יצחק כמעט התעלף: "במשך שנה האכלת את הכלב שלי"

שני יהודים, שותפים בעסק התכשיטנות והיהלומים, חיו בארצות הברית. האחד מהם, ר' יצחק, היה יהודי חסידי שומר מצוות. שותפו, לעומת זאת, היה רחוק מאוד מחיי תורה ומצוות. החסיד ניסה להראות לשותפו את היופי בחיי תורה ובשמירת מצוות, אך נראה היה כי הדברים נופלים על אוזניים אטומות.

באחד הימים נפטרה אשת השותף. כשבא שותפו החסיד לנחמו וראה כי הוא שרוי באבלו, חשב כי עתה היא שעת הכושר הנכונה, והחל לשדלו בדברים כי כדאי לו להתחזק בתורה ומצוות לעילוי נשמתה. הפעם, שלא כבפעמים קודמות, נפלו דבריו על אוזניים קשובות. השותף הרהר והשיב כי היה רוצה להתחזק בכשרות, אך היות שאשתו איננה, ומסעדה כשרה אין באזור מגוריו, וגם בניו ומשפחתו אינם שומרי מצוות - יהיה לו קשה מאוד לבשל לעצמו, ולכן הוא נמנע מכך.

חברו יצחק, שהיה ירא שמים גדול, השיב לו מיד: "אני אארגן בשבילך אוכל בכשרות מהודרת, ואשלח אותו ישירות אליך הביתה".

השותף הסכים, ומאז מדי שבוע הקפיד ר' יצחק לנסוע למסעדה כשרה למהדרין, לקנות ממיטב המאכלים שיספיקו למשך שבוע שלם, ולהביאם לבית שותפו. הנסיעה הארוכה ועלותו הגבוהה של המזון הכבידו מאוד על ר' יצחק, אך בכל פעם התחזק במחשבה כי בזכותו יהודי אוכל בכשרות מהודרת. כך עברה שנה תמימה בלא להפסיד אף שבוע.

עברה השנה. באחת הפעמים שהביא ר' יצחק לשותפו את מזונותיו, פנה אליו הלה ואמר לו: "ידידי יצחק, אני מעריך אותך מאוד על כל השנה האחרונה, אך כבר הבאת די. מהיום והלאה הינך פטור ואינך צריך להביא לי יותר, אינני רוצה שתמשיך לטרוח למעני".

ר' יצחק לא רצה לוותר על הזכות הגדולה והתעקש להמשיך בהסדר. ענה לו השותף: "אל תכעס עלי, אך דע לך שבמשך כל השנה האחרונה לא אכלתי כלל ממה שהבאת לי. אכלתי משלי, אוכל לא כשר…".

החסיד לא ידע את נפשו וחשב כי הוא הולך להתעלף. "מדוע?", שאל בזעזוע, "מה אכפת לך לאכול אוכל כשר ומשובח?". השותף השיב כי האוכל שהביא היה מלוח במקצת לטעמו, ומאחר שהוא אינו אוהב מלח, העדיף לאכול את האוכל הרגיל שלו, נטול המלח.

בתמיהה מהולה בכאב שאל ר' יצחק: "ובגלל טיפת מלח זרקת אוכל של שנה שלמה לאשפה? הרי השקעתי בכך כסף ומאמץ!"

"אל דאגה", הרגיעו השותף, "כספך לא ירד לטמיון כלל, וחלילה לא זרקתי דבר לאשפה. את האוכל הגשתי בכל שבוע לכלב השומר שלי בבית. הוא דווקא אוהב מלוח, ולא הותיר ממאכליך מאומה. כפי שעיניך רואות, הכלב השמין מאז והתפטם כדבעי – הכל בזכותך ובזכות מאכליך. אכן תודה רבה, אך מעתה ואילך אסתדר לבדי ואינך צריך לטרוח עבור הכלב...".

ר' יצחק נאלם דום. ליבו נשבר לרסיסים בקרבו והוא סירב להאמין למשמע אוזניו. "מה?!", חשב בכאב, "טרחתי, עמלתי, הקדשתי מכספי ומזמני בעבור כלב?! סברתי לתומי כי יהודי נוסף בדרך אל האור, והנה התבדיתי. אוי לי, מה פשעי ומה חטאתי כי נתקיים בי בהידור 'לכלב תשליכון אותו'. הרי בסך הכל רציתי להועיל ליהודי חברי, והיה זה שכרי? שנה של מסירות נפש כדי לְזַכּוֹת כלב באוכל גלאט מהדרין?!".

עברו מספר שנים. על דלת בית באזור היהודי בברוקלין דפק סטודנט צעיר, ובפיו בקשה: במסגרת לימודיו באוניברסיטה הוא לומד על תרבויות שונות, וחפץ לעקוב מקרוב אחר חיי היהודים ואורחותיהם. בעלת הבית נענתה לבקשה, הכניסה אותו לביתה במאור פנים, וכיבדה אותו במנת דגים מכובדת שסיימה זה עתה לבשל לכבוד שבת. הרעב הכה בו, והוא נענה להצעתה בחפץ לב.

סבר הפנים היפות שבהן התקבל הפתיע אותו מאוד; הוא לא הכיר הכנסת אורחים ונדיבות כזו מימיו. הוא הודה למארחת בהתרגשות, ולאחר מכן הוסיף בחיוך: "סבא צדק".

בעלת הבית התפלאה ושאלה אותו לפשר דבריו. השיב הסטודנט: "סבי תמיד היה אומר לי כי אין כמו העם היהודי במאור פניו ובהכנסת האורחים שלו. עתה אני רואה בעיניי שהוא צדק לחלוטין".

"ומניין ידע זאת סבך?", שאלה בעלת הבית בסקרנות. השיב הסטודנט: "זהו סיפור ארוך. הכול החל כאשר סבתי נפטרה לפני מספר שנים. יהודי אורתודוקסי אחד הביא לסבא מנות אוכל משובחות מדי שבוע בשבוע. סבא שלי אמנם לא אכל מהן מחמת מליחותן והיה מגיש אותן לכלבו, אך תמיד היה משנן ומבהיר לנו שעלינו ללמוד מאורחותיו של אותו יהודי, על הלב הרחב והאכפתיות שלו לזולת. במסגרת לימודיי הסתובבתי בקרב קהילות רבות, אך עתה נוכחתי לדעת כמה סבי צדק לגבי טוב ליבם של היהודים".

"אולי ידוע לך איך קראו לחברו של סבך?", שאלה בעלת הבית, כשליבה החל להלום במהירות.

"יצחק", השיב הסטודנט בפשטות. "הלוואי ואזכה למצוא פעם את האיש החם והנלבב הזה".

אמרה בעלת הבית בדמעות: "אותו יצחק שהיטיב עם סבך הוא בעלי. מיד אקרא לו".

ר' יצחק הגיע לסלון, פגש את הנכד והחל לשוחח עימו בנעימות. הקשר בין השניים נמשך, והנכד גילה התעניינות הולכת וגוברת בשורשיו. לאחר תקופה, שב אט אט אל יהדותו, החל לשמור תורה ומצוות עד שנעשה בעל תשובה גמור.

ומי גרם לכל זה? אותו אוכל שהובא במסירות נפש והוגש בסופו של דבר לכלב. אוכל זה, שהיה גדוש באהבת ה' ובאהבת ישראל, לא ירד לטמיון - הוא שימר את הערכת היהדות בלב הסב, והשיב נשמה קדושה למקורה.

סופו של הסיפור מרגש לא פחות: כשנה לאחר שהנכד חזר בתשובה, שב גם הסב, השותף לשעבר, על עקבותיו בתשובה שלמה, והתקיים בהם הכתוב: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". וכל זה קרה בכוחו של אותו אוכל כשר שהוגש במשך שנה שלמה ל... כלב.

גאב"ד חרדים, הרב אשר אנשיל כ"ץ, שסיפר סיפור נפלא זה, הוסיף: אין מעשה טוב שיורד לטמיון או נשכח. שום מצווה או מעשה נכון אינם שבים ריקם - כולם פועלים טובות גדולות ונצורות, אם במוקדם ואם במאוחר. דבר זה הוא תשובה ניצחת ליצר הרע, המגיע בתחבולות ובחלקלקות לשונו ומנסה לרפות את ידי האדם באומרו: "מה ייתן ומה יוסיף לך מעשה טוב זה? הרי אינך רואה שום תוצאה!". אך אנו צריכים לדעת כי כל מעשינו בספר נכתבים, ויבוא היום והם יפעלו את פעולתם. אין שום מצווה או לימוד תורה שהולכים לאיבוד.

לפעמים מתגנבת לאדם מחשבה מחלישה לליבו, לאמור: "הלוא כזורע לריק הנני, אני מתאמץ ואינני רואה פרי בעמלי". אך התשובה ברורה: שום דבר טוב אינו הולך לאבדון, ובבוא הזמן עוד נזכה לראות כי "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ".

זה בדיוק מה שאמר שלמה המלך בחכמתו: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ". גם אם לא תראה את תוצאת מעשיך תכף ומיד, עשה אתה את שלך - וההבטחה האלוקית היא ששום דבר טוב לא הולך לריק, ובסופו של דבר, הוא יימצא.