כלת התנ"ך: "ידעתי שהלחץ עלול להפיל אותי, התפללתי על כך המון"

זה היה אחד הרגעים המותחים ביותר על בימת תאטרון ירושלים. מול קהל נרגש, במעמד שר החינוך, יו"ר הכנסת וראש עיריית ירושלים, עמדה הודיה כהן, תלמידת כיתה י"א מאולפנת בהר"ן. השאלה המכרעת הופנתה אליה, והתשובה "באר לחי ראי" היא שחתמה את גורל התחרות והפכה אותה לכלת חידון התנ"ך העולמי לנוער לשנת תשפ"ו.

"באותו רגע לא באמת עיכלתי", היא משחזרת, לאחר שגרפה לזכותה הישג מרשים מול 16 מתמודדים משבע מדינות. "מרוב התרגשות כמעט עניתי תשובה לא נכונה. רק כשזה נאמר, הבנתי שזהו – זכיתי".

בית עם אהבת תנ"ך

הודיה, תושבת גדרה ואחות בכורה לתשעה אחים, גדלה בבית שבו התנ"ך הוא לא רק ספר על המדף אלא חלק מההווי המשפחתי. "אנחנו משפחה תורנית מאוד", היא מספרת. "תמיד לומדים אצלנו פרשת שבוע סביב שולחן שבת, חדים חידות ומחלקים חטיפים לזוכים. כשהיינו קטנים היינו עושים הצגות על סיפורי התנ"ך, והכל נעשה בצורה חווייתית וכיפית".

למרות הרקע המשפחתי, המסלול לכתר לא היה מובן מאליו. "האמת? תמיד אהבתי לשמוע תנ"ך", היא אומרת, "אבל לא ראיתי בו מקצוע ולא הרגשתי חיבור מיוחד. לא חשבתי שאני מסוגלת להתמודד בחידון. זה היה נראה לי משהו ששמור לגאונים בלבד. תמיד ראיתי את עצמי כילדה שלא אוהבת ללמוד, והדבר לא משך אותי ולא דיבר אליי כלל".

השינוי הגדול קרה באולפנה. הודיה ראתה קבוצה מחברותיה לומדת למבחן - ביניהן אמונה כהן, שזכתה בחידון התנ"ך לפני שלוש שנים - והניצוץ נדלק. "ראיתי בנות רגילות שפותחות ספר, משקיעות ועושות את זה בכיף, עם הווי חברתי מסביב. זה קסם לי", היא מסבירה. "החלטתי שאני מצטרפת, ומאותו רגע האמנתי לגמרי שיש לי סיכוי. לא עניין אותי שאמרו לי שזה מאתגר מדי או שזה דורש המון, פשוט החלטתי שאני הולכת על זה".

הדרך אל קבלת תואר ה"כלה" נמשכה שלוש שנים ארוכות של עמל. "זה היה תהליך הדרגתי", היא מציינת. "בשנה הראשונה רק הכרתי את הפסוקים מלמעלה. אחר כך צללתי פנימה, הוספתי פרטים והסברים, וכתבתי לעצמי שאלות – מהבסיסיות ועד לעמוקות ביותר. כך המשכתי ולימדתי את עצמי איך ללמוד".

(צילום: ברונו שרביט, לע"מ)

(צילום: ברונו שרביט, לע"מ)

(צילום: ברונו שרביט, לע"מ)

כדי לזכור אלפי פסוקים, פיתחה הודיה לעצמה שיטות יצירתיות: "הלחנתי מנגינות לספרים שלמים בתנ"ך, השתמשתי במנגינות של שירי שבת ושירי ילדים מוכרים, הקלטתי את עצמי שרה את הפסוקים ושמעתי אותם שוב ושוב עד שהם הפכו לקליטים. ייצרתי לעצמי גם רמזים מצחיקים, אסוציאציות וראשי תיבות. זה עזר לי לחוות את התנ"ך ולזכור את הפרטים".

אבל התקופה האחרונה של המלחמה הציבה בפניה אתגר שלא ניתן היה לחזות מראש. "המלחמה ממש הכבידה עליי", היא משתפת. "בבית בגדרה אין לנו ממ"ד, אז בכל פעם שנשמעה אזעקה היינו צריכים לרוץ למקלט. לבסוף עברתי לבית של סבתא שלי, כי הריצות האלו קטעו לי את הלימוד כל הזמן. בהמשך נערכו המבחנים בכתב, ואז היה חוסר ודאות גדול. לא ידענו מתי המבחנים יתקיימו, והייתי צריכה להיות בכוננות למידה תמידית, כי 'אולי מחר יהיה מבחן'".

הסוד של הרוגע

מי שצפה בהודיה במהלך החידון לא יכול היה להתעלם מהרוגע המופלא שהיא הקרינה, אך מסתבר שמאחורי הקלעים המאבק בלחץ היה לא פשוט. "בחידון הארצי לא הייתי רגועה בכלל", היא מודה. "בשלב הבזק הכניע אותי הלחץ ועניתי תשובות מבולבלות – הפכתי מספרים, וגם עניתי על שאלה אחת תשובה של שאלה אחרת, רק כי הוזכרה בה אותה מילה. אלו לא היו טעויות של חוסר ידע, אלא של לחץ. ידעתי שהלחץ עלול להפיל אותי".

לקראת החידון העולמי החליטה הודיה לשנות גישה. "התפללתי המון", היא מספרת. "ביקשתי מהקב"ה: 'תעשה שאהיה שמחה בכל מקום שאגיע אליו, שאעשה את השליחות שלי בצורה הכי טובה'. לבסוף הגעתי לאולם מתוך ידיעה שעשיתי את מלוא ההשתדלות שלי – למדתי ושיננתי בכל רגע שרק יכולתי במשך שלוש שנים, וכל השאר כבר לא בידיים שלי, אלא בידיו של הקב"ה. האמונה החזקה הזו הביאה לי את הרוגע".

ואם לא היית זוכה?

"האמת היא שזה היה מאוד מאכזב אותי, ולכן התפללתי על זה כל כך הרבה. אבל לאורך כל הדרך האמנתי שמה שבורא עולם יחליט עבורי הוא הטוב ביותר בשבילי, וגם הזכרתי לעצמי שעצם ההגעה לחידון העולמי היא הישג".

אפשר לשאול מה התוכניות שלך לאחר סיום החידון?

מסתבר שהודיה נשארת עם הרגליים על הקרקע. "התוכנית העיקרית לימים הקרובים היא לנוח", היא משיבה. "אני רוצה להשלים פערי לימודים באולפנה, וגם להיות עם המשפחה והחברות. הכל בנחת".

אבל גם אם החידון מאחוריה, מסתבר שהספר נשאר עדיין פתוח. "התנ"ך ימשיך ללוות אותי תמיד", היא בטוחה, "ויש לי גם חלום לגמור פעם אחת את התנ"ך כולו, כי החומר לחידון לא מכסה הכל. כעת, עם תואר של 'כלה', אני מרגישה צורך להכיר את התנ"ך כולו. אי אפשר אחרת".