"עמדתי שם וצעקתי: 'נחמיה, נחמיה'. הרגשתי שבכל צעקה שלי הוא מתגבר על עצמו להילחם יותר במחבל"

שעת לילה מאוחרת בבית משפחת לביא, אך הבית עוד רוחש חיים. אם המשפחה, נטע, משוחחת איתי בשלוות נפש אחרי יום עמוס. אישה גיבורה – אם לשבעה ואשת חינוך, שכבר עשור מחזיקה בית לבדה, אחרי הירצחו של בעלה, הרב נחמיה לביא הי"ד, מול עיניה.

הרב נחמיה הי"ד בקורס רבנים צבאיים, מעט לפני הירצחו

"אני נשארת פה ולא עוזבת אותו"

שבת חול המועד סוכות של שנת תשע"ו, שנה שלימים תיזכר כשנת אינתיפאדת הסכינים. סעודה שלישית באה לסיומה. הרב נחמיה ירד במדרגות המובילות מגג הבית לסוכה, ובידיו כלים, כאשר שמע מבעד לחלון זעקות איומות.

נטע מציינת כי הם התגוררו אז מעל השוק הערבי בעיר העתיקה בירושלים, וצעקות היו עניין שבשגרה. בפעם הזו הן היו חריגות. כאשר אחת מבנותיהם אמרה לאביה כי נדמה לה שזו יהודייה, הרב נחמיה לא היסס, וירד במהירות לרחוב.

"הצעקות היו של אישה בשם אדל בניטה. היא ובעלה אהרן צעדו ברחוב עם שני ילדים קטנים בעגלות, והותקפו על ידי מחבל", משחזרת נטע. היא עוד הספיקה לראות את בעלה יוצא במרוצה, מבלי שהבינה מה קרה. רק כשנכנסה הביתה, היא שמעה את הצעקות.

בדיעבד התברר כי אהרן נפצע אנושות, ואדל, שנפצעה אף היא, החלה לרוץ קדימה במטרה להזעיק עזרה. היא התקדמה מעט ועצרה, משום שחששה להשאיר את בעלה הפצוע וילדיה הפעוטות לבדם. נטע מספרת שכאשר אדל ראתה את דמותו של הרב נחמיה מגיחה מחצר הבית, היא החליטה להמשיך במרוצתה. "היא הבינה שיש מישהו שיעזור לבעלה ולילדים, וזה נתן לה המון כוח".

במצלמות המשטרתיות שפזורות באזור, ניתן לראות את הרב נחמיה סוקר את הזירה, מבחין באהרון ובילדיו, וניגש אליהם. באותו רגע הגיח המחבל, שהסתתר בסמוך, וזינק על הרב. בין השניים החל מאבק ארוך, במהלכו הרב נפצע קשות. למרות זאת, הוא סירב לוותר ולהרפות מהמחבל.

כשנטע הבחינה שבעלה מתמהמה בחוץ, היא החליטה לרדת ולברר מה קורה. "יצאתי לרחוב ממש בטבעיות, בכלל לא חשבתי שיש שם משהו. פתאום אני רואה את נחמיה ואת המחבל מתגלגלים על הרצפה, וקלטתי שאנחנו בתוך אירוע של פיגוע. עמדתי שם וצעקתי: 'נחמיה, נחמיה'. הרגשתי שבכל צעקה שלי הוא מתגבר על עצמו להילחם יותר במחבל, כי הוא מבין שגם אני שם". נטע נזכרת כיצד התקשתה להותיר את בעלה לבדו, למרות שלא היה כל היגיון שתעמוד שם ותהיה חשופה אף היא לפגיעה. "הרגשתי שגם אם המחבל יהרוג אותי, אני נשארת פה ולא עוזבת אותו".

בשלב מסוים המחבל הצליח לחטוף את נשקו האישי של הרב, וכיוון אותו לעברה. בחסדי ה', היה זה בדיוק כאשר כוחות הביטחון קיבלו את קריאתה של אדל והגיעו לזירה. המחבל חוסל במקום. "כשהמג"בניקים הגיעו נרגעתי ונכנסתי הביתה, בידיעה שיש מי שיטפל בנחמיה". כעבור כשעה היא תוזעק לבית החולים, שם תקבל את הידיעה הכואבת על הירצחו של בעלה לצד אהרן בניטה הי"ד.

שלט שנתלה על בית משפחת לביא לאחר הרצח

"אדם שפניו לעם ישראל"

נטע ובעלה הספיקו להיות נשואים 15 שנים, וכשהיא מספרת עליו לא ניתן לפספס את ההערכה שהיא רוחשת לאישיותו. "בראש ובראשונה היו לנחמיה מידות טובות ומיוחדות, אהבת תורה, יראת שמיים והרבה מאוד אידיאליסטיות – אדם שפניו לעם ישראל".

כדי להדגים את האידיאליסטיות שניכרה בבעלה עוד מצעירותו, היא מספרת שבהיותו בחור ישיבה צעיר, התרחשו בירושלים שני פיגועי התאבדות קשים בקו 18, שבוע אחר שבוע ברצף. "בשני הפיגועים היו המון פצועים והרוגים, ואנשים חששו לעלות לקו הזה, למרות שהוא היה ידוע בזמנו כקו הכי עמוס בעיר. נחמיה וחבר נוסף עלו לאוטובוס עם דגל ישראל גדול, ונסעו לאורך הקו – הלוך וחזור. כשבתקשורת שאלו אותם אם זו הפגנה, הם השיבו בשלילה: 'רק חשוב לנו להגיד שאנחנו לא מפחדים'".

כאב לילדים, הרב נחמיה השקיע רבות בחינוכם. "הוא ממש ראה את זה כמשימה, לטפח אותם, ולהעמיק את העולם שלהם – הן ברוח והן בתוכן". היא מציינת כי הקלילות לא נעדרה ממנו. "הוא היה אבא ברמה הכי פשוטה. כזה שצוחק, משחק ומשתולל. נחמיה היה רוקד המון עם הילדים בסלון, סתם ביום-יום. היו מתחילים לשיר איזה שיר, ויוצאים במעגל עם ריקודים בסלון. הרבה פעמים הוא היה מכניס את אחד הילדים לתוך סל הכביסה, ומסתובב איתו בבית כאילו שהוא הכביסה שכיבסנו עכשיו", היא צוחקת.

עולם החינוך היה מרכז עולמו של הרב נחמיה לא רק בהקשר לילדיו הפרטיים. "קראתי לו 'רב גילאי'", צוחקת נטע, "כלומר רב של הרבה גילאים. הוא לימד ילדים בגיל יסודי וחטיבה, ואחר כך בישיבה ובמכינה. הייתה אפילו תקופה שהוא היה רב בגן ילדים".

בבדיקת ארבעת המינים, יחד עם אחד מילדיו

מה הביא אותו לעולם ההוראה והחינוך?

"אני חושבת שזה היה חלק מההסתכלות האידיאליסטית שלו, של 'מה יותר מחינוך?'", היא משיבה. "הרב יהושע צוקרמן זצ"ל היה אומר: אנחנו צריכים מהנדסים ורופאים, אבל יותר מהכול אנחנו צריכים מחנכים". אחרי הפיגוע, נשלחה לבית המשפחה חוברת מלאה בזיכרונות של תלמידיו מהתלמוד תורה, שנים אחורה. "אחד הדברים שהוזכרו שם היה הדיבור שלו, שהיה בנחת רוח. נחמיה לא היה כועס ולא היה צועק, גם לא על תלמידים שהיו מאתגרים מאוד".

כשהרב נחמיה החל ללמד במכינה קדם-צבאית, הוא הוטרד מהתופעה של חיקוי אנשי הצוות החינוכי במסגרת מופע שנערך בחודש אדר, בדומה למתרחש במוסדות חינוך רבים. "הוא חזר הביתה נסער. למרות שהמופע נחשב מקובל ולגיטימי, לא היה לו ספק שיש כאלו שנפגעים.

"כבר למחרת הוא פנה אל ראש המכינה", ממשיכה נטע, "וביקש להוקיע זאת. ראש המכינה קיבל לגמרי את דבריו, והחליטו שאין חיקויים במכינה. עד היום זה ככה, למרות שנחמיה איננו".

בתפקידו כר"מ בישיבה ובמכינה, הרב נחמיה הרבה לארח בחורים לסעודות שבת. כשאני שואלת את נטע האם ההיערכות לקראת האירוח, לצד גידול ילדיה ושאר עיסוקיה, לא הקשתה עליה, היא מביעה תמיהה: "זה לא הפריע לי, להיפך. הייתי מתמלאת באנרגיה כשהייתי יודעת שמגיעה קבוצה של תלמידים".

לצד סעודות השבת, היו גם תקופות אירוח ממושכות של כמה בחורים שהרב נחמיה פגש. אחד מהם היה בחור שעלה מרוסיה לבדו, אחרי סיפור משפחתי מורכב, והתגלגל בדרך לא דרך למכינה. "נחמיה קלט שמדובר פה בבחור שאין לו בכלל בית, והתחיל להזמין אותו אלינו בשבתות בהן לא הייתה מכינה". נטע מספרת כי בתחילה הבחור היה מלא בחששות ובחשדנות, ולא הבין למה הם "נותנים לו את כל הטוב הזה", כדבריה. "הוא היה בא לכל השבת – כולל לינה. נחמיה היה לומד איתו הרבה ומשוחח איתו, וראינו איך בהדרגה הוא נותן בנו אמון.

"הוא הפך לבן בית אצלנו, נקשר לנחמיה והמשיך ללמוד איתו אחרי שהוא התגייס. בצבא, כשהיו לו כמה דקות פנויות בלילה, הוא היה מתקשר. נחמיה היה קם מהמיטה, נוטל ידיים, פותח גמרא ומנצל את חמש הדקות שיש לבחור. היום, ברוך ה', הוא נשוי עם ילדים ואנחנו בקשר עד היום". הסיפורים ממשיכים להתגלגל מפיה, ואני שומעת בין היתר על בחור חוזר בתשובה שהרב פגש במילואים. הוריו לא קיבלו בקלות את השינוי שעבר, והוא עבר להתגורר בביתם במשך מספר חודשים.

עם תלמידיו במכינה הקדם צבאית

"הכול בעולם מושגח"

הפיגוע האכזרי גדע באחת את מפעל חייו של הרב נחמיה. באותו מוצאי שבת, ליל הושענא רבא, נטע קיבלה את הבשורה האיומה שהפכה את חייה. היא נדרשה לשוב לביתם ולספר לשבעת ילדיה, בגילאי 14 ומטה, כי אביהם איננו.

את היום אחרי השבעה היא מגדירה כ"עצוב שאי אפשר לתאר אפילו. בור בלב. אי אפשר לחשוב אפילו על שעה קדימה, ואין לך שום מושג מה אתה עושה מחר".

מה נתן לך כוח לקום בבוקר, להתייחס לילדים ולטפל בבית?

"זה מורכב מכמה דברים. דבר ראשון, ההבנה שהכול בעולם מושגח. זאת תובנה שאמנם הייתה קיימת אצלי מההתחלה אבל דרשה תהליך בתוכי, שהלך והתעצם. מה שקרה לא קרה סתם במקרה, אלא כי זה חלק מהתוכנית המקורית. הידיעה הזאת נתנה לי המון כוח. בלעדיה, הייתי עלולה להתמלא ברחמים עצמיים.

"הדבר הנוסף הוא האחריות על הילדים. באופן טבעי, לאדם יש אחריות על הילדים שלו, והוא לא ייתן לעצמו ליפול אם הוא יודע שכל כך הרבה נשענים עליו. רוצה או לא רוצה, אתה פשוט מרים את עצמך".

נטע משתפת בכנות, כי היא וילדיה עברו שינוי משמעותי בעקבות הפיגוע. "התבגרנו כולנו. יש את החיים שלפני ויש את החיים שאחרי, בהם אתה פשוט אדם אחר. ילדים שהיו בגילאי תיכון הרגישו בבת אחת, שכל הדברים והקשקושים שעניינו אותם עד אז פשוט לא מעניינים יותר. עניינו אותם שאלות קיומיות, של חיים ומוות".

בלימוד עם תלמידיו מהמכינה

אלו שאלות קיומיות עניינו אותם, למשל?

"בדיוק באותה שבת בה נחמיה נרצח, אחת הבנות שאלה אותו למה אומרים שהושענא רבא זה חיתום הדין, כי הרי דינו של אדם נגזר ביום כיפור. נחמיה ענה לה שבין יום כיפור להושענא רבא יש את חג הסוכות ובו עוסקים במצוות – בונים סוכה, קונים ארבעת המינים, ועוד הרבה מצוות מתוקות. כשרואים משמיים כמה אדם עסוק במצוות החביבות האלה, יכול להיות שידונו אותו משמיים לכף זכות. הוא הדגיש, שבימים הללו דינו של אדם יכול להתהפך רק לטובה. כשנחמיה נרצח, היא שאלה למה התהפך דינו לרעה".

נטע מפרטת כיצד ניסו לספק לילדה מגוון הסברים, אך היא מיאנה לקבל אותם. "עד שהגיע לשבעה תלמיד חכם אחד. הוא שמע את השאלה הזאת וציטט לה פסקה בשם הרב קוק, שיש צדיקים שנספים לא בגלל שיצאו חייבים, אלא בגלל שמיתת צדיקים מכפרת. הוא הסביר לה שמה שקרה לאבא שלנו זה לא שהתחלף דינו לרעה, אלא להיפך, הוא זכה למות על קידוש השם, שזאת עליית מדרגה".

היא קיבלה את התשובה?

"זה הדבר היחיד שהניח את דעתה".

בטקס סיום קורס רבנים צבאיים - חודש וחצי לפני שנרצח

"מהות חייו"

למרות האמונה שנושבת מכל משפט שלה, נטע לא מתכחשת לאתגרים. "בתוך אובדן כזה, יש המון רגעים של כאב ובכי, תפילה מעומק הלב ונקודות שבר. בעיקר כשאתה רואה שהילדים משלמים מחירים מאוד כבדים". היא מדברת גלויות על בניה, שכבר מגיל צעיר גדלו למציאות בה "אין להם כתובת בעזרת גברים. גם בבית הכנסת, וגם בכלל בחיים. מי אומר לילד בר מצווה 'בוא נלך לתפילה'? מי מלמד אותו להניח תפילין?".

ברשותך, אני רוצה לשאול שאלה קשה: אם היית יודעת מה יהיו ההשלכות של אותה יציאה לעזרה של הרב נחמיה, היית מונעת ממנו לצאת?

"תראי, יכול להיות שהיו רגעים במהלך חיי שאם היית שואלת אותי הייתי עונה שכן", היא מסייגת בכנות, "אבל הרוב המכריע זה שלא הייתי מונעת ממנו. היציאה הזאת הייתה ממש מהות חייו. לא היה נכון מבחינתו לראות יהודי שמתנפלים עליו ברחוב ולא לצאת לעזרתו. אם התחתנתי איתו, התחתנתי עם בן אדם שעושה את זה. איך אעצור אותו מלהיות הוא?".

בשנים האחרונות נטע חיתנה כמה מילדיה, וכיום היא אף סבתא לנכדים. "הוא היה מאוד חסר בחתונה", היא אומרת. "כל הזמן דמיינתי את השמחה המשותפת שהייתה יכולה להיות אם הוא היה פה. עם זאת, הרגשתי את הנוכחות שלו רק בממדים אחרים, רוחניים. כתוב במדרש שנשמות הנפטרים מגיעות לשמחות, ובאמת הרגשתי אותו תחת החופה, וגם ביקשתי מהרבנים המקדשים שיזכירו אותו.

"האמת היא שבמהלך כל שנות הגידול של הילדים, אני מרגישה שהוא איתנו", היא מוסיפה. "אמר לי פעם תלמיד חכם, שמה שאבא שנפטר יכול לעשות הוא הרבה יותר מאשר מה שאבא שבחיים יכול לעשות. נחמיה לא מוגבל בממדי הגוף, והוא יכול להיות עם הילדים בכל מקום ובו זמנית".

לצד הוריו, בסיום קורס רבנים צבאיים

לסיום, לקראת יום הזיכרון. מהו היום הזה בשבילך?

"אני חושבת שכל מי שחווה אובדן, החוסר אצלו מורגש באופן כמעט יומיומי, ולכן אני לא מתרשמת מהתאריך. עם זאת, בכל שנה מחדש, כשהוא מגיע – מפתיע אותי עד כמה זה מרגש אותי, ועד כמה זה בכל זאת מכה בי. התחושה היא שכולם איתך, אנשים שולחים הודעות ומתקשרים. אתה מרגיש שותפות, וזה מחזק".