מצמרר: גם בדרך לשבי - לא ויתר על כבוד שבת

שנת תש"ח, הרובע היהודי במצור. ביום שישי י"ט באייר הוכרזה הפסקת אש, ובמפקדת הלגיון הירדני התנהל משא ומתן על כניעה. הגברים הולכים לשבי. הדמעות זולגות ללא שליטה. אנשים הולכים הביתה לארוז חבילות, מקווים שיורשו לקחתן. גם הרב שלמה מן ההר ואשתו עולים לביתם שברובע היהודי, מפנים את שברי האבנים מהדף ההפגזות שחדרו לבית.

ר' שלמה פונה למטבח, בפינה עמדה הטנג'ה – חבית חרס גדולה – שלהפתעתו לא ניזוקה בהפגזות, הרים את המכסה וגילה שהיא מלאה מים. "נפלא, אתרחץ בה לכבוד שבת, ויהי מה!", אמר. ר' שלמה הוריד את המזוזות, עטפן במטפחת והכניסן לתיקו, אשתו מחתה את הדמעות מעיניה והמשיכה להוציא בגדים מן הארון. ר' שלמה ניגש למזנון והוציא את פמוטות הכסף – ערב שבת היום. קשר את ארבעת הקצוות של שמיכת הצמר והוריד אותה לחצר.

בחצר שררה מהומה. חבילות נערמו, אנשים התרוצצו אנה ואנה, אחרים עמדו מוכי הלם. הולכים לשבי. מי יודע כמה נסבול שם, האם נשוב אי פעם למשפחתנו. לא נראה היה שאיש מכל הצבור נותן את דעתו על השבת הקרבה. אבל ר' שלמה עלה שוב הביתה, הפעם לבדו. ניגש לארון, הוציא את חליפת השבת, חולצה לבנה, מגבת… וערך רחצה כדת וכדין. אמנם המים היו קרים, אך עם כל נטלה ונטלה ששפך על עצמו אמר: הריני מתרחץ לכבוד שבת קודש!

באשמורת בוקר יום השבת הגברים יוצאים לשבי הלגיון לירדן. בצהרי היום מגיעים למחנה בלב המדבר. מעמידים לפניהם דודים מלאי מים. אנשים דוחפים, כבר שעות ארוכות שלא שתו דבר. בראותו את המהומה, ביקש המפקד להשליט סדר והדבר לא עלה בידו. "מי כאן 'מוכתר' (המנהיג)"? קרא נרגז, אך איש לא ענה לו. "מי כאן 'מוכתר'?" צעק שוב כשהוא סוקר את הקהל הנדחק סביבו. פני הכל היו שחורים מפיח ומעשן המלחמה. הבגדים שלא הוחלפו שבועות מאובקים ומוכתמים. לפתע בלט לעיניו איש אחד רחוץ למשעי, לבוש חליפה נקייה ויפה, חולצה לבנה… איש זה היה ר' שלמה מן ההר. "אתה המוכתר!" צעק, "מדוע אינך בא כשאני קורא לך?".

באין בררה, הבקיע לו ר' שלמה מעבר בין האנשים והתייצב על יד המפקד. "תחלק מים", פקד עליו הירדני. מאותו יום ראו בו מפקדי המחנה את המוכתר של השבויים. הכבוד שרחשו לו עקב כך סייע לו רבות להקל על תנאי השבי של כל יהודי המחנה. כך במשך תשעה חדשים, עד אשר זכו להשתחרר ולשוב הביתה בשלום.

סיפור זה סיפר הרב מן ההר שלוש שנים לפני פטירתו. באותה תקופה כבר חלה והיה עסוק הרבה בחשבון נפש. הוא שאל את עצמו איך בעד מצווה של רחצה לכבוד שבת שקיים ביום הכניעה, בין כל רגעי המהומה, זכה לכבוד ולזכיות מיוחדות במשך כל חדשי השבי. לבסוף הגיע למסקנה, שמצווה שאדם מקיים 'באמצע בלגן', 'בעיצומה של טרדה', 'באין יישוב הדעת' - ערכה רב עד מאוד!

מסופר על אימו של הגאון רבי אשר אריאלי, ששאלו אותה במה זכתה לבן שכזה. על כך ענתה: כדאי לדעת, יש אנשים שחושבים שבשביל להתפלל צריכים השראה מיוחדת, זמן מיוחד בו מתאפשר לבכות ולהתחנן, והתפילה תישפך מהלב… 'ואשפוך את נפשי לפני ה", ומחכים להזדמנות הזאת, והיא לא מגיעה...

"לא להיות טיפשים!", אמרה אימו של ר' אשר, "השמיים פתוחים 24 שעות ביממה. הקב"ה נמצא! ויש לפנות אליו, לבקש ממנו! בין אם 'הולך' או לא 'הולך', יש 'השראה להתפלל' או שאין יישוב הדעת – זה לא משנה, יש לעזוב את כל המסביב, ופשוט להתפלל. לא להמתין עד הרגע בו מתעורר הלב לבקש 'באמת', רק בתוך ה'באמצע' הזה, בתוך הבלגן הזה שבתוך הלב, בתוך כל הטרדות להשחיל כמה בקשות ותפילות, אין לנו מושג כמה ערכן רב".

חז"ל אומרים: "יפה פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער" (אבות דרבי נתן ג', ו'). כלומר: שכר מצווה שנעשית בקושי הוא פי מאה משכר אותה מצווה כשהיא נעשית בלא קושי. אלו גם דבריו של התנא בן הא הא במסכת אבות: "לפום צערא - אגרא" (מסכת אבות ה', כ"ב). לפי הצער והמאמץ שהתאמצנו בקיום המצווה - כך יהיה השכר.