הרב ירון אשכנזי במקבץ שו"תים בנושא הלכות במהלך התפילה

לימוד ועיון בין "ישתבח" ל"יוצר אור", או בין ברכות קריאת שמע (סימן נ"ד סעיף ג')

סיים לומר ברכת ישתבח, וממתין לשליח ציבור שיאמר קדיש של יוצר, או שסיים לומר קריאת שמע וממתין לשליח ציבור שיאמר "ה' אלוקיכם אמת", האם רשאי לעיין בינתיים בספר וללמוד בהרהור?

תשובה

בין ישתבח ליוצר יש להקל ללמוד בהרהור, אך לאחר שהתחיל יוצר אין ראוי להקל, ומ"מ יש למיקל על מי שיסמוך (בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סימן ד') העלה להלכה שיש לחלק בין עיון בספר בין ישתבח ליוצר, שבזה יש להקל, לבין עיון בספר לאחר שהתחיל ברכת יוצר, שבזה אין ראוי להקל, וכמו שכתב היעב"ץ בספרו מור וקציעה (סימן ס"ח), שאף שאינו מוציא המילים מפיו, מכל מקום יש בכך משום היסח הדעת. וסיים שהעושה כן יש לו על מי שיסמוך. וכ"כ בספר הלכה ברורה (סימן נ"ד ס"ק ו'), והוסיף שאף באמצע פסוקי דזמרה אסור לעיין בספר אפילו בהרהור הלב).

האם אדם המשלים למניין יכול לצאת במהלך תפילת לחש (סימן נ"ה סעיף ב')

מי שכבר התפלל, ובא להשלים מניין לאחרים, האם כאשר הציבור נמצא בתפילת הלחש מותר לו לצאת עד שיתחילו את החזרה, או שחלילה הוא נכלל בגדר "עוזבי ה' יכלו"?

תשובה

כל זמן שהאדם הוא עשירי במניין, אסור לו לצאת מבית הכנסת אפילו בתפילת לחש, כי כאשר יש מניין השכינה שורה שם, וכאשר אחד יוצא הוא גורם לסילוק השכינה (בהקדם שאלה זו, עלינו לדון מה הדין כאשר מקצת מן הציבור התפללו מכבר, וכעת באו הצטרפו להשלים למניין לרוב הציבור שמתפללים כעת, האם חשוב הדבר לתפילה בציבור לכל דבר ועניין, או שמא מעלת תפילה בציבור בשלמותה אינה אלא א"כ עשרה מתפללים כעת, ואילו באופן שהתפללו מקצת הקהל, חשוב הדבר תפילה בציבור רק לעניין היתר אמירת דברים שבקדושה, ולא לשאר המעלות של תפילה במניין.

והנפק"מ בנידון זה, שאם נאמר שתפילה כזו חשובה כתפילה בציבור ממש, הרי שהמשלים מניין לאחרים ויצא בשעת העמידה, נחשב כמי שסילק את השכינה ששרתה עד עתה בזכות העשרה, אך אם מעלת מניין היא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, אין כל צורך למשלים להישאר בשעת העמידה.

והנה, דעת הרבה מן האחרונים שתפילה במניין שמיעוטו כבר התפלל נחשבת כתפילה בציבור ממש, ובהם המג"א (סימן ס"ט ס"ק ד') ושולחן ערוך הרב (שם סעיף ה'), וכן נראה מדברי המשנה ברורה (שם ס"ק ח), שכתב שכשיש רוב מניין הרי הם כמו ציבור גמור. וכן העלה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן י' וח"ט סימן ו'-ז').

אולם מנגד, כתב בספר אורחות רבנו בשם הגרי"י קנייבסקי, שאין זה נחשב כתפילה בציבור אלא רק לעניין אמירת דברים שבקדושה, וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ק"ב) ובספר אשי ישראל (פי"ב הערה ט"ז) בשם הגר"ח קנייבסקי. ולשיטתם, גם דברי המשנ"ב, שרוב מניין שלא התפללו הם כציבור גמור, כוונתו רק שיכולים להתפלל תחילה בלחש ואח"כ לומר חזרת הש"ץ, אבל אין מעלתם כמעלת תפילה במניין. ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן כ"ח-ל') הניח את הדבר בצ"ע.

להלכה כתב בספר ילקוט יוסף (סימן צ' סעיף י"ד), שתפילה במניין כזה חשובה כתפילה בציבור ממש. ולפ"ז כאשר אותו אדם נמצא בבית הכנסת השכינה שורה שם, וכאשר יוצא מבית הכנסת השכינה יוצאת, ועל כן יש להיזהר שלא לצאת מבית הכנסת במהלך תפילת הלחש, כי אז מסתלקת השכינה.

וראה מה שכתב מרן הבן איש חי (שנה ראשונה, מקץ, א') וז"ל: "וכשם שמצווה להיות מעשרה ראשונים, כך מצוה להתעכב עד שלא יישארו עשרה בבית הכנסת, ומכל שכן שצריך להיזהר שלא יצא ראשון מעשרה האחרונים, שהראשון לעשרה האחרונים כשיצא מבית הכנסת הוא עיקר הגורם סילוק אור השכינה מבית הכנסת". ונמצא שהוא הדין לנידון דידן, שמכיוון שהציבור מתפללים במעלת תפילה במניין, ממילא כשיוצא מסתלקת השכינה, ואסור לעשות כן).

המתנת הש"ץ לאנשים המאריכים בתפילתם (סימן נ"ה סעיף ו')

מניין מצומצם שיש בו עשרה מתפללים, שבעה מביניהם מתפללים תפילת שמונה עשרה במשך כשבע דקות, ואילו שלושה מאריכים בתפילתם במשך כרבע שעה. האם ימתין שליח הציבור לשלושה שיסיימו את תפילתם ורק לאחר מכן יתחיל בחזרה?

תשובה

כאשר הדבר קשה לציבור, ואילו ימתינו לשלושה שמאריכים בתפילתם המניין עלול להתפזר, ניתן להקל ולהתחיל חזרת הש"ץ אף לפני שכולם סיימו את התפילה. ומכל מקום, טוב ונכון לדבר עמהם שיקצרו בתפילתם, ועל ידי זה יזכו את הציבור כולו בחזרת הש"ץ כדינה לכתחילה. אך אם המתפללים המאריכים בתפילה מתקשים בדיבורם, ואילו יקצרו יש לחוש שיבלעו מילים, יכולים הם להמשיך להתפלל כדרכם, והציבור יתחילו בחזרה לפני שהם מסיימים את תפילתם.

להתחיל חזרת הש"ץ בעוד שאין עשרה שסיימו תפילתם, הדבר שנוי בכמה מח' ולמעשה ניתן להקל במצבים מסוים וכפי שיבואר בהרחבה להלן:

סתירה בדעת השולחן ערוך בדין צירוף אדם שעומד בתפילה לעשרה – כתב הבית יוסף (סימן נ"ה) בשם הגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ח ס"ק ט') שאם יש אדם אחד בבית הכנסת שעומד בתפילה ואינו יכול לענות אמן יחד עם התשעה האחרים, הרי הוא מצטרף עמהם למנין, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולמדנו מפסוק זה שהשכינה שורה על עשרה אנשים הנמצאים במקום אחד. והוסיף הבית יוסף שמכאן למד מהר"י בירב שאם היה אחד ישן, אף הוא מצטרף עם התשעה לאמירת קדיש וקדושה, שכיוון שיש עשרה שהם בני קדושה, השכינה שורה עליהם. וכן פסק בשולחן ערוך (שם סעיף ו') להלכה: "ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם".

אלא שלכאורה דברי השולחן ערוך הללו סותרים את דבריו בסימן קכ"ד (סעיף ד'), שם העתיק את דברי שו"ת הרא"ש (כלל ד', י"ג) לפיהם אם אין תשעה אנשים שמכוונים לברכות שליח הצבור, קרוב להיות ברכותיו לבטלה.

שלושת יישובי הפוסקים לסתירה הנזכרת לעיל בדברי השולחן ערוך – וביישוב סתירה זו מצינו דרכים רבות באחרונים, ונבאר בעז"ה שלושה תירוצים עיקריים הנוגעים להלכה:

א. הדרישה (סימן קכ"ד ס"ק א') כתב שמעיקר הדין אפילו מקצת מהציבור ישנים, או ששחים בענינים אחרים ואינם מקשיבים לשליח הצבור, רשאי שליח הצבור לסיים את תפילתו, כמבואר בשולחן ערוך (סימן נ"ה סעיף ב') שכאשר התחיל תפילתו בעשרה, אף שלאחר מכן יצאו מקצתם, רשאי לסיים את התפילה.

וכן מעיקר הדין יש להתיר להתחיל בתפילה לפי מה שכתב השולחן ערוך שם (סעיף ו') בשם הגהות מיימוניות שכיוון שישנם עשרה, אף שאחד מהם ישן הרי הוא מצטרף עמהם. אלא שמכל מקום, לכתחילה יש להקשיב לברכותיו, ואם לא כן "קרוב להיות ברכותיו לבטלה", אך אין הם לבטלה ממש.

וכדברי הדרישה משמע שנקט הט"ז (סימן נ"ה ס"ק ד') להלכה, שלכתחילה צריך שיהיו תשעה אנשים שמכוונים לשליח הצבור, ורק במקום שאי אפשר, ניתן להקל אף בישן או באדם העומד באמצע תפילתו. ומסתימת דברי הט"ז, שלא חילק כדברי האחרונים להלן, משמע שהתיר בשעת הדחק בין לעניין אמירת דברים שבקדושה ובין לעניין חזרת הש"ץ.

ב. המגן אברהם (סימן נ"ה ס"ק ח') כתב בשם המהרי"ל (סימן ק"ג) שאף על גב שהרא"ש כתב שצריכים התשעה לכוון לברכות הש"ץ, אנו לא נוהגים כן, שהרי ראינו שאפילו מי שמשיח ואינו שומע מצטרף. וכן סתמו האליה רבה (שם ס"ק ז', ובאליה זוטא ס"ק ג'), דרך החיים (דיני קדיש בעשרה, ז') ואחרונים נוספים. ואף אחרונים אלו לא חילקו בין חזרת הש"ץ לשאר דברים שבקדושה, ומשמע שבכל עניין התירו, ונקטו לעיקר שלא כדברי שו"ת הרא"ש שהחמיר בכך.

ג. השולחן ערוך הרב (סימן נ"ה סעיף ז') נקט ששני פסקי השולחן ערוך אמת, אלא שבסימן נ"ה עסק השולחן ערוך בדין צירוף ישן לקדיש וברכו, או אפילו לקדושה, אם הש"ץ עדיין לא התפלל בלחש לעצמו, אבל בסימן קכ"ד עסק השולחן ערוך בצירוף לחזרת הש"ץ, כאשר שליח הצבור התפלל את תפילתו, וכעת הוא מתפלל פעם נוספת בשביל החזרה, ובזה כתב שצריך שיהיו תשעה אנשים שמכוונים כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה. וכן הסכים הפרי מגדים (סימן נ"ה משב"ז סס"ק ד') לחילוק השולחן ערוך הרב להלכה, והביא הבאור הלכה (שם סעיף ו' ד"ה או) את דבריו.

מחלוקת הפוסקים אם ניתן לצרף לעשרה ישן אחד או אפילו כמה ישנים – והנה מחלוקת נוספת מצינו באחרונים לגבי גוף הדין הנזכר בסימן נ"ה, שמותר לצרף ישן למניין, האם היתר זה נאמר דווקא בצירוף ישן אחד, או שמא מותר לצרף אף שלושה או ארבעה ישנים.

החיי אדם (ח"א כלל כ"ט סעיף א'), הבאר היטב (סימן נ"ה ס"ק ט') ואחרונים נוספים נקטו שלא התירו לצרף כי אם אחד שישן. מאידך, האליה רבה (שם ס"ק ז'), השולחן ערוך הרב (שם סעיף ז'), דרך החיים (דיני קדיש בעשרה, ז'), הקיצור שולחן ערוך (סימן ט"ו סעיף ז'), הבן איש חי (שנה ראשונה, ויחי, ה') וערוך השולחן (סימן נ"ה סעיף י"ג) נקטו שניתן לצרף אף שלושה וארבעה ישנים, המשנה ברורה (שם ס"ק ל"ב) הביא בסתם את דעת המקילים, ושוב הביא את דעת החיי אדם והבאר היטב שהחמירו, והכריע שעל כל פנים בישן אין להקל ביותר מאחד, כיוון שהרבה פוסקים חולקים על עצם היתרו של מהר"י בירב לצרף ישן למניין.

ההכרעה למעשה – רשאי הש"ץ להקל ולא להמתין לשלושה בשעת הדחק – והנה בספר התפילה והלכותיה (להגר"א זכאי; ח"א סימן כ"ב הערה 13) הביא מספר נתיבות החיים (ח"ד עמ' רכ"ח) שכתב שהוגד לו מפי מגידי אמת, שבשיעור הקבוע לרבים אמר מרן הגרע"י זצ"ל שבשעת הדחק יכול הש"ץ להתחיל את החזרה אפילו אם שנים או שלשה אנשים עדיין לא סיימו את תפילתם. וכן הביא מה שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ק"ד) שבשעת דחק גדול, כשיש חשש שיתבטל המניין, אפשר להתחיל את החזרה גם כארבעה אנשים עדיין באמצעה של תפילת העמידה.

ולפי זה אף בעניינינו, ניתן להקל ולהתחיל חזרת הש"ץ אף קודם שסיימו השלושה שמאריכים, כאשר הדבר קשה לציבור, ואם יצטרכו להמתין עלול המניין להתפזר.

ומכל מקום, טוב ונכון לדבר עמהם שיקצרו בתפילתם, ועל ידי זה יזכו את הציבור כולו בחזרת הש"ץ לכתחילה ולא בדיעבד, וכבר מצינו בגמרא (ברכות לא ע"א) שכאשר היה רבי עקיבא מתפלל לבדו, היה מאריך בתפילה, אך כשהיה בציבור היה מקצר משום טרחא דציבורא.

וודאי שאף בעניינינו ראוי למאריכים לקצר בתפילתם ולא להאריך כל כך, אלא אם הם מתקשים בדיבורם וכדו', באופן שאילו יקצרו בתפילתם יש לחוש שיבלעו המילים, שאז יכולים להתפלל כדרכם והציבור יתחילו בחזרה כפי שביארנו.

לרכישת הספר "הלכה למעשה" מאת הרה"ג ירון אשכנזי, לחצו כאן.