למה אנשים מרגישים ריקים בדור השפע? התשובה הנפלאה של הרמח"ל

רמת הנוחות של היום נראית דמיונית - שפע של אוכל, מסעדות, חופשות, קניות, נוחות, בילויים וכל פינוק אפשרי במרחק נגיעה. ובכל זאת, דווקא בדור השפע הכי גדול, יותר ויותר אנשים מרגישים עייפים, ריקים וחסרי סיפוק אמיתי.

איך ייתכן שאדם מקבל כמעט כל מה שהוא רוצה, אבל עמוק בפנים עדיין מרגיש שחסר לו משהו שאי אפשר להסביר? רבי משה חיים לוצאטו, בספרו "מסילת ישרים, מגלה שהתחושה הזו הינה סימן לכך שהנשמה שלנו מחפשת דבר גבוה ועמוק יותר מכל מה שהעולם הזה מסוגל לתת.

כה דבריו:

"האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא. אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חז"ל רבים כולם בסגנון אחד: מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר".

הרמח"ל מביא מספר ציטוטים מחז"ל, המדמים את העולם הזה למקום וזמן ההכנה, ואת העולם הבא למקום המנוחה וקבלת השכר:

• "העולם הזה דומה לפרוזדור" (אבות ב, טז).
• "היום לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב).
• "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת" (עבודה זרה ב).
• "העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא לים" (קהלת רבה א, טו).

הרמח"ל מלמד שהעולם הזה הוא רק פרוזדור - מקום הכנה לחיים האמיתיים. לכן גם רגעי האושר כאן זמניים, ולכן האדם ממשיך לחפש משמעות עמוקה יותר, חיבור אמיתי יותר ושלמות שלא נגמרת.

"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא"

"ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה?

'"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון'. בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המוות. אחד מני אלף לא יימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית, וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה, כבר עבר ובטל מן העולם".

הרמח"ל מסביר שקשה מאוד לחשוב שכל מטרת האדם היא רק החיים בעולם הזה, כי כאשר מתבוננים בהם ביושר - הם קצרים, לא יציבים, ומלאים תנודות.

הוא מתחיל בשאלה פשוטה: מה באמת טיבם של חיי האדם כאן? גם כשיש רגעים טובים, האם יש בהם שלווה שלמה ויציבה? לרוב, גם תקופות של שמחה מלוות בדאגות, לחצים, מחלות, טרדות או פחדים עתידיים. אפילו כשחיים חיים מלאים וארוכים יחסית, רובם אינם עשויים מנחת רצופה אלא מעמל, מאמץ וקשיים. לא מדובר בהכחשת הטוב שיש בעולם, אלא בהצבה של פרופורציה: הטוב קיים, אבל הוא לא יציב ולא שלם.

מכאן ממשיך הרמח"ל ואומר דבר חריף: נדיר הוא מי שמצליח ליהנות מהעולם הזה. “אחד מני אלף” יגיע למצב של סיפוק מתמשך, וגם זה מוגבל בזמן. כי גם אם אדם יחיה מאה שנה, בסוף הוא עדיין עובר מן העולם, וכל ההישגים הארציים נשארים מאחור.

המסר של הרמח"ל אינו ייאוש, הפוך מזה: הוא מלמד שהעולם הזה אינו יכול להיות התכלית הסופית של האדם, מפני שהוא זמני, חלקי ולא יציב. לכן בהכרח יש מטרה עמוקה יותר לחיים, שאינה תלויה בעושר, בהנאה או באורך החיים עצמו.

"כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבה מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם למצבו בעולם הבא היא, ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו כעולם הזה, אלא אדרבה נאהב ונחמד ממנה. וזה פשוט".

הנשמה שואפת לחיי נצח

הרמח"ל מסביר שהנשמה אינה מרגישה שייכות עמוקה לעולם החומרי. היא אינה נמשכת אליו באמת באופן פנימי, אלא להפך - יש בה נטייה טבעית לחפש משמעות, אמת ושלמות שאינן מוגבלות לזמן, גוף ותאוות חולפות. לכן, כאשר האדם מתבונן בעצמו ביושר, הוא מגלה שגם כשיש הנאות בעולם הזה, הן אינן ממלאות את עומק הנפש לאורך זמן.

מכאן מובן שלא מסתבר שמטרת האדם תהיה דבר שהנשמה עצמה דוחה ואינה מוצאת בו סיפוק אמיתי. לכן מסיק הרמח"ל שהתכלית האמיתית של האדם אינה כאן, בעולם הזה, אלא בעולם הבא - עולם שבו הנשמה יכולה לבוא לידי ביטוי שלם, ללא מגבלות החומר. לשם כך ניתנה הנשמה בגוף: כדי לעבוד כאן, בעולם הזה, ולהרוויח את שכרה במצב שבו היא תוכל ליהנות ממנו באמת.

אולי זו הסיבה שגם בדור של שפע, נוחות וטכנולוגיה - כל כך הרבה אנשים עדיין מחפשים משמעות, שלווה פנימית ואור אמיתי. כי עמוק בפנים, הנשמה זוכרת שהיא נבראה למשהו גדול יותר.

"והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו, ויקר העבודה אשר בידינו. כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי אשר בלעדם לא יושג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכוח קיבוץ כל האמצעיים אשר נמצאו, ואשר שימשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם כמו שכתבתי. וזה ברור".

הרמח"ל מסביר כי לאחר שהבנו שתכלית האדם היא בעולם הבא, ניתן להבין את חשיבותם של המצוות – שהם המביאות אותנו אל השלמות האמיתי.

"מעתה ודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק, כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדותם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו".

"כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם"

לאחר שהרמח"ל ביסס את ההנחה שהעולם הזה הוא רק פרוזדור ואמצעי להשגת התכלית האמיתית, שהיא השלמות והשכר בעולם הבא, הוא מגיע למסקנה המעשית. הרמח"ל משתמש בדימוי חזק ומובן מאוד: כאשר אדם עוסק בחומרים זולים או יומיומיים, הוא לא מדקדק בכל גרם. סטייה קלה במשקל אינה קריטית. אולם כאשר צורף או סוחר שוקל זהב ופנינים, הוא משתמש במאזניים רגישים ביותר ומדקדק עד לרמת המיליגרם, מכיוון שכל פירור שווה הון עתק.

המצוות והעבודה הרוחנית של האדם בעולם הזה הן "הזהב והפנינים" האמיתיים. הסיבה שצריך להקפיד על כל פרט ופרט בהלכה ובמעשים הטובים "בתכלית הדקדוק" היא לא מתוך קטנוניות, אלא מתוך הבנת גודל הערך. כל מצווה, כל כוונה וכל מעשה קטן מעצבים את הנצח של האדם.

כלומר, הדקדוק בהלכה ובמצוות אינו נטל, אלא זכות הנובעת מיוקר המוצר. מי שמבין שהמצוות הן המטבע שבו קונים את חיי הנצח, יתייחס לכל פרט בהן בחרדת קודש ובזהירות, בדיוק כמו שסוחר פנינים שומר על הסחורה היקרה ביותר שלו.