"אמא עשתה לי לוויה. היא לא האמינה שאחזור"

אלנה ישיוורק הייתה בת 12 בלבד כאשר הודיעה לה אמה שהיא עומדת לצאת בקרוב לבדה למסע אל ארץ ישראל, או כפי שהם נהגו לכנות זאת באותם ימים 'עולה לירוסלם', כלומר לירושלים.

"זה לא הפתיע אותי", אומרת אלנה, "כי התגוררנו במחוז גונדר באתיופיה ובאותה תקופה שמעתי על לא מעט אנשים בסביבתי שעלו לארץ. אמנם הגיעו שמועות קצת מפחידות על כאלו שעברו דרך סודאן ומתו בדרך מרעב וממחלות, אך זה לא מנע מאיתנו להמשיך לחלום, ופשוט לתכנן את העלייה באופן טוב יותר, כדי שנזכה לסיים את המסע בארץ ישראל בעזרת השם".

למה בכלל לעלות לארץ? היה לכם רע באתיופיה?

"לא היה לנו רע", היא מדייקת. "כילדה חוויתי זמנים יפים מאוד בכפר שלא רואים בו רכב, כביש או מטוסים. התייתמתי בגיל צעיר, לאחר שאבא שלי נדבק במגפה ונפטר. הייתי בסך הכל בת תשע כשהלכתי ללוויה של אבא, מבלי שאמא שלי תשתתף בה, כי גם היא הייתה חולה מאוד ובכלל לא היה בטוח שתתאושש. לשמחתי אמא לבסוף הבריאה, אך נשארנו בלי אבא וזה היה קשה.

"כבר אז ידענו שהחלום הגדול ביותר הוא לעלות לירושלים, ובכל הזדמנות היינו מאחלים זה לזה 'לשנה הבאה בירושלים'. זו גם הסיבה שכאשר הציעו לי לעלות לארץ לא חשבתי פעמיים, והצטרפתי לקבוצה שהתגבשה".

כבר אז ידענו שהחלום הגדול ביותר הוא לעלות לירושלים

דרך ארוכה ומסוכנת

אלנה יצאה לדרך, אחת מתוך קבוצה של 23 נערים ונערות – והיא הצעירה ביותר מכולם. "כנראה שמלכתחילה ההתארגנות לא הייתה מספיק טובה, כי נדרשנו להמתין שלושה חודשים עד לבואו של המדריך. לאחר שסוף-סוף התקדמנו, עוד בתוך אתיופיה הגענו למקום בו הורידו את כולנו מהאוטובוס כדי לבדוק אם יש לנו תעודות זהות. אמא שלי החכמה ציידה אותי בטופס מסודר בו ציינה את שמי, מהיכן אני באה, ועוד פרטים אישיים, אך רק לשניים נוספים מלבדי היו טפסים כאלה. כל היתר נאלצו לחזור.

"המשכנו במסע – שתי נערות ונער עם מדריך. נסענו באוטובוס במשך מספר ימים, ואז הגענו לאזור בו היה ניכר שהמדריך מפחד. הוא הסביר לנו שעלולים לגלות אותנו, ולכן עלינו לרדת מהאוטובוס ולהמשיך במשאית שמובילה בעלי חיים. לאחר מכן עברנו למשאית שמובילה אבנים. הפחד היה משתק, גם תנאי הנסיעה היו קשים, אבל בסופו של דבר לא גילו אותנו. הגענו משם לעיר גדולה, התקלחנו, הלכנו לישון והיינו בטוחים שהחלק הקשה כבר מאחורינו. לא דמיינו שאנחנו רק בתחילתו של המסע".

באמצע הלילה העיר המדריך את אלנה ואת שני הנערים הנוספים, והסביר להם שעליהם לעבור לחלק הבא של המסע, בו הולכים ברגל. "ההליכה הרגלית נמשכה שישה ימים, בלי אוכל ובלי מים", מתארת אלנה. "לאחר יומיים כמעט גססתי, אולם אחר כך נתקלנו באישה טובה שראתה את מצבנו והביאה לנו חלב. המשכנו ללכת, ולאחר זמן מה הבחנו בבור מים וירדנו לשתות. פתאום שמנו לב שהנער שהיה איתנו לא נמצא. 'הוא התעלף', אמר לנו המדריך. 'תמשיכו בלעדיו, הוא בכל מקרה לא ישרוד'. פרצנו בבכי, אני והנערה השנייה, והחלטנו לא לוותר. סחבנו אותו לאורך מרחק מסוים, ואז נתקלנו ברוכלים שהכינו לו תה עם כמות גדולה של סוכר. מעוצמת המתיקות, הוא התעורר והמשיך ללכת איתנו. לאחר חצי שעה של הליכה נתקלנו בשמונה נערים עם סכינים ומציתים, שעצרו אותנו ואמרו: 'הגברים יכולים להמשיך - הנערות נשארות'. לא הבנו את דבריהם, וכאשר המדריך תרגם לנו אותם – עולמנו חרב. אז נשמע קול של אישה מבוגרת מרחוק – הנערים רצו לכיוונה, ואנחנו המשכנו לרוץ לדרכנו באפיסת כוחות.

"התחנה הבאה שלנו הייתה בעיר נמל, שם עלינו על אונייה. אחרי כמה שעות של הפלגה הגענו לעיר ג'יבוטי – עיר חמה ומסוכנת, ששימשה עבורנו כנקודת מעבר. למדריך לא היה מושג איפה נשהה שם, אך לאחר שחיפש מצא עבורנו בית כלשהו. אחרי ארבעה לילות הודעתי שאני לא מוכנה להישאר שם אפילו לילה נוסף, כי נעשו שם מעשים שלא ייעשו. הודעתי על כך לאיש הקשר, והוא דאג להעביר אותנו לבית של אישה שהייתה מעורבת בהברחת יהודים מאתיופיה.

"התגוררנו בדירתה במשך שמונה חודשים, מבלי לצאת כלל מהבית, כיוון שהיה ברור שנסתכן מאוד אם יגלו אותנו. אחרי שמונה חודשים נאמר לנו שצריכים להגיע צעירים נוספים. הסתבר שאלו הנערים שיצאו איתנו בתחילת המסע אך נאלצו לשוב לבתיהם. שבנו להיות קבוצה של 23 צעירים, והתגוררנו יחד בדירה גדולה יותר, כשאנו מצפים לרגע שיעבירו אותנו לארץ ישראל".

ההליכה הרגלית נמשכה שישה ימים, בלי אוכל ובלי מים

אסירת ציון בת 13

אמנם דירה הייתה, אך אוכל בשפע לא היה, וגם לא שירותי תברואה תקינים, מה שהוביל לכך שחלק מהנערים הצעירים חלו באותם ימים. גם אלנה חלתה, ומצבה הלך והידרדר. "היו ימים שבהם כמעט לא נשמתי והייתי ממש על סף מוות", היא מתארת את המציאות הקשה. "אך גם כאן הגיע הנס הגדול, כי בדיוק אז הגיעו אנשי המוסד כדי לארגן לנו דרכונים ומסמכים. כשראו את מצבי, הם החליטו מיד לפנות אותי לבית החולים הממשלתי, שם שאבו לי נוזלים מהריאות, והשאירו אותי לאשפוז ממושך בו נדרשתי לקחת 15 כדורים ביום".

מצבה של אלנה השתפר אט-אט, והיא חזרה בהדרגה לנשום, לשתות ולאכול. "כשקצת התייצבתי, שמתי לב לדבר מבהיל – כבר בערך שבוע שאף אחד מהחברים לא בא לבקר אותי. זה הלחיץ אותי מאוד, ובאמת, כששוחררתי סוף-סוף מבית החולים ופניתי אל הדירה בה התאכסנו, התברר שאף אחד לא חיכה לי שם. החברים שלי עלו לארץ, ונשארתי לבדי בבית הגדול והריק. הבנתי מיד את האסון שקרה ופרצתי בבכי. הרגשתי כל כך בודדה, כל הלילה רק בכיתי, כשאני אומרת לעצמי: 'אם אבא שלי היה בחיים – לא היו עוזבים אותי ככה'.

"למחרת נודע לרשויות על כך שיש ילדה בודדה ללא אשרת שהייה, ונשלחו חיילים שלקחו אותי לכלא, שם הייתי במשך שנה וחצי. לבד, בחדר חשוך ומבודד, כשאין לי אפילו אפשרות ליצור קשר עם המשפחה ולספר להם שנשארתי בחיים. ההרגשה הייתה, שבכל העולם אין אפילו מישהו אחד שדואג לי ויודע מה קרה לי".

לבד, בחדר חשוך ומבודד

אמרו לך מתי תשוחררי?

"לא. לרגע לא דיברו איתי על שחרור. התייחסו אליי כשוהה בלתי חוקית שמנסה להסתנן בדרך לישראל. זו גם הסיבה שבסופו של דבר הוכרתי על ידי מדינת ישראל כאסירת ציון. אחת האסירות הצעירות ביותר שהיו אי פעם".

אחרי שנה וחצי, חשה אלנה שהיא מתרגלת במידה מסוימת לתנאים הקשים בכלא. יחד עם זאת, היא לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן להעביר בו את שארית חייה. היא החלה להיות ערנית, ושמה לב לתופעה מעניינת – מדי ערב משמרת הצניעות המקומית מכניסה נשים מהרחוב אל תוך הכלא, לצורך כליאה בלילה, ומיד בשעות הבוקר הן משתחררות.

"אני לא יודעת מהיכן קיבלתי את האומץ", היא מודה, "אבל באחד הימים פשוט הצטרפתי אליהן. כששוחררו בבוקר, התערבבתי ביניהן, וכך יצאתי לחופשי. בלי כסף, אוכל או שתייה, כשאני נזרקת ברחוב, אבל יודעת לפחות דבר אחד – אני חופשיה".

בתחילה התגוררה אלנה ברחוב, כשהיא בעיקר ניזונה משאריות מזון של בתי מלון שהושלכו לפח. היא הגיעה לבסוף למסקנה שעליה למצוא לעצמה קורת גג, ואז מצאה לשמחתה אישה שהייתה זקוקה לעוזרת בית והזמינה אותה להתגורר בביתה. "בתחילה היא נתנה לי להתקלח ולהחליף בגדים", היא נזכרת, "ואחר כך הסבירה לי את המוטל עליי – לטפל בילדיה ולבשל להם. האמת היא שמעולם לא התנסיתי בבישול, אבל הייתי מוכנה ללמוד הכל, והיא לימדה אותי – לבשל, וגם לאפות ולכבס. מדי בוקר הייתי שולחת את שני הילדים למסגרות החינוך, ואז מבצעת את כל עבודות הבית. כשחזרו בצהריים, הייתי מטפלת בהם עד הלילה. לכאורה הכל היה יכול להיות מושלם, רק שהמשפחה הייתה מוסלמית, וכיהודייה שגדלה בבית יהודי וחונכה לשמירת תורה ומצוות – זה הפריע לי מאוד. היה לי ממש קשה עם זה".

אלנה בצעירותה

ניסים של אמונה

אחרי חודש של עבודה בבית המשפחה המוסלמית, הגיעה אלנה למסקנה שהיא לא מעוניינת בעבודה שחושפת אותה לאורח חיים כל כך הפוך מהיהדות, ויצאה בחזרה לרחוב. הפעם היה לה רעיון חדש. "פניתי לבית חולים פרטי וביקשתי להשתבץ בעבודה כלשהי", היא מספרת. "הם הציעו לי לעסוק בניקיון, והשבתי להם 'בשמחה'. אמרו לי 'תתחילי מחר', ואני השבתי: 'אני רוצה להתחיל היום'".

כך התחילה אלנה לעבוד בבית החולים, כשהיא העובדת היחידה שעובדת 24 שעות ביממה, ואף ישנה בבית החולים על מיטות מזדמנות, כי אין לה להיכן לחזור בלילה. "עד שבאחד הימים פגשתי קבוצה של בנות ששכרו דירה והציעו לי להצטרף אליהן. כך מצאתי לעצמי בית, והמשכתי לעבוד בבית החולים", היא משחזרת.

אלנה יכלה לכאורה להתרגל לשגרה החדשה, אבל היא זכרה היטב שפניה מועדות לארץ ישראל. היא גם ידעה שהיחידים שיוכלו לעזור לה בכך אלו בני משפחה, והיא חייבת למצוא דרך כדי ליצור איתם קשר.

ואז הגיעה ההזדמנות. "באחד הימים הגיע לבית החולים איש שלא הכרנו, והוא אמר לנו: 'אם יש כאן בנות שמתגוררות באדיס אבבה – אני נוסע לשם, ואתן יכולות לשלוח איתי מכתבים'. אני זוכרת שהתלבטתי קשות אם לשלוח מכתב למשפחתי, כי אחרי השהות בכלא וכל מה שעברתי, חששתי מאוד מכך שהשלטונות יתפסו את המכתב ויחזירו אותי לבית הכלא. למרות זאת החלטתי לבסוף לכתוב באופן מתומצת, ושלחתי את המכתב בלב חושש ונרגש.

"חלף בערך חודש עד שבני משפחתי קיבלו את המכתב. אחר כך הם סיפרו לי שזה היה עבורם הלם מוחלט, כי קודם לכן – כשחבריי נסעו לארץ ישראל ואני נשארתי בבית החולים – הודיעו לאמא שלי שבתה נפטרה. היא אפילו עשתה טקס של לוויה, והייתה בטוחה שלעולם לא תפגוש אותי יותר. זו הייתה עבורה תחיית המתים של ממש".

אלנה מספרת, כי משפחתה לא נחה לרגע. לאחר זמן קצר היא קיבלה שיחת טלפון דווקא מצרפת, שם נאמר לה: 'אנחנו יודעים שאת בחיים, ומעכשיו תמתיני בכל יום להוראות שלנו דרך הטלפון ותנהגי בדיוק כפי שאנחנו אומרים לך'".

בהמשך קיבלה אלנה הוראות מדויקות – ללכת לשגרירות צרפת, ולקבל שם מסמכים וכרטיסי טיסה. לבסוף היא יצאה בטיסה לצרפת, כשבידיה כרטיסים הלוך ושוב, למרות שהיה ברור שהיא לא מתכוונת לחזור לאתיופיה לעולם.

"בצרפת המתינו לי שליחי המוסד שקיבלו אותי. הם קנו לי בגדים ומעילים, ועוד באותו יום העלו אותי על טיסה נוספת לארץ ישראל. זה היה כל כך מהיר, כאשר נחתי סוף-סוף על אדמת ארץ ישראל. בשדה התעופה המתין לי הדוד שלי, שהגיע לארץ בשנת 1982. פתאום קלטתי שזהו זה – המסע הארוך הגיע אל סיומו. במשך שבועיים הייתי אצל הדוד, אחר כך עברתי למרכז קליטה, ושנה לאחר מכן עלו לארץ גם אמא שלי ואחיי".

מה נתן לך כוח במשך התקופה הארוכה והמאתגרת כל כך?

"חד משמעית – האמונה", משיבה אלנה ללא פקפוק. "כי גדלתי בבית של אמונה, ועוד כשאבא נפטר ונשארנו שמונה ילדים קטנים, אמא תמיד אמרה לנו: 'אלוקים גדול, והוא יעזור לנו'. לאורך כל הדרך, הרגשתי שבורא עולם איתי ולצידי. אני לא לבד, והאמונה הזו באמת החזיקה אותי".

לסיפור של אלנה יש גם סיום מרגש במיוחד: "כמה שנים לאחר שעליתי לארץ זכיתי להתחתן, ונולד לי בן. כעבור זמן קצר נודע לי שאני בהיריון נוסף, לא של תינוק אחד אלא של רביעייה. הרופאים המליצו בתחילה לדלל, אבל לא הסכמתי לשמוע על כך. הרי ראיתי מקרוב עד כמה שהחיים חשובים, ואיך אוכל לוותר חלילה על מישהו מילדיי? כמובן שההיריון לא היה פשוט, וגם הלידה הסתבכה. אמנם התינוקות הקטנים יצאו בשלום והועברו לפגייה, אבל אני לא התעוררתי".

מאוחר יותר תשמע אלנה על החרדה הגדולה שהייתה מנת חלקם של בני משפחתה באותן שעות בהן היא טולטלה בין שמיים לארץ, אך באותו זמן היא חוותה התגלות מרעישה. "ראיתי את אבא שלי ז"ל כשהוא מבקר אותי בחלום", היא אומרת בהתרגשות. "הייתי לבושה כמו מלכה. אבא החזיק אותי, וצעדנו יחד כשאני רואה מרחוק ירוק ופרחים, אבל כשהגענו לשער הדלת של הפגייה הוא נעלם מעיניי. חיפשתי אותו ולא מצאתי. כנראה שהוא פשוט רצה שאישאר בחיים, ושאגדל את ילדיי".

הספר שכתבה אלנה על מסעה לארץ ישראל

עם הפנים קדימה

בחודשים האחרונים עשתה אלנה את מה שחלמה לעשות זמן רב – הוצאת ספר על סיפור חייה."מעולם לא חשבתי שאכתוב ספר", היא מודה, "אבל בכל פעם ששיתפתי אנשים במה שעברתי, הם שאלו: 'למה את לא כותבת?'. לבסוף החלטתי לעשות זאת, כדי שהילדים שלי ידעו מה עבר על אמא שלהם, וכדי להעביר לכולם את המסר שאפשר להתגבר בחיים על כל דבר, כי אם אני שרדתי – כל אחד יכול".

אלנה עוסקת כבר שנים בתחום החינוך, וכיום היא רכזת למידה בבית ספר. "כשמגיע חג הפסח, בכל פעם מחדש אני נזכרת בסיפור יציאת מצרים הפרטי שלי", היא מגלה. "אני כל כך מזדהה עם מה שעם ישראל חווה כשיצא ממצרים – לצאת משעבוד קשה, ממש מעומק הגיהינום, ולהגיע לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, שבאמת יש בה הכל, ולא חסר לנו דבר. הלוואי שנזכה תמיד להודות על כך, ולראות אך ורק את הטוב שיש סביבנו, כי יש כל כך הרבה דברים טובים".