1,000 ימים למלחמה: המפקד שראה הכל משתף בזיכרונות מטלטלים מהחזית

עבור תמיר מנצור-כרמל, אדריכל ירושלמי, הרגע הבלתי נשכח בחייו אירע לפני כארבע שנים, כאשר קיבל את הפיקוד על פלוגה ב' בגדוד השריון, שהפכה מאז למשפחתו השנייה. "קיבלתי את הפיקוד בגיל 39, גיל מאוחר יחסית", הוא מספר. "תמיד אמרתי לחיילים שאנו 'תעודת הביטוח' של עם ישראל - משלמים כל שנה קצת ושמים בצד, בתקווה שלא נצטרך להפעיל את הפוליסה. בשבעה באוקטובר המדינה הפעילה את הביטוח, ואנחנו הגענו ונלחמנו. זכיתי להוביל את הפלוגה במשך שלושה סבבים ושנה של לחימה. עד עכשיו אנחנו ממשיכים לעשות סבבים של מילואים. מבחינתנו המלחמה לא פסקה, ואנו ממשיכים לשרת את עם ישראל".

האדריכל שהפך למפקד

כשתמיר מתבקש להציג את עצמו, הוא מתלבט מעט. עד פרוץ המלחמה היה לו ברור שהוא אדריכל וסמנכ"ל תכנון במשרד מוביל בירושלים, נשוי ואב לשלושה. אך מאז פרוץ המלחמה, התחושה מבחינתו היא שהוא איש מילואים במשרה מלאה – דואג וחרד לגורל חייליו, ומשרת מתוך תחושת שליחות עליונה.

"איפה לא הספקנו להיות?", הוא שואל. "בתחילה נקראתי לעלות עם הפלוגה לחרמון, לתגבר את הגזרה ואת הר דב. היינו שם בערך שבוע, בתחושה שבכל רגע חיזבאללה הולך לתקוף – והוא גם תקף. למחרת התקיפה התקשרתי למג"ד שלי כדי לדווח לו על מה שקרה, והוא עצר אותי: 'תגיד את זה למחליף שלך, אתה הולך כעת עם הפלוגה לעזה'. זו הייתה הפתעה מוחלטת. חשבנו שהמשימה שלנו תהיה להגן על רמת הגולן, ופתאום אנחנו יורדים דרומה.

"נלחמנו בעזה וחווינו שם הכל – עלייה על מטענים, פגיעות בטנקים, תקלות, רקטות, טילים. אין משהו שלא ראינו. ברוך ה' בפלוגה שלנו לא היו הרוגים, אך בגדוד היו, ואנשים רבים שעבדתי לצידם נפגעו באופן כזה או אחר. יצאנו מעזה כשלושה חודשים אחרי שנכנסנו, והבטיחו לנו שיהיו כמה חודשים של שקט. אלא שכחודשיים לאחר מכן כבר הוקפצנו שוב – בשיאה של המתקפה האיראנית.

"תפסנו את מסדרון נצרים במשך חודשיים, ומשם חזרנו לעזה. אמרו לנו 'רק חודש וזהו', אבל במהלכו פרץ התמרון מול חיזבאללה בצפון. שם הבנו דבר אחד – אנחנו לא סופרים את הימים ומחכים לחזור הביתה, אנחנו כאן בשביל עם ישראל. למרות שבכל פעם שנאמר לנו תאריך שחרור הוא נדחה, ובכל פעם שנקבע תאריך גיוס הוא הוקדם – אנחנו בחזית. מהסיבה הפשוטה: צריכים אותנו כאן".

מאיפה אתם שואבים את הכוח?

"האמת היא שאין כוח, ואני רואה את זה גם אצל החיילים שלי. המחיר שאנחנו משלמים הוא כבד. לא מזמן המג"ד הציג בפניי נתונים שלפיהם כ-80% מהאנשים בגדוד פוטרו, התפטרו, החליפו עבודה, ספגו פגיעה בקריירה או שלא קודמו. אני מזדהה עם זה באופן אישי, שכן כמנהל בכיר, החברה שלי נפגעת מזה בצורה חד-משמעית, וגם ההתקדמות האישית שלי נעצרת.

"אבל יש אמונה גדולה בצדקת הדרך. התחושה שלי היא שכל החיים בצבא, בסדיר ובמילואים, התאמנו והשקענו בדיוק כדי להגיע לרגע הזה. אז כיצד ייתכן שדווקא כשהגיע רגע האמת נרים ידיים? נכון שהמלחמה ארוכה ואף אחד לא ציפה לזה, אבל אתה לא מסוגל להגיד לא".

משימה של תיעוד

בתוך המרוץ הבלתי אפשרי של סבבי המילואים, לקח על עצמו מנצור-כרמל משימה נוספת: לתעד באופן אישי כל רגע שעובר עליו ועל הפלוגה שלו. "האמת היא שכבר ביום הראשון למלחמה התחלתי לנהל יומן, שבו כתבתי מדי יום בקצרה על מה שקרה", הוא משחזר. "באותו זמן לא שיערתי להיכן זה יתפתח. אבל מכיוון שקראתי כמעט כל תיעוד שיצא על מלחמת יום כיפור, וזה נושא שתמיד ריתק אותי, הבנתי מהר מאוד שאנחנו נמצאים ברגעים היסטוריים ומשמעותיים באותו קנה מידה. הרגשתי שכדאי שאתעד במדויק את מה שעשינו ואת מה שקרה סביבנו.

"בתוך כמה שבועות כבר היה בידי יומן עב כרס, והיה לי ברור שהחומרים האלה חייבים להישמר כתיעוד היסטורי. מיד כשחזרתי מהסבב הראשון, התיישבתי מול המחשב עם המחברת. השתמשתי בה כפלטפורמה שעוזרת לי להיזכר, ושפכתי את כל הזיכרונות פנימה. לאחר מכן נכנסתי לתהליך ארוך של שכתוב ודיוק הפרטים, כי היה לי חשוב שכל פרט בתיעוד הזה יהיה מדויק לחלוטין. לשם כך ראיינתי לא מעט מאנשי הפלוגה והגדוד, כדי לקבל זוויות מבט שהיו חסרות לי".

היה לי חשוב שכל פרט בתיעוד הזה יהיה מדויק לחלוטין (אילוסטרציה)

תוכל לספר על רגעים מיוחדים שתיעדת?

"מבחינתי רגע השיא היה בהתקפה על בית חאנון", הוא משיב. "היינו הכוח הראשון שנכנס לשם, לא היו יחידות לפנינו, ובעצם אף אחד לא באמת ידע איך ייראה התמרון הקרקעי. הכינו אותנו לכך שעזה מלאה במטענים, טילים וצלפים, ושאנחנו עומדים לנהל מלחמה בתוך התופת.

"במשך שבועיים התכוננו לכניסה הזו, וכשסוף-סוף הגיע הרגע להסתערות, הרגשתי שאנחנו מגיעים לשיא השיאים. מצאתי את עצמי מוביל הסתערות גדודית לתוך המקטע שהיינו צריכים לכבוש בבית חאנון, במלוא הכוח.

"אלו היו רגעים מלחיצים ומפחידים מאוד. הפחד הגדול שלי לא היה מכך שאפגע, אלא מכך שאולי מתוך הפחד לא אתפקד כנדרש, או שהחיילים שלי לא יתפקדו. אבל האמנתי שאם נעשה בדיוק מה שלמדנו – נעבוד על אוטומט, דרך שריר הזיכרון. מאותו רגע לקחתי את הניהול לידיים, חילקתי פקודות ועשינו הכל בדיוק כפי שהתאמנו".

תקופה מורכבת ויוצאת דופן נוספת הזכורה לו היטב היא הפסקת האש הראשונה, שנועדה לשחרור החטופים. "מהר מאוד גילינו שהפסקת האש הופכת ל'אש ללא הפסקה'", הוא מספר. "מאז שכבשנו את בית חאנון ועד לרגע שבו התחילה הפסקת האש, לא ראינו נפש חיה בכל המרחב. ופתאום, ביום הראשון להפוגה, בשעה שבע בבוקר, התחילו לנהור מכל כיוון אפשרי גברים, נשים וילדים.

"היינו חייבים להיות על המשמר באופן קיצוני: לזהות מי מחבל שעלול לפגוע בנו, ומצד שני איך להרחיק את האוכלוסייה האזרחית כדי שלא תיפגע. זו הייתה הפסקת האש הכי פעילה שיכולנו לדמיין. במהלכה, אגב, התברר לנו שמשחררים חטופים שהיו במרחק של שני קילומטרים מאיתנו. היה ברור לכולנו שההישג הזה קרה גם בזכות הלחץ שהפעלנו שם".

שליחות לדורות

בתוך הלוחמה והמבצעים המורכבים, מנצור-כרמל מציין שישנן גם התמודדויות יומיומיות עם הנושאים הבסיסיים והגשמיים ביותר: מה אוכלים בתוך טנק, איך ישנים, והאם בכלל מצליחים לעצום עין?

"אתה נכנס לטנק לפעמים ל-20 שעות רצופות, וחייב להישאר ערני ומפוקס", הוא מתאר. "אוכלים הרבה כדי להישאר ערים, שותים המון קפאין, ומדי פעם מנמנמים קצת בתורנות – לרוב בישיבה. בשבועות האחרונים של הלחימה כבר הייתה לנו פריבילגיה מיוחדת: לחלוץ נעליים למשך הלילה. עשינו תורנות, ובכל פעם צוות אחר זכה לזה.

"הדריכות תמיד הייתה בשיאה, כי ידענו שבכל רגע מישהו עלול לירות עלינו או לאיים עלינו. לא הקלנו ראש לרגע. השינה הייתה צמוד לשכפ"צים, תמיד בחדר פנימי, תמיד עם סרבל, נעליים וקסדה על הראש. גם כשיצאנו החוצה, אפילו למרחק של 20 מטרים, זה היה רק בזוגות ועם קסדות. אתה בעצם מסגל לעצמך צורת חיים אחרת. בשלב מסוים זו כבר לא מרגישה כמו תקופה של מלחמה – אלו פשוט הופכים להיות החיים שלך".

קרדיט: דניאל אסף

איך בתוך כל הדריכות הזו מוצאים פנאי ונפש לכתוב ולתעד?

"הצורך לעבד את יומני השדה האישיים שלי נולד ממש מתוך השגרה הזו", הוא משיב. "גדלתי על ספריו של אביגדור קהלני ועל מורשת הקרב של מלחמת יום כיפור. התיעודים ההם לא רק לימדו אותי היסטוריה, אלא ממש הכינו אותי מנטלית ומקצועית למלחמה הזו בתוך הטנק. הרגשתי והבנתי איך מלחמה באמת נראית ומרגישה עוד לפני שנכנסתי אליה.

"החלטתי להפוך את הכתבים לספר לו הענקתי את השם 'פלוגה ב' - יומן מלחמה', ונעזרתי לשם כך במימון המונים. השאיפה שלי היא שהתיעודים שכתבתי ישמשו באופן דומה את הדורות הבאים. כולנו מקווים שלא יהיו עוד מלחמות בעתיד ושלא נצטרך את זה, אבל אם המציאות תכתיב אחרת – זו חובה גמורה שהדורות הבאים יבינו, ילמדו וידעו בדיוק מה הלוחמים חוו בחזית, ויוכלו להכין את עצמם בצורה הטובה ביותר".

יש דברים שבחרת לא לכתוב עליהם בתיעוד שלך?

"השתדלתי להיות הכי פתוח ומפורט שאפשר ולא להסתיר דבר", הוא מודה, "אבל פה ושם נזהרתי בכבודם וברגשותיהם של אנשים כדי לשמור על פרטיותם. מעבר לכך, החומרים יעברו כמובן צנזורה צבאית, ויורדו דברים שאסור לפרסם מטעמי ביטחון מידע. אני לא יודע מה יימחק בסוף, אבל שום דבר לא יפגע בסיפור האמיתי ובחוויה של מי שיקרא את זה".

במבט לאחור, יש משהו שהיית עושה אחרת?

"בתחום יחסי האנוש", הוא משיב לאחר מחשבה קצרה. "אני חושב שהיו מקומות שבהם יכולתי לנהוג ביותר רגישות. אולי להבין מוקדם יותר שיש בעיות, קשיים או מתחים בין אנשים, ולפתור אותם בשלב ראשוני. במחשבה שנייה, גם זה מסר שחשוב לי להעביר לציבור: המלחמה מותחת את הנפש לקצה, והשמירה על החיבור האנושי בין הלוחמים היא משימה לא פחות גדולה מהלחימה עצמה. התפקיד שלנו הוא לנהל את המציאות הבלתי אפשרית שנקלענו לתוכה, ולהישאר בראש ובראשונה בני אדם".