"תסתכלו, לפנינו תחיית המתים": שבעת האחים שהפכו את הצלת החיים לעסק משפחתי

לשונות האש זינקו לגובה והקיפו את המבנה הישן מכל צדדיו. עוברי אורח מבוהלים מיהרו להתקשר למספר החירום, ובשעת ערב התקבלה הקריאה על הצתה בירושלים. אברהם פרקש, שהיה אז במשמרת במד"א, הוקפץ למקום. בזירה אפופת העשן הוא פגש פנים מוכרות – שלושה מאחיו, שהגיעו גם הם עטויים באפוד האדום הזוהר.

המפגש המשפחתי הקצר הוא סיטואציה כמעט טבעית במשפחה הירושלמית בת 13 הילדים, ששבעה מתוכם מתנדבים בהצלת חיים. בריאיון מיוחד להידברות, אברהם – בכור הילדים – מדבר בפשטות על ההתנדבות, ולא חושש לדבר גם על האתגרים והאיזונים הנדרשים.

פגש פנים מוכרות - אברהם (שני מימין) ושלושה מאחיו בזירת השריפה בירושלים

"זריקה טובה של עידוד"

פרקש ("41.7 לפי הרישום בקופת חולים"), כיום חובש בכיר במד"א ירושלים וסגן ראש סניף איחוד הצלה בהר חברון, החל את המסלול במד"א לפני כ-23 שנה. בתפקידו נתקל באירועים רבים, חלקם קשים במיוחד. בתחילת דרכו, עוד כשהיה בחור בישיבת מצפה יריחו, הוקפץ פרקש לתאונת דרכים חזיתית בכביש 90, שכללה הרוגים ופצועים במצב קשה. "פיניתי ילד בן ארבע עם גפיים פגועות. הוא ישב עליי באמבולנס עד שהוכנס לחדר טראומה", הוא נזכר.

אברהם ואחיו שלומי ("הוא ראוי להרבה שבחים") היו הראשונים מילדי משפחת פרקש להיכנס לתחום הצלת החיים. מקרה נוסף שזכור לו היטב אירע בהיותו בישיבה יחד עם אחיו, אז הוזנקו שניהם לתאונת דרכים בצומת סמוכה. הזירה אליה הגיעו הייתה קשה: רכב פרטי התנגש חזיתית באוטובוס עמוס נוסעים. נוסעי האוטובוס ירדו בשלום, אך הרכב הפרטי היה מרוסק לחלוטין. "לקח לי עשרים שניות כדי להבין שאין למה להזדרז, כי כבר לא נותר מה לעשות". הוא מתאר רכב של ארבעה צעירים בני מיעוטים, שנסעו ללא חגורות בטיחות. "לדעתי לא נשארה להם עצם אחת שלמה. הייתי עסוק בעיקר בלשמור על שני המתנדבים הצעירים שהתלוו אלינו, כי היו שם מראות שהם לא היו אמורים להיחשף אליהם".

אתה מרגיש אחריות, כמתנדב הבוגר, לגונן על המתנדבים הצעירים?

"חובה עליי, זה חלק מהגדרות התפקיד. נהג האמבולנס אחראי לא לחשוף למראות חריגים, ובמקרה של חשיפה – לדווח הלאה, כדי שהמתנדב הצעיר יקבל טיפול. אמנם במקרה הספציפי לא אני הייתי הנהג, אבל זה לא משנה, כי אני ואחי היינו באותו ראש – שהיה כאן מקרה נורא".

בתפקידו נתקל באירועים רבים, חלקם קשים במיוחד

איך עושים הפרדה בין מקרים לא פשוטים לבין החיים האישיים?

"אני חושב שזה יותר תלוי בבן אדם ותלוי מבנה נפש", הוא עונה. הוא מציין כי באופן אישי המראות הקשים לא שורטים בנפשו, וכי מה שמטלטל אותו אלו בעיקר מקרים בהם רשלנות של אדם הביאה לפגיעה באחרים. "מבנה הנפש שלי אומר שיש פרוטוקולים של סדר עבודה ועל פיהם אני עובד ועושה מה שצריך", הוא מסביר. "אני לא גרמתי למקרה, ואני גם לא זה שיקבע את התוצאות. לכן אני עושה מה שביכולתי לעשות – וזה מה שמעסיק אותי". אמנם בקרב אחיו יש ככל הנראה לא מעט עם מבנה נפש דומה לשלו, אך פרקש מבהיר כי "יש לי אחים שלעולם לא יסתכלו על דברים כאלו".

כשאני מבררת מה בכל זאת מרים את רוחו אחרי מקרים מטלטלים במיוחד, פרקש מזכיר מקרה כואב של תינוק שחולץ מרכב לוהט ללא רוח חיים. בחזרתו מהאירוע הוא יצר קשר טלפוני עם רבו. "הוא נתן לי זריקה טובה של עידוד, והרים אותי".

"ההתנדבות מביאה עימה גם מורכבויות"

"ההתנדבות המרכזית – בבית"

ב-2012, במהלך חזרות לטקס הממלכתי של יום העצמאות בהר הרצל, קרס עמוד תאורה כבד ופגע בכמה מהחיילים שהתאמנו במקום. "באותו יום עשיתי משמרת עם אחי מאיר. בדיוק בסופה התרחש האירוע, ויצא שהגענו שנינו הראשונים לזירה. פינינו משם בזהירות רבה חייל עם כמה שברים בעמוד שדרה ובאגן". הוא מוסיף בסיפוק, כי ידוע לו שהחייל השתקם מפציעתו.

הטיפול בפצועים לצד אחיך שונה מטיפול לצד מתנדבים שאינם בני משפחה?

"לא. סליחה אם אני הורס משהו", הוא מחייך.

לשבעת האחים המתנדבים, ולגיס נוסף שמתנדב גם הוא, יש קבוצת וואטסאפ משותפת בשם "חובשים". בקבוצה הם מנתחים אירועים, משתפים ביקורות על התנהלות ומשלבים שיח משפחתי. פרקש מודה בחיוך כי הוא אינו פעיל בה במיוחד, ובתקופה האחרונה הקבוצה בילתה אצלו במכשיר בעיקר בארכיון. "אני יודע שקבוצה כזו נשמעת 'וואו'. אבל בסוף זו קבוצה משפחתית, עם נושאים טיפה יותר ממוקדים".

מה ההורים שלך חושבים על ההתנדבות שלכם?

"אני מאמין שהם חושבים שזה חיובי. אבל אם תשאלי אותם על כך, הם לא יגידו כלום מעבר לכך שהם רווים נחת מכולם".

לפני מספר חודשים צילמו במד"א תמונה של שבעת האחים והגיס – כולם עם מדי הארגון. כתבה בתקשורת על המשפחה המתנדבת זכתה לתגובות רבות, נרגשות ומפרגנות. עם זאת, ועל אף שנותיו הרבות כמתנדב, פרקש מבקש להזכיר כי ההתנדבות מביאה עימה גם מורכבויות.

"חשוב לי לדבר דווקא על נקודות הפחות מדוברות. קודם כל – האיזון. יש אנשים שמתנדבים בתדירות גבוהה, וזה גורם לחוסר איזון כלפי הבית. יש גם שעושים את זה מתוך בריחה, ולצערי אני מכיר מקרים שהדבר אפילו הוביל לגירושין". פרקש משתף, כי בשנים האחרונות בחר להתנדב במשמרת אחת פעם בשלושה שבועות. חייו עמוסים בהיותו בן זוג לרעייתו, אב לשבעה ילדים ועובד לפרנסתו כהנדסאי חשמל. "ההתנדבות המרכזית היא בבית", הוא מדגיש.

נקודה רגישה נוספת, ופחות מדוברת, עוסקת במשמרות משותפות עם בני המין השני. "אני מקפיד מאוד לא לעשות משמרות עם בנות. הבנות היחידות שאני עושה איתן משמרות הן האחיות שלי".

במסגרת ההתנדבות נתקלים המתנדבים גם באנשים קשי יום, שהטיפול בהם עלול לעורר לעיתים תחושת סלידה. לפרקש חשוב לדבר על היחס הנכון במקרים כאלו. "המטרה היא להציל חיים ולעזור לבן-אדם – בין אם הוא שיכור ומכור עם ריחות לא נעימים, בין אם הוא מתמודד נפש, ובין אם הוא במצוקה אחרת כמו אירוע לבבי. אני לא מקבל הבחנה בין המקרים", הוא מבהיר. "אמנם לפעמים צריך להיות תקיף יותר בעת טיפול באנשים ש'עושים שטויות', אבל זה לא אומר שאני מתייחס אליהם בזלזול".

"עושה מה שביכולתי לעשות" - בזירת תאונה

"מקרה של פעם בקדנציה"

כשאני מבררת, האם כאדם דתי הקב"ה נוכח עימו בהתנדבות, הוא מתפלא על השאלה: "הקב"ה נוכח בכל רגע ורגע. אין רגע שהוא לא נוכח בגלוי, ובתור בעל עסק עצמאי אני חווה יום-יום את הנוכחות שלו". הוא מציין כי הזדמן לו לפנות חולים גם בשבת. "לחזור בשבת זה כביכול חילול שבת (יש לציין כי לפי פסיקת רבנים רבים, איש צוות רפואי רשאי לשוב בשבת גם אם הדבר כרוך בנסיעה – מ.ל.). אבל כשאגיע למעלה אחרי 120, ישאלו אותי הרבה שאלות. על הדברים האלו אני יודע שאני נקי".

אין מקרים של התנגשות בין ההלכה לבין דברים שצצים בשטח?

"אני לא מכיר אף סיטואציה כזו. אם מישהו בוחר לעשות שטויות בנים-בנות או דברים דומים, זה כי הוא בחר להתנגש עם ההלכה. הצלת החיים לעולם לא תתנגש עם ההלכה, כי היא עצמה ההלכה". בשולי הדברים, פרקש אומר כי ישנן התנגשויות מצפוניות שאינן הלכתיות, כמו טיפול במחבל בזירת פיגוע, כאשר הפרוטוקול מחייב את אנשי ההצלה להעניק לו טיפול מלא.

אחד האירועים המרגשים בהם טיפל התרחש לפני מספר שנים, והוא מכנה אותו "מקרה של פעם בקדנציה". דפיקות בהולות הזעיקו אותו לשכן ברחוב סמוך, שסבל ממועקה בחזהו. "נכנסתי לחדר, ומכיוון שאני קצת עם ניסיון, זיהיתי מיד שמדובר בפרפור חדרים, כלומר דום לב".

בעזרת שכן נוסף, שבעברו שימש כחובש, החולה הורד לרצפה וקיבל שוק חשמלי מדפיברילטור שנמצא ברכבו של פרקש, ולאחר מכן סדרת עיסויים. "פתאום הבן-אדם שעל הרצפה פתח את פיו ואמר: 'כואב לי, תפסיק'. אמרתי לאנשים מסביב: 'תסתכלו, לפנינו תחיית המתים'".

לסיום, אתם אמנם חבורה שלמה שמתנדבת, אבל כבכור האחים אתה צועד במסלול הזה כבר מעל שני עשורים. מהיכן נובע הכוח להתמיד ולהחזיק מעמד לאורך זמן?

"הבסיס הוא קודם כל האיזון בין ההתנדבות לחיים האישיים", הוא מסביר. "גם כשיש הבנה עמוקה של ערך הנתינה, אי אפשר לשרוד לאורך זמן בלי לשמור על האיזון הנכון". לצד האיזון, הוא מזכיר את המעטפת הקהילתית של איחוד הצלה בדרום הר חברון, שהפכה עבורו למשפחה שנייה: "כשהבת שלי נולדה, היא הייתה בטיפול נמרץ בגלל דימום בראש. איחוד הצלה דאגו לי במה שצריך בתקופה הזו".

ומה הדלק העיקרי במנוע? פרקש מנסה לענות, אך לאחר מחשבה משיב בכנות: "לא יודע לומר. אולי זו נקודת האחיזה שלי בעולם הבא".