1720) הגיע משבר חובות הקהילה האשכנזית לשיאו. לאחר שמשא ומתן עם הנושים נכשל, ברחו רבים מבני הקהילה מהעיר. הנושים השתלטו על החצר האשכנזית, הרסו אותה והעלו באש את בית הכנסת ואת ספרי התורה שהיו בו. החובות לא נעלמו, והלחץ הכספי הועבר במידה רבה אל הנהגת הקהילה הספרדית, שנשארה הגוף היהודי המאורגן העיקרי בירושלים.

בשנת תפ"ב פקדה את האזור בצורת קשה. בתיאור בן התקופה נאמר שיהודי ירושלים מכרו את אשר בבתיהם, "ולא נשאר בכל בתי בני ישראל כי אם גווייתם, ואין לחם ואין מים". על מצוקה זו נוספה הגעתו של מושל חדש בט"ו בחשוון תפ"ג. הוא אסר את ראשי העדה, ובהם רבי משה מיוחס, והטיל על היהודים קנס של 91 אלף גרוש שישולם בתוך 91 יום. העילה הייתה טענה שהיהודים מקללים בתפילותיהם את בני הסביבה ומכנים אותם בכינויי גנאי.

הסכום היה מעבר ליכולתה של הקהילה. האפשרות היחידה הייתה להגיע לקושטא, לפנות אל מנהיגי היהודים המקורבים לחצר הסולטאן ולהשיג צו שיבטל את דרישת המושל. למשימה נבחר רבי רפאל מיוחס, נכדו של ראש הקהל הכלוא. בחשוון תפ"ג יצא מירושלים ליפו ומשם הפליג צפונה אל בירת האימפריה.

קושטא הייתה מרכז השלטון העות'מאני ומקום מושבם של גבירים יהודים בעלי קשרים בארמון, במערכות הכספים ובצבא היניצ'רים. המסורת שנשמרה במגילת יוחסין מספרת כי רבי רפאל הגיע אל רבי יהודה רוזאניס, בעל "משנה למלך", וזה הפגישו עם הגביר דוד ג'לבי זונאנה, מהיהודים המקורבים לשלטון.

על פי המגילה, זונאנה הזמין את השליח הירושלמי ללון בביתו. באותו לילה הזהיר רבי רפאל את בני הבית לצאת ממנו מפני סכנה. בבוקר נמצאה אחת מבנות הבית או המשרתות כשהיא מתה במגפה. בני הבית ראו באזהרה הצלה, וזונאנה קיבל עליו לפעול למען יהודי ירושלים.

זונאנה היה מהגבירים הבולטים בקושטא, ושימש ספק מרכזי של חיל היניצ'רים. באמצעות קשריו בחצר פעל לביטול דרישותיו של מושל ירושלים. השתדלנות הצליחה, וההיטלים שהוטלו על יהודי העיר בוטלו.

השליחות הציבה את רבי רפאל בתוך רשת הפעילות הציבורית של יהודי האימפריה: חכמי ירושלים, פרנסי קושטא, סוחרים, אנשי חצר ומנהיגים רבניים. הוא יצא מהעיר כבן למשפחת ראש הקהל, אך חזר אליה כאדם שהצליח להביא לביטולה של גזרה שאיימה למוטט את הקהילה.

בדרכו חזרה עבר רבי רפאל באלכסנדריה ובמצרים. שם נפגש עם רבי אברהם הלוי, בעל "גינת ורדים", ושוחח עמו בדברי הלכה. משם המשיך בדרך היבשה לאורך צפון סיני לעבר עזה וירושלים.

במדבר התנפלו עליו שודדים בדואים. הם הרגו את חמורו, לקחו את כספו ואת חפציו והותירו אותו בבגדיו בלבד. הם ניסו להרגו, אך חרבותיהם נשברו בידם, ניסו להמשיך בדרכם אך לא יכלו, ואז שבו והחזירו את כל אשר לקחו, מחוט ועד שרוך נעל.

בט"ז באדר תפ"ג הגיע רבי רפאל בשלום. הוא קבע את היום כיום הודאה לו ולזרעו. בכל שנה התכנסו בני משפחת מיוחס, קראו את מגילת הנס, ערכו סעודה וכינו את היום בלדינו "פורים די לוס מיוחסים" – פורים של משפחת מיוחס. המנהג נשמר בקרב ענפי המשפחה גם בירושלים החדשה, ובמאה העשרים עוד נערכו כינוסים משפחתיים ביום זה.

המגילה נדפסה בירושלים בשנת תרל"ה (1875), יותר מ-150 שנה לאחר המאורעות. הספרייה הלאומית מחזיקה גם מהדורה יהודית-ערבית, "כתאב מגילת יוחסין", ובה סיפור הנס בתרגומו של רבי רחמים בן רבי שלמה מיוחס.

לאחר שובו לירושלים שקע רבי רפאל בלימוד, בהוראה ובפסיקה. ספריו אינם עוסקים רק בסוגיות מופשטות. בין דפיהם מפוזרים פרטים רבים מחיי ירושלים: מקורות המים של העיר, בתי הכנסת, האורחים שהגיעו בחגים, רעידות אדמה, מנהגי הקהילה, מחלות, מחירי מוצרים ושאלות חקלאיות שהתעוררו בארץ.

ב"מזבח אדמה" דן במקרה שבו נדרשו לבנות ספסלים בבית הכנסת בחול המועד מפני ריבוי האורחים. הוא התיר את העבודה, בין השאר כדי למנוע מחלוקת ולספק מקומות ישיבה. לדבריו, כך עשו בפועל בקהילת ירושלים כאשר באו אורחים ולא היה להם מקום לשבת.

בדיני תעניות כתב כי בירושלים לא נהגו להתענות מחמת התרוקנות בורות המים בלבד, מפני שמי השילוח יכולים להספיק לתושבים, אף שהבאתם מהמעיין כרוכה בהוצאות ובטרחה.

בשנת תק"כ (1759) התחוללה באזור רעידת אדמה. בדרשה שנדפסה לימים ב"פני האדמה" כתב רבי רפאל על המסורת שקיבל בילדותו, ולפיה רעידות אדמה אינן פוגעות בגופם של תושבי ירושלים. הוא קשר זאת לפסוקים "אלקים בקרבה בל תמוט" ו"חיזק בריחי שעריך, ברך בניך בקרבך".

גם פרי הצבר, שנעשה לימים אחד מסמליה החזותיים של הארץ, הגיע אל שולחנו ההלכתי. בפירושו לרמב"ם דן בהגדרת הצבר לעניין ברכה וערלה. דיון זה מציב את רבי רפאל בין הפוסקים הראשונים שנדרשו לצמח החדש יחסית בנוף החקלאי של ארץ ישראל.

מפעלו הגדול של רבי רפאל היה "פרי האדמה", פירוש רחב על משנה תורה לרמב"ם. החיבור נדפס בארבעה חלקים בסלוניקי בין תקי"ב לתקכ"ג (1752-1763). באותם ימים לא פעל בירושלים בית דפוס עברי קבוע, בית הדפוס העברי בירושלים הוקם רק במאה ה-19. מחברי העיר שלחו את כתבי ידיהם למרכזי הדפוס העבריים של האימפריה, ובראשם סלוניקי וקושטא.

רבי רפאל אסף בו פסקי חכמי ירושלים, שאלות מעשיות, מסורות מקומיות והשגות על דברי פוסקים קודמים. החיבור נעשה מקור מרכזי למנהגי ירושלים ולפסיקת חכמי ארץ ישראל במאה ה-18.

ספרו "פני האדמה" מכיל דרשות על סדר הפרשיות, והספדים שנשא. באחת מהן הסביר את חובת החכם למסור את תורתו לאחרים. מי שיודע תורה, כתב, אינו רשאי להחזיקה לעצמו, מפני שסילוקו של חכם המלמד את תלמידיו עלול להביא לשכחת תורה. "מי שיודע – חייב ללמד".

חיבור נוסף, "מנחת ביכורים", עסק באגדות ובסוגיות התלמוד, ואילו עיטור הביכורים כלל חידושים על מסכתות. הספר מזבח אדמה אסף מחידושי דיניו על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נדפס בסלוניקי בשנת תקל"ז (1777), שש שנים לאחר פטירת המחבר, בידי בניו.

שמות הספרים קשורים כולם לאדמת ארץ ישראל: פרי האדמה, פני האדמה ומזבח אדמה. המחבר, שנולד בירושלים ולא עזבה אלא בשליחויות ציבוריות, הציב את ארץ ישראל גם בשמות חיבוריו. הספרים עצמם נדפסו מעבר לים, אך החומר שבתוכם נלקח מבתי המדרש, מבתי הדין ומחיי המעשה של ירושלים.

בשנת תקי"ג (1753) מונה רבי רפאל לעמוד בראש ישיבת בית יעקב פירירה, בה למד בנעוריו. אחיו רבי אברהם שימש אף הוא בין חכמי הישיבה. המוסד נשא את שמו של הנדבן יעקב פירירה והיה אחד המרכזים החשובים להכשרת חכמים, דיינים ופוסקים בעדה הספרדית בירושלים.

הרבנים שישבו בישיבה לא עסקו רק בהוראת תלמידים. מתוכם יצאו חברי בתי הדין, חותמי איגרות השליחות וראשי העדה. ירושלים לא הייתה יכולה לקיים את מוסדותיה מכספי תושביה בלבד, ולכן נשלחו שד"רים לערי האימפריה, לצפון אפריקה ולאירופה. רבי רפאל, שהכיר את מערכת השליחויות עוד ממסעו לקושטא, היה שותף להנהגת עולם זה.

בשנת תקט"ז (1756), לאחר פטירת הראשון לציון רבי ישראל יעקב אלגאזי, נבחר רבי רפאל מיוחס לעמוד בראש חכמי ירושלים. התואר "ראשון לציון" שימש באותה תקופה את רבה של העדה הספרדית בירושלים ואת ראש הנהגתה הרבנית. השלטון העות'מאני הכיר בראשי העדה הספרדית כנציגי הציבור היהודי לצורכי מיסים, תשלומים והודעות רשמיות, משום כך נשא התפקיד אחריות כספית וציבורית לצד סמכות הלכתית.

חמש עשרה שנות כהונתו עברו על ירושלים בתקופה של שלטון מקומי משתנה, בצורות, מגפות ותלות מתמדת בתרומות מחוץ לארץ. כראשון לציון עמד בראש בתי הדין, הכריע בשאלות ציבוריות, פיקח על מוסדות התורה וחתם על איגרות שנשלחו לקהילות הגולה.

איגרת שליחות משנת תקל"א (1771) נושאת את חתימתו לצד חתימותיהם של חכמי ירושלים נוספים. המסמך נכתב בשנת חייו האחרונה, ומלמד כי גם סמוך לפטירתו המשיך להשתתף בפעילות הכספית והציבורית של העדה.

בנו, רבי משה יוסף מרדכי מיוחס, נולד בירושלים בשנת תצ"ח (1738). הוא נעשה מחכמי העיר, חיבר ספרי הלכה ולימים כיהן אף הוא כראשון לציון. בכך הייתה משפחת מיוחס לאחת המשפחות הבולטות בהנהגה הרבנית של ירושלים במאות ה-18 וה-19.

בין תלמידיו של רבי רפאל נמנו חכמים שנשאו אחר כך בתפקידי הנהגה, ובהם רבי יצחק קובו ורבי מנצור מרזוק. סביבו התקיים מעגל של תלמידים, בני משפחה ומדפיסים שהעתיקו את חידושיו, הביאום לסלוניקי והחזירו את הכרכים המודפסים לירושלים.

הוא עצמו ראה בהוראה ובהעמדת תלמידים חלק מעצם חובתו של החכם. בדרשתו על פטירת תלמידי חכמים כתב כי תורתם ממשיכה באמצעות "תלמידיו ותלמידי תלמידיו", וכי חידושי התורה של אדם נשארים לאחר שמספר ימיו נשלם.

רבי רפאל בכור שמואל מיוחס נפטר בירושלים ביום כ"ב באב תקל"א (1771). הוא נקבר בהר הזיתים, בחלקת חכמי הספרדים. מרן החיד"א, הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שהיה אז בחברון, נשא עליו דברי הספד.