פלישה שיצאה משליטה: הצפרדעים שטורפות כמעט כל דבר ומדאיגות את המדענים

בואו נודה על האמת: זה לא הכי נעים להיות בקרבתן של צפרדעים, גם אם מה שהן עושות הוא רק לקרקר. אז מה תגידו על כך שבארה"ב הצפרדעים הפכו בשנים האחרונות לאחד האיומים הגדולים ביותר, על בעלי החיים המקומיים?  הצפרדע האמריקנית השורית, שיכולה להגיע לאורך של יותר מ־20 סנטימטרים ולשקול מעל חצי קילוגרם, זכתה למוניטין מפוקפק בזכות תיאבון כמעט בלתי מוגבל.

מדענים מתארים אותה כ"מכונת אכילה", משום שהיא אינה בוחלת כמעט בשום דבר: כל יצור שנכנס לפיה וקטן ממנה, עלול להפוך לארוחה. הצפרדע השורית יובאה לארה"ב לפני כמאה שנה, לצורכי חקלאות, אלא שבמקום להשתלב במערכת האקולוגית, היא התחילה להשתלט עליה. 

בניגוד לרוב הצפרדעים, שניזונות בעיקר מחרקים, הצפרדע השורית אינה מסתפקת בזבובים ובחיפושיות. התפריט שלה כולל בין השאר עכברים ומכרסמים קטנים, נחשים צעירים,  לטאות, ציפורים וגוזלים, צבים קטנים, דגים, סרטנים, דו-חיים אחרים ואפילו צפרדעים מהמין שלה.

חוקרים מצאו בקיבותיהן של צפרדעים שוריות מגוון עצום של בעלי חיים, ולעיתים אף פרטים ממינים נדירים הנמצאים בסכנת הכחדה. אחד המאפיינים המפתיעים של הצפרדע השורית הוא קניבליזם (כן, קראתם נכון): כאשר המזון בסביבה שלה דל או כאשר צפרדעים צעירות נמצאות בקרבת בוגרים, הצפרדעים הגדולות אינן מהססות לטרוף גם את בני מינן.

מלבד הטריפה הישירה של בעלי חיים, מדענים מזהירים כי הצפרדע השורית מסוגלת לשאת ולהפיץ מחלות הפוגעות בדו-חיים אחרים. באזורים שונים בעולם נמצא שהיא עשויה לשאת את פטריית הכיטריד (Chytrid fungus), שנחשבת לאחד הגורמים המרכזיים לירידה החדה באוכלוסיות דו-חיים ברחבי העולם. במקרים רבים הצפרדע עצמה אינה נפגעת באופן משמעותי, אך היא עלולה להעביר את הפטרייה למינים מקומיים שרגישים אליה הרבה יותר.

למה כל כך קשה לעצור אותן?

אחת הסיבות המרכזיות להצלחת הפלישה היא קצב ההתרבות הגבוה. נקבה אחת מסוגלת להטיל עשרות אלפי ביצים בעונת רבייה אחת, והראשנים מתפתחים במהירות יחסית. בנוסף, הצפרדעים מסתגלות למגוון רחב של בתי גידול, מסוגלות לחיות במקווי מים שונים ואוכלות כמעט כל דבר שהן מצליחות לבלוע. השילוב הזה הופך אותן ליריב קשה במיוחד עבור רשויות שמירת הטבע.

במדינות שונות מופעלות תוכניות ללכידת הצפרדעים ולהפחתת מספרן. בין השיטות שבהן משתמשים אפשר למצוא לכידה ידנית בשעות הלילה, הצבת מלכודות, ניטור מוקדי רבייה, הסרת ראשנים ממקווי מים ומניעת שחרור זני צפרדעים חדשים לטבע. למרות המאמצים, במקומות רבים כבר קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, לאחר שהמין כבר התבסס באזור.