סיפור מהחיים: מאפה החצילים של סבתא

המושגים "אבא" ו"אמא" תמיד היו זרים לי. לא גדלתי כיתומה, ובכל זאת היו מי שכינו אותי כך, יתומה של הורים חיים. הורי היו שקועים כל אחד בעולמו. אבי היה אדם מסוגר, טרוד בעצמו ובחסר תמידי שליווה אותו כל חייו; לא מתוך אכזריות, אלא מתוך עצב עמוק שלא ידע להשתחרר ממנו. אמי הייתה אשת קריירה מובהקת. עולם העסקים ריתק אותה, ואני ואחי היינו עוד משימה שצריך למצוא לה פתרון.

כילדה למדתי להתכנס בתוך עצמי. נתתי לדמיון לקחת אותי למקומות אחרים – בתים שבהם הורים נוכחים בחיי ילדיהם, מחייכים אליהם, צוחקים איתם, יוצרים יחד תחושה פשוטה של משפחה.

בלילות הייתי מנהלת שיחות חרישיות עם הלבנה. בכל לילה חיפשתי אותה בעיני, מספרת לה את כל מה שעבר עלי. היא הייתה עבורי מעין תחליף לדמות ההורה שחסרה לי כל כך. תחליף חלקי ועלוב למדי. אחרי הכל, שום לבנה לא מלווה אותך, כילדה נרגשת, אל שערי כיתה א', לא מתווכת לך את הבעיות החברתיות שאת נקלעת אליהן, לא עוזרת לה לפענח את המבוכים החברתיים של בית הספר. שום לבנה גם לא יכולה להיות אבא שמרים אותך גבוה באוויר וצוחק איתך בקול גדול; אבא שיודע לסדר עניינים עם ילדי השכונה, או לומר את אותם משפטים חכמים ובטוחים שהבנות בכיתה שלי נהגו לצטט בגאווה. תמיד היה משהו בדרך שבה הן אמרו "אבא שלי אמר", כאילו המילים עצמן זקפו להן את הגב והעניקו להן כוח, ובתוכי היה מתעורר געגוע עמוק לדבר שמעולם לא באמת היה לי. חלמתי שגם לי יהיו סיפורים כאלה, על אבא שמחפש בשבילי תשובות בספרים, או על אמא שמקבלת את החברות שלי בבית, יושבת איתי להכין שיעורים ומדליקה מוזיקה סתם כך, רק כדי לרקוד יחד.

ראיתי את החברות שלי – וקינאתי. ראיתי את בנות הדודות שלי, והלב שלי נצבט. לא הבנתי איך דודה שלי כל כך אמא לילדים שלה, ואמא שלי – אחותה – שונה כל כך. לפעמים ניסיתי לבקש מאמא קצת יותר יחס, אך גם אם לא התרגזה עלי או הרחיקה אותי מעליה, היא היתה פוקחת עיניים מתפלאות. "מה חסר לך, טליה?", היתה שואלת. "תראי את אריאל אחיך, הוא נהנה ממה שיש לנו בבית ויודע להעריך. רק את תמיד מצוברחת, ושום דבר לא טוב לך". זה היה הכי הרבה שיכולתי לקבל ממנה, ממש רגעי חסד. זה לא גרם לי להפסיק. ניסיתי כל דרך שבה יכולתי למשוך את תשומת לבה. הפסקתי ללמוד. רבתי עם חברות, ממררת את חייהן ואת חיי המורות, הובלתי מעשי ונדליזם, את כל זעמי פרקתי. המנהלת זימנה את הורי, שכמובן לא הגיעו. לאחר התרעה נוספת ואיום שאם לא ישתפו פעולה היא תאלץ להוציא אותי, אמא הגיעה. אבא לא. המנהלת דיברה, גם המורה, וכשחזרתי הביתה באותו יום, מצאתי אמא זועמת. לא על ההתנהגות שלי... כל הזעם שלה היה שבגללי היא נאלצה להפסיד יום עבודה, ופגישות חשובות שנאלצו להידחות. בלילה ניסיתי להקשיב לשיחה שלה עם אבא. אולי לו היא תספר, תשתף במה שקרה היום בבית הספר? אולי אבא יעורר וישאל אותה איך היה בפגישה עם המנהלת? הוא ידע שהיא הלכה, כי לילה לפני כן הם רבו מי ילך לבית הספר... אבל לא. אבא לא שאל, ואמא שכחה מזה, או לפחות כך היה נראה, ואני הבנתי שוב: לאף אחד לא אכפת ממני. זו היתה המחשבה הילדותית שליוותה אותי.

קרן האור היחידה בחיי היתה סבתא. סבתא היתה הדמות הכי מנוגדת לבת שלה, אמא שלי. בן אדם חי וחם כל כך, עם זרועות מושטות קדימה תמיד. מקטנות הרגשתי שהיא יודעת. בשקט היתה עוקבת אחרי, מלווה אותי בצמתים החשובים בחיים. בכל חופש הייתי נוסעת אליה, לחודש לפחות. אף אחד לא ביקש שאחזור הביתה, ולי היה טוב מספיק כדי לרצות להישאר. החודש הזה בשנה הטעין אותי בהרבה כוח. מידי פעם הייתי משתפת את סבתא בתהיות שלי על אמא שלי, והיא היתה מנסה להסביר לי שאמא אוהבת אותי, בדרכה שלה. היא היתה מחבקת אותי חזק, והרגשתי את הלב שלה בוכה איתי. הבנתי כבר אז שאמא היא סוגיה עצובה גם בשבילה.

ההתנהגות שלי הלכה והידרדרה. הגעתי להתקפי זעם קשים בגיל צעיר מאוד, זה היה כמעט בלתי נתפס. לא יודעת מי הציע את ההצעה ואיך התקבלה ההחלטה, אבל יום אחד אמא הודיעה לי שאני עוברת לגור בבית של סבתא, וללמוד בבית הספר שבמושב שלה. התרגשתי, קפצתי משמחה. השתקתי את היצור הקטן שצייץ לי בלב את הצד האחר של הסיפור: אני מיותרת, לא רוצים אותי. הדחקתי את הידיעה הזו עמוק בתוכי, והנחתי לקרן האור שהיא סבתא להאיר לי את החושך.

למרות הקושי בפרידה מהסביבה שהכרתי, החיים אצל סבתא פתחו לי דלת חדשה. סבתא מילאה את חיי, את לבי. היו לי כתף להישען עליה, וחיבוק גדול ומנחם. בפשטות, סבתא הצילה אותי.

בבית הספר שבמושב בניתי את עצמי. רכשתי חברות, למדתי מושגים של יחסי גומלין, אהבה, שנאה, קנאה. כל מה שהרגשתי קיבל שם וצבע. למדתי להשתמש בארגז הכלים שסבתא, בשיא הפשטות שלה, העניקה לי ברוב חכמתה. סבתא היתה כל עולמי. אהבתי אותה כל כך, היא היתה העוגן שלי.

*

כשהייתי בת 13 חזרתי הביתה מיום לימודים עמוס במיוחד. שקט קידם את פני, וזה היה מוזר. רק כשנכנסתי לסלון ראיתי את סבתא, שעונה על הכורסה בתנוחה מוזרה, צבע פניה משונה. הבנתי שקרה לה משהו נורא. צעקתי לעזרה.

אמבולנסים, סירנות. עצב עמוק השתלט על כולי. לא ידעתי איך להתמודד מולו. שכנה הניחה עלי יד. ברוך דיין האמת.

"דום לב". "צדיקה שלא סבלה". "מיתת נשיקה". המושגים פרחו מעל לראשי. בור ענק נפער בי. שוב התערערו חיי. שוב נאלצתי לחזור לבית ילדותי, להורי, לאחי. הפעם כבר הייתי גדולה מכדי לדבר עם הירח, וקטנה מכדי לאבד את קרן האור היחידה שלי. הכעס שהשתלט עלי היה נורא, עוצמתו היתה אדירה. הרגשתי שבורא עולם זנח אותי, חלילה, זרק אותי לאנחות. לא רציתי להכיר בו. עזבתי הכל. כפשוטו.

נכנסתי לדיכאון. התמכרתי לחומרים מסוכנים, שוטטתי ברחובות, מחפשת בית, מקום. לאף אחד לא היה אכפת ממני, כך הרגשתי.

*

אך לאישה אחת כן היה אכפת. שמה היה ורד, והיא יצאה מידי לילה לכיכרות, מלקטה אותנו, בת אחר בת, ממאורות איומות, ממדרגות חשוכות. היא לא ויתרה לי. ניסיתי אותה, אוהו, כמה אתגרים הצבתי בפניה. עשרה ניסיונות, ובכולם עמדה בכבוד. נאלצתי להפנים: יש נפש אחת ביקום שאכפת לה ממני. נכנסתי לבית שהיא פתחה לי. המראה התמהוני שלי לא הרתיע אותה ולא את בני הבית. הייתי רצויה, לראשונה מאז שסבתא הלכה לעולמה.

לראשונה מזה מספר שנים התארחתי בסעודת שבת. מידת הכרת הטוב היתה מושרשת בי, ואני השתדלתי לכבד את מארחי. בתוך שלל המאכלים שעל השולחן, ורד הגישה מאפה חצילים. זו לא מנה שפוגשים לעיתים קרובות, אבל אני הכרתי אותה מקרוב – מהבית של סבתא. זה היה מתכון הדגל שלה, ואפילו זיכרון הטעם שלו העלה רוק בפי. ועכשיו הוא כאן, מולי. הריח אותו הריח, ועם האדים שהשתרגו ממנו ראיתי את דמותה של סבתא מסתכלת עלי, כאן ולא כאן. ורד שידלה אותי לאכול, ממליצה בכל לב על המאפה, לא מודעת למה שמתרחש בתוכי.

אפילו הטעם, אותו הטעם. בשום מקום לא ראיתי את המאפה הזה, רק אצל סבתא, ועכשיו אצל ורד. פתאום סבתא היתה חיה כל כך. החמאתי לוורד על המאפה, ושאלתי מאיפה המתכון המדהים הזה. היא שמחה כל כך שטעמתי. "נכון שזה מיוחד? לפני שנים התארחתי אצל אישה מדהימה שפתחה לי בית, ואצלה טעמתי את המאפה הזה. אהבתי אותו כל כך שביקשתי ממנה את המתכון, אף על פי שאז לא ידעתי אפילו להפריד ביצה... היא ישבה והסבירה לי את המתכון בסבלנות אין קץ, עד שהצלחתי להכין אותו כהלכה".

"מעניין", אמרתי לה. "חשבתי שזה מתכון של סבתא שלי, לא ידעתי שעוד אנשים מכינים אותו".

"מיהי סבתך?", היא שאלה, ואני סיפרתי לה על הדמות הזו, שכה חסרה בחיי. לקראת סוף הסיפור, ראיתי שעיניה מתמלאות דמעות. "היא גרה במושב...?", שאלה, והזכירה את שם המושב שבו גרנו, סבתי ואני. ההבנה נחתה עלי. כמה אופייני לסבתא לפתוח דלת לבחורה שמחפשת בית, כמה אופייני לה ללמד אותה, בסבלנות אין קץ. התחבקנו. לרגע ניסיתי להריח בה את הריח של סבתא, קרן אור שהיא דאגה לשמור לי גם אחרי לכתה.

הרגשתי שסבתא משגיחה עלי מלמעלה, וידעתי שהיא מצפה ממני רק לדבר אחד – שאחזור הביתה. שאחזור לה', לתורתו ולמצוותיו. כך היא חינכה אותי, לאמונה הזכה והתמימה שלה, שהיתה לאורך שנים גם המשענת שלי. באותם רגעים הרגשתי מושגחת כל כך, שמורה. יש לי כוחות, ויש אנשים טובים בדרך, ואפילו סבתא מחייכת אלי משמיים.

זו היתה ההתחלה של המסע. הפעם כבר היו לי כוחות, בגרות ועוצמות שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. כוחות שדחפו אותי לפסוע קדימה. לנצח.