סיפור מהחיים: הכל עליי

אני מורה בפנימייה של בנות שלא זכו לגדול בבית נורמטיבי. בנות שהגיעו כדי לבנות את עצמן, מתוך ידיעה שבבית הן לא יוכלו לעשות זאת. הרבה מוסר אני לומדת דווקא מהן. לפעמים, כאשר הן נאספות סביבי, מבקשות לקנות דעת, ללמוד חיים של תורה ואמת מהם, מביטות בי בכמיהה – אני מרגישה לפתע כמו גמד ליד ענק. הן אמות המידה שלי לאומץ, להתגברות, לאמונה יצוקה. מבקשת תמיד מריבונו של עולם להיות ראויה להן, ולשליחות שנתן לי.

אחת מאותן בנות היא אודליה. נערה שהגיעה אלינו כשכולה חיוך אחד גדול. הבורא חנן אותה בחן מיוחד, והיא השתלבה בנעימות בין כולן. אפילו המבט הזה, הנפוץ בין בנות הפנימייה, זה שמבהיר שהגיל הכרונולוגי לא משקף את המציאות – לא ניכר בה. אילולא למדה בפנימייה, לא הייתי מעלה על דעתי ולו מעט מההתמודדות שלה. וההתמודדות הייתה גם הייתה. אביה היה מכור לעבודתו – פשוטו כמשמעו. מנותק מהצרכים הרגשיים של המשפחה והילדים, מרוחק מנוכחות הורית. אמה, לעומת זאת, נדמתה חכמה, חריפה ויודעת כל. אך מי שהתקרב ראה את הסבל שבני הבית חוו. היא לא היתה בריאה בנפשה, ולא היה אדם שהיא שמעה לו. הילדים היו אלה שחטפו את הזעזועים, והם היו רבים. הייתה זו אחת המורות של אודליה שסייעה לה להגיע אלינו, כשאודליה הבינה שאין בכוחה לשנות את המציאות – אך היא חייבת לשמור על חייה. אודליה שאפה להתחזק גם בתורה ובמצוות, וכך הגיעה דווקא אלינו לפנימייה.

בבית נותרו שני אחים קטנים. אודליה דאגה להם בשלט רחוק ככל שיכלה. אך מכל מעלותיה של אודליה, בלט דווקא כיבוד ההורים שלה. למרות ההשפלות שעברה והסבל שחוותה, היא שמרה על כך גדרי ההלכה, וכיבדה את הוריה באופן מופלא. היא התנהגה אליהם באצילות והקשיבה בכבוד, גם לקלחת של בוז, ביקורת וזלזול. תמיד ראתה את הוריה כדמויות הוד. גם כשאביה התנהג אליה בקרירות, באדישות, אפילו בהתנכרות; גם כשראתה מחזות לא פשוטים של סערות הנפש של אמה – היא יצרה בתורה הפרדה מוחלטת, והמשיכה לראות בהם מלך ומלכה. ראיתי הרבה בנות בגילה, וגם אצל בנות מבתים טובים ובריאים לא ראיתי התנהגות כל כך מכבדת. דווקא היא עלתה על כולנה.

לפעמים הייתי מתפוצצת מבפנים. שומעת את השיחות מהצד וממש רוצה שהיא תטרוק את הטלפון, תצעק בחזרה. לא יכולתי לשמוע את ההשפלה, את חוסר הצדק. שוב ושוב הזכרתי לעצמי שיש אדון לבירה, שהוא בחר בשבילה את המסלול הכי טוב בשבילה. לא יכולתי לשנות שום דבר בחייה. יכולתי רק להביט בה, נפעמת מגודל הזכות העצומה של כיבוד ההורים שלה, ומגודל הזכות שלי לראות מקרוב עד כמה מחייבת המצווה הזאת. אודליה התייעצה רבות עם מורה הוראה, להבין את גבולות המחויבות שלה. כוחות הנפש שלה היו בלתי נתפסים.

כאשר הגיעה אודליה לגיל שידוכים, הוריה דאגו להבהיר לה ולנו שהם לא יעזרו לה במאומה. ואת זה חשוב לדעת: להוריה לא חסר כסף. אמה הרוויחה היטב, ולאביה היו השקעות מניבות רבות. כלפי חוץ הם היו משפחה במעמד גבוה – רכבים יוקרתיים, חוגים יקרים לילדים, פנטהאוז מפואר. אבל מבחינתם, אם אודליה בחרה לעזוב את הביתה, וללמוד במקום שונה מהקו שבו חינכו, לכאורה, את ילדיהם – היא צריכה גם לקחת את האחריות על שאר החלקים של חייה.

חששנו מאוד. לא קל לחיות בעוני ובצמצום אחרי שהתרגלת לחיי נוחות כלכלית, ועוד יותר קשה להתחתן בחוסר כל – במיוחד כשהסביבה מצפה לנדוניה עשירה ולחתונה מפוארת. אבל אודליה לא נבהלה. היא לא נבהלה מחוסר ומאין, האמינה באמת ובתמים שבורא עולם ייתן לה כל מה שהיא צריכה.

*

בפנימייה שלנו, כל בת היא עולם. אנחנו מלוות כל אחת לאורך הדרך, לא רק בשנות הלימודים בפנימייה, אלא גם בהמשך. מקובל מאוד לראות בין מסדרונות הפנימייה בוגרות שמגיעות להתייעץ, ששומרות על קשר עם הצוות גם ממרחק של שנים. בצוות הפנימייה יש מי שאחראית על שיבוץ של הבוגרות בעבודות מתאימות, אבל כל הצוות שותף למשימה. לא אחת היו נשות הצוות מציעות משרות ששמעו עליהן לבנות מתאימות, גם כשלהן עצמן היו בנות שחיפשו עבודה. כולנו נמצאות כאן בשליחות קודש, ויודעות שלבנות שלנו יש מי שידאג.

כך גם בנושא השידוכים. הבירורים על כל בחור, המאמצים שנעשים כדי להגיע למידע אמיתי ולבירור התאמה הם ללא שיעור. כל נערה מושגחת היטב, עטופה, עם גב חזק ותומך של ההנהלה והצוות כולו.

גם כשהנערות עדיין במסגרת הלימודים, אנחנו מסייעות להן במציאת הכנסה צדדית. לא אחת פונות אלינו משפחות שמחפשות עזרה בבית ובטיפול בילדים. כל מקרה נבדק היטב, ואנחנו מתווכים למשפחות את הבנות המתאימות. לנערות, ההכנסה הצדדית הזו עוזרת מאוד, הן זקוקות לכל שקל. ומלבד זאת, האפשרות לראות מקרוב התנהלות של בית תקין מסייעת להן מאוד. רבות מהן יצרו קשר טוב כל כך עם המשפחות שאליהן הגיעו, שהן הפכו ממש לחלק מהמשפחה.

כך היה גם עם אודליה. חברה טובה של אחת המורות, אישה שעלתה לארץ מארצות הברית, ועוזרת הרבה לבנות בפנימייה בתחומים שונים, פנתה אלינו בהצעה מעניינת: משפחה עשירה מארצות הברית זקוקה למישהי שתעבוד אצלה בזמנים שבהם המשפחה מגיעה לארץ. היא תהיה חלק מצוות שלם שמתייצב בכל פעם שהמשפחה מגיעה לארץ, ושאחראי גם על הטיפוח והשימור של הבית כשהמשפחה נמצאת מעבר לים. היה מדובר על בית מפואר, כמעט ארמון בן זמננו, שנמצא בסמטאות העיר העתיקה עם נוף להר הבית. ממש כמו בסיפורים. התשלום, כמובן, היה מצוין, והתנאים טובים, ממש חלום של כל נערה. כשבדקנו את האפשרויות, שמה של אודליה היה הראשון שעלה. היו לה הכישורים החברתיים המתאימים, והיא הכירה היטב את כללי הנימוסים והקודים של העשירון העליון. היא שמחה מאוד על ההצעה. בסך הכל, היה מדובר כאן על עבודה פעמים בודדות במהלך השנה, כשכל פעם כזו כיסתה את הצרכים הכלכליים שלה לתקופה ארוכה.

למרות ההיכרות של אודליה עם רמת חיים גבוהה, הפגישה הראשונית עם הבית והמשפחה הדהימה אותה. אך עד מהרה היא השתלבה יפה בצוות, כפי ששיערנו שיקרה, וכולם נהנו ממנה.

במקביל, אודליה חיפשה את זיווגה. היא עבדה קשה וסיפרה שהצליחה לחסוך סכום כסף שיוכל לעזור לה לממן חתונה וצרכים בסיסיים. הזמן חלף, ואודליה מצאה, בשעה טובה, את בחיר לבה. גם בשעה שמחה זו, הוריה לא זזו מעמדתם הקשוחה. והמקסימום שיכולנו לצפות לו מהם היה שיגיעו לחתונה להגיד מזל טוב... אודליה שוחחה איתם רבות. היה חשוב לה שיגיעו להשתתף בשמחתה, אך הם הותירו אותה ללא מענה ברור. בינתיים, התחלנו לעזור לאודליה לארגן אירוסין, מתנות ואת כל שאר הצרכים. אחת מנשות הצוות סייעה לאודליה להתארגן עם הכסף. יש לנו עזרה כלכלית לנערות כמו אודליה, אבל הסכום הוא מינימלי וההוצאות רבות.

חשבנו לערוך את שמחת האירוסין בחדר האוכל של הפנימייה. לא מקום מקובל או מפואר, אבל בהחלט מתאים ליכולות הכלכליות של אודליה, והיא שמחה עם הרעיון. בעוד השיחה בנושא מתנהלת, צלצל הטלפון של אודליה. על הקו הייתה אם המשפחה האמריקאית שאצלה עבדה, ששמעה על השמחה והתקשרה לאחל מזל טוב. אודליה סיפרה לה לתומה שהיא משוחחת כעת עם אם הבית ומתכננת את האירוסין. "את האירוסין תעשו אצלנו בבית", אמרה לה האם בטבעיות ובפשטות. אמנם הם בחו"ל בתקופה זו של השנה, אבל הבית הענק כולו לרשותה. "אני אעדכן את הצוות, את לא צריכה לעשות כלום. רק לבוא", אמרה לה.

המומה, אודליה הודתה לה מכל הלב. חמש דקות אחר כך צלצל הטלפון פעם נוספת. ראש הצוות היה על הקו, שואל אותה אילו פרחים היא מעדיפה שיקשטו את הבית באירוסין... אם המשפחה, מתברר, השאירה עבורו צ'ק פתוח לכל ההוצאות, ברמה הכי גבוהה.

מעולם לא נתקלנו בדבר כזה. גם ראש הצוות עצמו סיפר שאפילו בנות המשפחה לא קיבלו אפשרות בחירה כזו, ללא בקרה וכמעט ללא גבול.

*

האירוסין היו שמחים, כמו שמגיע לנערה כמו אודליה. הרמה הגבוהה של האירוע לא העיבה על השמחה הפשוטה שאודליה קיוותה לה. לאחר שכנועים רבים מצדה ומצד הצוות שלנו, ההורים שלה הגיעו. הם היו המומים מהפאר שסביבם. בשבילנו, לראות את אודליה מתייחסת אליהם בכבוד, באהבה, כמו לא היה דבר ביניהם, היה מרגש עד דמעות.

לחתונה הם כבר הגיעו בשמחה, לא היה צורך בשכנועים. גם מתנה יפה הם נתנו. אודליה לא נעזבה אפילו לרגע. המשפחה האמריקאית אימצה אותה בכל לב, ליוותה אותה גם לחתונה ודאגה לכל מחסורה.

*

"את יודעת איך זה קרה?", סיפרה לי אותה מורה שתיווכה בין אודליה למשפחה האמריקאית. "אם המשפחה שמעה את אודליה מדברת עם הוריה בטלפון כמה פעמים כשהיתה אצלם. היא לא הבינה הרבה, ולא ידעה כמה המצב שם מורכב, אבל היא התרגשה כל כך מכיבוד ההורים של אודליה. אודליה נכנסה לה ללב ממש, ומאז היא לא יוצאת משם".