מעשה אמנון ותמר: ביאור פרק י"ג בספר שמואל ב'

תקציר הפרק

פתיחת הסיפור: הסיפור נפתח בידיעות הטכניות לגבי תמר, ביתם של דוד ושל מעכה בת מלך גשור. עוד מצויין כי "ויאהבה אמנון בן דוד".

עצת יונדב לאמנון: יונדב בן שמעה רואה את אמנון מצוברח ומנסה להבין מדוע. אמנון מגלה ליונדב את אשר על ליבו. יונדב מייעץ לאמנון עצה שטיבה לא לגמרי ברור בשלב הזה: אמנון אמור להיראות חולה, כך שתמר תבוא לטפל בו והוא יאכל ממעשה ידיה. בעקבות "מחלתו" של אמנון, דוד מבקר את אמנון ורואה שהוא חולה. אמנון מבקש מדוד לשלוח אליו את תמר, ודוד שומע לבקשתו.

תמר מגיעה אל בית אמנון ומגישה לו אוכל. בשלב מסוים מבקש אמנון שהסובבים בחדר ייצאו וישאירו אותם לבדם. מיד קורא אמנון אל תמר ומבקש ממנה: "בואי שכבי עימי אחותי". תמר מסרבת בכל תוקף ומנסה להתנגד, אך מאמציה לא עלו יפה. לאחר מעשה האונס, אמנון משלח את תמר מביתו והיא מסתובבת אבלה.

רצח אמנון: שנתיים עוברות והמעשה נשכח. כעת מבקש אבשלום להזמין את דוד ואת כל אחיו לחגיגות הגז. דוד לא שש ללכת אל החגיגה, אך לאחר לחצים הוא שולח את בני המשפחה. אבשלום מצווה על עבדיו שברגע שאמנון יהיה שתוי דיו, עליהם להרוג אותו. כך אכן קרה. מי שעשה מעשה אסור באחותו, נרצח על ידי אחיו.

תגובת דוד: כמו בפעם הקודמת, גם כעת דוד שומע את השמועות ומאמין להן. הפעם דוד שומע שכל בניו מתו והוא מיד מתאבל. יונדב בן שמעה, מי שנתן את העצה לאבשלום בתחילת הסיפור, מופיע כאן שוב. כעת יונדב מנסה להרגיע את דוד ואומר לו שלא כל בניו מתו אלא רק אמנון לבדו. מיד לאחר דבריו של יונדב בני המלך מגיעים ומאשררים לדוד את הדברים. סיומו של הסיפור הוא תיאור האבל של דוד על לכת בנו.

הפרק המלא

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד.

(ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.

(ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד.

(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב.

(ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ.

(ו) וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ.

(ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה.

(ח) וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק ותלוש וַתָּלׇשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת.

(ט) וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כׇל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כׇל אִישׁ מֵעָלָיו.

(י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה.

(יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.

(יב) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת.

(יג) וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ.

(יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

(טו) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי.

(טז) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ.

(יז) וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

(יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

(יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.

(כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ.

(כא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד.

(כב) וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

(כג) וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכׇל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

(כד) וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ.

(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרׇץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרְכֵהוּ.

(כו) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ.

(כז) וַיִּפְרׇץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

(כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל.

(כט) וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ.

(ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד.

(לא) וַיָּקׇם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכׇל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים.

(לב) וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כׇּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

(לג) וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כׇּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי (אם) אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת.

(לד) וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עֵינָו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר.

(לה) וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה.

(לו) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכׇל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד.

(לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד עמיחור מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כׇּל הַיָּמִים.

(לח) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

(לט) וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת.

ביאור מילים קשות בפרק

"וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת" - ותמר תכין שתי לביבות, באופן שאראה אותה מכינה אותם.

"וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ" - ואני אוכל מידה של תמר את הלביבות שהיא תכין.

"כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" - שהרי המלך לא ימנע ממני להתחתן איתך, כיון שתמר הייתה בת מעכה שהייתה אשת יפת תואר ולכן היא הייתה מותרת לאמנון.

"כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן" - תבדקו מעכשיו ותראו מתי אמנון יהיה שיכור.

"וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן" - ואני אומר לכם להרוג את אמנון.

"אַל תִּירָאוּ" - אל תפחדו מלהרוג את אמנון.

פירושים מעניינים של פרשנים

"לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ" - מלבי"ם: דוד לא אמר לתמר גם להאכיל את אמנון מכיוון שלא חשב שאמנון מבקש לאכול דווקא מידה. לו היה יודע דוד שאמנון רוצה לאכול דווקא מידה של תמר, לא היה שולח אותה אליו.

"וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם" - רד"ק: נפשו של דוד יצאה משום שהוא רצה לראות את אבשלום.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"אמר ר' יהודה אמר רב: תמר בת יפת תאר הייתה, שנאמר: 'דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך'" - תמר לא הייתה בתו של דוד המלך מאשתו לאחר שהתגיירה, אלא ביתה של מעכה, אישה שנשבתה במלחמה ונחשבת בהלכה כ"אשת יפת תואר". לפי שיטה זו, תמר נולדה לאמה עוד לפני גיורה, ולכן מבחינה הלכתית לא הייתה בתו של דוד.

לכן, כאשר אמנון אמר לה: "דברי נא אל המלך כי לא ימנעני ממך", תמר לא השיבה שהדבר אסור משום שהם אח ואחות, שכן לפי הבנה זו הם לא היו אחים מן הדין. חז"ל מביאים את הפסוק כראיה לכך שתמר הייתה בת יפת תואר, ולכן יכלה לומר שאולי דוד יסכים לנישואיהם. כמובן, אין בכך הצדקה למעשהו החמור של אמנון, שהיה עבירה חמורה בכל מקרה.

"תנא, משמיה דר' יהושע בן קרחה: גדר גדול גדרה באותה שעה, אמרו: מה לבנות מלכים, כך לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה. ומה לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה. אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו על ייחוד הפנויה" - חז"ל מלמדים שלאחר המעשה החמור של אמנון בתמר, הבינו שיש צורך לחזק את גדרי הצניעות כדי למנוע מכשולים בעתיד. הם אמרו: אם תקלה כזו אירעה בבית המלוכה ובאנשים חשובים, קל וחומר שעלולים להיכשל אנשים רגילים.

לכן, באותה תקופה תיקנו חכמים שלא יתייחד אדם עם אישה פנויה, כדי להרחיק את האדם מן העבירה ולשמור על קדושת ישראל. תקנה זו נועדה למנוע מצבים שעלולים להביא לידי חטא.

לפרקים קודמים, הקליקו כאן

לטעימה קצרה מתוך הלכות ייחוד, הקליקו כאן