מרגישים שהתפילות שלכם נתקעות בתקרה? הסוד הזה ישנה הכל

רבים מאיתנו חשים את התחושה הקשה הזו בכל פעם שהם פותחים את סידור התפילה: "מי אני בכלל שתפילתי תזיז משהו בשמיים?". ברגעים של חושך והסתר פנים, קל להרגיש קטנים וחסרי השפעה מול חורבן הבית והגלות הארוכה. הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים", מגלה לנו כי לא רק שהקדוש ברוך הוא מקשיב לכל תפילה, הוא מצפה ומייחל דווקא לתפילה האישית שלכם. בואו ללמוד מדוע העולם כולו נברא בשבילכם, ואיך הצער הפרטי שלכם על כבוד שמיים גורם לשמחה שאין לה שיעור במרומים.

כך כותב הרמח"ל במסילת ישרים פרק י"ט:

"הנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאווה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד שמו יתברך, והוא מה שאמר התנא דבי אליהו... 'ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים...' ויתפלל תמיד על גאולתן של ישראל והשבת כבוד שמיום לעילוי".

ממשיך הרמח"ל וכותב:

"ואם יאמר אדם: 'מי אני ומה אני ספון (חשוב) שאתפלל על הגלות ועל ירושלים? המפני תפילתי יכונסו הגלויות ותצמח הישועה?'. תשובתו בצידו, כאותה ששנינו 'לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם' (סנהדרין ל"ז). וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים כל זאת, ואף שלא תיעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן, או מאיזה טעם שיהיה - הנה הם עשו את שלהם, והקדוש ברוך הוא שמח בזה".

הרמח"ל מגדיר את האדם החסיד לא רק כמי שמקיים מצוות בדקדוק, אלא כמי שליבו כואב את כאב השכינה. אדם כזה מבין שהגלות והחורבן אינם רק צרה פיזית של עם ישראל, אלא הם "מיעוט כבודו יתברך". בעולם שבו בית המקדש חרב, נוכחות ה' בעולם אינה גלויה כפי שהייתה צריכה להיות. לכן החסיד "מצטער צער ממש" ומתאווה לגאולה - לא מסיבות אישיות, אלא כדי ששמו של הקדוש ברוך הוא יתעלה ויתגדל בעולם.

בהמשך דבריו נאבק הרמח"ל בתחושת חוסר הערך, ונוגע בנקודה פסיכולוגית ורוחנית עמוקה: הייאוש. אדם עלול לחשוב שתפילתו היא "טיפה בים", ושאין לו את הכוח הרוחני להביא את הגאולה או להשפיע על מהלכים היסטוריים אדירים.

הרמח"ל דוחה טענה זו בתוקף באמצעות שני יסודות:

1. בשבילי נברא העולם: הוא מזכיר את דברי המשנה בסנהדרין, הקובעת שלכל יחיד יש חשיבות עולמית. האחריות על גורל העולם והגאולה מוטלת על כתפיו של כל אדם כאילו הוא היחיד שקיים.

2. חובת ההשתדלות הרוחנית: התפקיד של האדם הוא "לעשות את שלו", גם אם לא נעשית בקשתו.

החידוש המרגיע והמעודד של הרמח"ל הוא שגם אם התפילה לא נענתה מיד - היא לא הלכה לאיבוד: "ואף שלא תיעשה בקשתם... הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה". עצם העובדה שהבן מתעניין בכבודו של אביו, מצטער בצערו ומבקש את קרבתו, גורמת נחת רוח עצומה לפניו יתברך. הקדוש ברוך הוא שמח בבניו שאינם שוכחים את ירושלים ואת גלות השכינה, ורואה בבקשה עצמה ערך עליון, ללא קשר לתוצאה המיידית.

מן הדברים עולה, כי הרמח"ל קורא לנו לאמץ "מבט של חסיד": לא להסתפק בעבודה אישית, אלא לשאת על הלב את כבוד שמיים ואת גאולת ישראל. הוא מלמד אותנו שאין תפילה קטנה מדי, ואין אדם שאינו חשוב מספיק כדי לעורר רחמי שמיים. העבודה הנדרשת מאיתנו היא עצם הכמיהה והתפילה, והן אלו שמשמחות את הבורא.