הפרק היומי בתנ"ך

האישה החכמה מתקוע ודוד המלך: ביאור שמואל ב' פרק י"ד

יואב שולח את האישה התקועית לשכנע את דוד להשיב את אבשלום, הנסיך חוזר לירושלים, ולבסוף זוכה לפגישה המיוחלת עם אביו המלך

אא

תקציר הפרק

האישה התקועית מנסה לשכנע את דוד: יואב מנסה לפייס בין אבשלום לדוד ומעוניין לשכנע את דוד להחזיר את אבשלום. יואב מבין שזה לא יצליח בקלות ולכן הוא לוקח אישה חכמה מתקוע, כדי לשכנע את דוד בכך. בתחילה מספרת האישה החכמה סיפור: היא אלמנה ולה שני בנים; בן אחד הרג את האחר, וכעת דורשים את מותו של בנה היחיד. השיחה מתפתלת והאישה לא מוותרת לדוד, עד שהוא מבין כי יואב שלח אותה אליו.

מפגש דוד ויואב: המלך מזמן את יואב, ומשתכנע: "וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם". יואב שמח מאוד מדברי דוד: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ".

אבשלום מנסה לשכנע את יואב: אבשלום מגיע לירושלים אך עדיין דוד מסרב לפגוש אותו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה". אבשלום המעוניין להיפגש עם אביו מנסה לשלוח ליואב שליחים עם הבקשה, אך הוא מסרב ליצור קשר עם אבשלום. אבשלום מחליט להצית חלקת שדה של יואב באש כדי שהוא יתייחס אליו, וכך באמת קרה.

מפגש דוד ואבשלום: יואב מגיע אל דוד ומבקש ממנו להיפגש עם אבשלום: "וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם".


הפרק המלא

(א) וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם.

(ב) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת.

(ג) וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ.

(ד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ.

(ה) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמׇת אִישִׁי.

(ו) וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ.

(ז) וְהִנֵּה קָמָה כׇל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

(ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ.

(ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֺן וְעַל בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי.

(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ.

(יא) וַתֹּאמֶר יִזְכׇּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אלוקיך מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה.

(יב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי.

(יג) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ.

(יד) כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹוקים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח.

(טו) וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ.

(טז) כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹוקים.

(יז) וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנֻחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹוקים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַה' אלוקיך יְהִי עִמָּךְ.

(יח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכׇל זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

(כ) לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחׇכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹוקים לָדַעַת אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.

(כא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם.

(כב) וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו עַבְדֶּךָ.

(כג) וַיָּקׇם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם.

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.

(כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכׇל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קׇדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם.

(כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ.

(כז) וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.

(כח) וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלַ͏ִם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.

(כט) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא.

(ל) וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ והוצתיה וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ.

(לא) וַיָּקׇם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ.

(לב) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֺן וֶהֱמִתָנִי.

(לג) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם.


ביאור מילים קשות בפרק

"וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה" - אם יהרגו את האח הרוצח יגרמו בכך לכיבוי האור המועט שמאירה לי לאחר מות בעלי ובני, הם יפסיקו את הנחמה המועטת שיש לי לאחר שבעלי ובן אחד כבר מתו.

"מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת" - גם כאשר גואל הדם המכובד יעמוד לפניך וישטח את טענותיו ויאמר שהוא רוצה להרוג את בני, תזכור את ה' אלוקיך, וכמו שהוא (ה') רחמן, גם אתה תרחם על בני.

"גִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ" - כאשר אבשלום היה מגלח את ראשו ושוקל את משקל השערות שהוא הוריד מראשו.

"מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ" - כאשר אבשלום היה מסתפר ושוקל את שערות ראשו, משקל השיער היה מאתיים שקלים במשקל אבני המלך.


פירושים מעניינים של פרשנים

"וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה" - מצודות: לאישה היו שלוש טענות שבגללם לא מגיע לבן למות, וממילא גם לאבשלום לא מגיע למות:

  • המריבה הייתה בשדה, ולכן לא היו עדים והתראה למעשה ההריגה.
  • לא היה מי שיציל ביניהם, אם היה מישהו שיכל להפריד ביניהם, לא היה אחד מהאחים הורג את חברו, וכך אם דוד היה שופט את אמנון, לא היה אבשלום הורג את אחיו.
  • המריבה הייתה שכל אחד הכה את השני, ולכן כל אח נחשב רודף את אחיו, וכך גם כאן אמנון עינה את תמר, שזהו כאילו שהוא עינה את אבשלום עצמו.

"וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים" - מלבי"ם: בנים אלו מתו כפי שנראה לאחר מכן, ולכן אבשלום רצה למלוך:

  • כדי שיהיה לו זכר בעם ישראל.
  • דוד לא בא לנחם אותו על מיתת הבנים, ומכך הבין אבשלום שדוד אינו הולך להמליך אותו.

"טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם" - מהר"י קרא: אבשלום אמר שבעודו בגשור, כולם היו מפחדים להזיק לו, היות וכולם ראו את קרבתו אל המלך. אך כאן, כולם יודעים שדוד כועס עליו והם חושבים שהוא חייב מיתה, ולכן הם עלולים להזיק לו.


מדרש מעניין על הפרק

"וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה" - "אמר ר' יוחנן: מתוך שרגילים בשמן זית חכמה מצויה בהם. ואלו דברים המשיבין את הלימוד: הרגיל בשמן זית".


לפרקים קודמים, הקליקו כאן

תגיות ועדכונים:

 

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ לקראת ZOOM ההשקה שיתקיים בתחילת השבוע הקרוב בהשתתפות הרה"ג זמיר כהן שליט"א. מספר המקומות מוגבל! לפרטים על המיזם לחצו כאן >> להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לחצו כאן >>

 

הידברות שופס

ערכת המקדש

690לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ספר דניאל - הרב זמיר כהן

אוצר הסגולות - הרב יצחק בצרי

שרשרת ננו אשת חיל ואת עלית על כולנה

קופת צדקה יוקרתית

קופת צדקה לילדים

לכל המוצרים