"הרב הבר זצ"ל עמד ליד ינון ולא האמין: 'אין מצב שהוא חולה כליות'"

קוביות חזה העוף הושחלו על שיפודים והונחו על גבי הרשת, יחד עם קציצות הקבב ופרוסות העגבנייה. המבצע הכיתתי הושלם בהצלחה, והנערים קיבלו את שהובטח להם – ערב 'על האש'. קשה היה לפספס את הנער הצנום שניצח על המלאכה, ודאג שהכול יתבצע על הצד הטוב ביותר. איש מהמשתתפים לא ידע כי גם בערב הזה, כמו בערבים קודמים, הוא לא יטעם דבר מהבשרים המגרים.

ינון יוליס התמודד עם תפקודי כליה נמוכים מרגע לידתו, אבל לא נתן למגבלות לנצח את שמחת החיים שלו והרגישות לזולת. הוריו, אבי ושמרית יוליס, מספרים על הדרך המיוחדת בה התמודד עם מחלתו, על לכתו בפתאומיות בתאונת דרכים ועל האופן בו בחרו להמשיך.

"אין מצב שהוא חולה"

כששמרית הייתה בהריונה השני, היא התבשרה כי העובר סובל מכליות היפר-אקוגניות. בדיקת דם שנערכה לתינוק לאחר לידתו גילתה, כי שתי כליותיו ביחד עומדות על 35 אחוזי תפקוד בלבד. "כששאלתי את הרופאים מה הצפי, הם ענו לי שעד גיל שלוש הוא יעבור את ההשתלה הראשונה". כששמרית תמהה על הביטוי "ההשתלה הראשונה", הוסבר לה כי כליה מושתלת מחזיקה מעמד כ-17 שנה. "אמרו לי שיש מישהי שכבר השתילו לה חמש כליות".

שמרית שמעה את התחזיות הקודרות, וסירבה לקבל אותן. "החלטתי שאין מצב שזה מה שיקרה לילד שלי, והתחלתי לחפש כל מיני דברים אלטרנטיביים, בשביל לנסות שהכליות יחזיקו כמה שיותר. למרות כל המאמצים, לא יכולתי לדמיין שעד גיל 20 וחצי הוא עדיין יתפקד ללא השתלה", היא מחייכת.

אבי מוסיף כמה אנקדוטות, שממחישות עד כמה תפקודו המיטבי של ינון לא היה מובן מאליו. הוא מספר כי לשמרית ולינון היה סוג דם זהה, ומסיבה זו שמרית החלה תהליך של תרומת כליה עבור בנה. "הגענו לבילינסון, שם קיים המרכז הגדול ביותר להשתלות כליה. הצוות הרפואי הסתכל על שלושתנו ושאל: 'מי החולה שצריך לקבל כליה?'. מדובר באנשים שיודעים איך נראה חולה כליות, והם היו בטוחים שינון הוא התורם".

במקרה אחר, שהתרחש חודש לפני שינון נהרג, הרב ישעיהו הבר זצ"ל, מייסד ארגון "מתנת חיים", הגיע ליישוב מגוריהם, לסעודת הודיה של תרומת כליה מקומית. "ינון בדיוק חזר מהצבא, וביקשנו מהרב שיפגוש אותו. הרב שאל היכן הוא, ועניתי לו: 'פה, עומד לידך'. הוא הסתכל סביבו ולא הבין: 'מה זאת אומרת עומד לידי?'. ינון הגיע – מטר שמונים, עם מדים, תיק ענק על הגב וארבעת המינים ביד. הרב הבר הרי מכיר חולים מקרוב, והוא אמר לי בנחרצות: 'אין מצב שהוא חולה כליות'", אבי משחזר בחיוך.

כפעוט - עם 35 אחוזים של תפקודי כליה

איך הרופאים מסבירים את זה?

"הם אמרו לנו שאין להם מושג איך זה קרה. כשינון נהרג, בגיל 20 וחצי, הוא עמד על 12 אחוזים של תפקודי כליה. קודם כל, ברור שזה נס ומתנת שמיים. רק הקב"ה יודע איך הוא החזיק מעמד כל כך הרבה שנים ללא השתלה.

"אם לנסות קצת להסביר בכל זאת, כל הקרדיט פה לשמרית", הוא מפרגן. "היא נלחמה עליו כמו לביאה, הלכה מרופא אלטרנטיבי לרופא אלטרנטיבי ושינתה את התזונה בכל פעם מחדש, בהתאם להחמרה של מצב הכליות. בשלב מסוים גם הרופאים אמרו לה את זה".

ינון יוליס ז"ל כחייל

"אבל הוא רק בן 8"

כבר כילד, ינון לקח את מחלתו באופן רציני ומלא בגרות. "מגיל 8 עד גיל 14 הוא קיבל זריקות של הורמון גדילה. לפני שהתחלנו, הגיעה אחות לתת לנו הדרכה והביאה איתה בובה להתנסות", נזכרת שמרית. "אבי התנסה ואני התנסיתי, ואז אמרתי: 'טוב, עכשיו הגיע התור של ינון'. האחות הסתכלה עליי נדהמת ומלמלה: 'מה זאת אומרת, הוא רק בן שמונה!'. הסברתי לה שאני פה בשביל ללוות את ינון, אבל בסופו של דבר הוא שצריך לחיות עם זה ולדעת להתמודד עם הדברים". ינון התנסה, וכעבור חודש החל להזריק לעצמו בקביעות ובהתמדה.

בטיול - לא נתן למגבלות לעצור אותו

שמרית ממשיכה לספר על ינון כנער מתבגר, "בחור שמבחינתו היה רוצה לאכול בשר כל היום", כהגדרתה המחויכת. "יחד עם האנשים שליוו אותנו, הגענו להחלטה שכדאי שיאכל לא יותר משתי מנות חלבון בשבוע. ינון החליט שהוא שומר את הזכות הזו לשבת קודש. בליל שבת הוא היה אוכל מנה של דג פורל, שכמות החלבונים בו יחסית קטנה. הוא מאוד נהנה מזה, כי אף אחד בבית לא קיבל פורל חוץ ממנו", היא צוחקת. "ההגבלות לא מנעו ממנו לעשות כלום", מדגיש אבי. הוא מתאר כיצד ינון היה שותף ונתן יד בכל פעילות חברתית, גם אם לא היה יכול ליהנות מהכיבוד שהוא עצמו עמל על הכנתו. לאחר מותו נדהמו בסביבתו לשמוע כי היה חולה כליות. גם הבודדים שידעו על כך לא הבינו כי מדובר בעניין רציני.

אחת התכונות שבלטו בינון הייתה אכפתיות ותשומת לב לסובבים אותו. כשהיה בכיתה ד', ערכו בני הכיתה מדורה משותפת לרגל ל"ג בעומר. "תוך כדי ההכנות, הוא גילה שיש חבר שלא רוצה לבוא, כי החבר'ה פגעו בו. ינון ארגן כמה חברים, וביחד הם הלכו אליו והודיעו לו שעד שהוא לא בא גם הם לא יבואו, גם אם המחיר הוא שלא תהיה מדורה. לבסוף החבר התרצה לבוא".

ינון וחבריו לישיבת חספין

מקרה אחר אירע בעת לימודיו בישיבה הקטנה. "בשבת זכור, הנכד הקטן של ראש הישיבה הרגיש לא טוב ופונה לבית החולים. ינון מיד רץ אחרי האמבולנס ודאג להביא להם אוכל ויין, שיהיה להם לקידוש. בהמשך השבת, ראש הישיבה ניסה ללמד משהו. החבר'ה לא שיתפו פעולה, והוא יצא בכעס מחדר האוכל. ינון נעמד על השולחן מול 400 תלמידים, והתחיל לשטוף אותם: איך הם מעיזים להתנהג ככה, אחרי מה שהרב עבר עם הנכד שלו? הוא אמר להם שיתביישו, ודרש שכולם ישתקו, שיתנהגו כמו שצריך, והוא ילך ויחזיר את הרב". שמרית מוסיפה פרט קטן: "באותו שלב ינון באופן אישי היה בעימות מול ראש הישיבה, והיה על סף עזיבה. אבל העניינים האישיים שלו לא היו קשורים לכך שהתלמידים היו לא בסדר באותו רגע".

"לחשוב מה אתה יכול לעשות עם הנתונים שקיבלת"

לאבי חשוב לציין את העמידה של ינון על מידת האמת והדבקות בעקרונותיו ללא פשרות. "כשהיה בשלב של גיוס, הוא התבקש יום אחד לבוא לאיזה בניין ברמת גן. הוא אמר לי: 'אבא, אני לא יודע מה זה, נשמע לי שב"כ או מוסד'. הסעתי אותו לשם, וזה באמת היה בניין חסר ייחודיות לחלוטין. כשחזר שאלתי איך היה לו, והוא סיפר שבמהלך הריאיון שאלו אותו מה יעשה אם יצטרך לחלל שבת. ינון ענה להם: 'אשאל רב'. המראיין תהה 'אבל יש לנו רב', וינון השיב אוטומטית: 'תלוי מי הרב'. כלומר, אני לא מוכן לסמוך על כל רב שמותר לחלל שבת. באותו רגע נגמרה הקריירה הקצרה, שאולי הייתה יכולה להיות לו, בשירות החשאי".

עם רופאי הנפרולוגיה בשערי צדק - פרופסור פרישברג, רחל כהן וד'ר חוני רינת

ינון התמודד כילד וכנער עם הגבלות לא פשוטות. זה עורר בו כעס או שאלות כלפי בורא עולם, מדוע דווקא הוא זה שנאלץ להתמודד?

"כשהוא היה בן 19, בסוף שיעור א', היה לו משבר גדול", משיב אבי. "הוא בא אלינו ושאל: 'למה הקב"ה זרק עליי את התיק הזה? מה חטאתי?'". ינון הזכיר בפני הוריו את התפריט המהודק, את המאבק שעליו לעבור כדי שיאושר לו להתגייס, וגם את הטיולים בהם בעוד חבריו קונים פינוקים שונים, הוא נאלץ ללכת לאגף הירקות. אפילו כמויות המים ששתה היו מחושבות בקפידה.

"ניסינו להסביר לו, וראינו שאנחנו לא נותנים לו תשובה מספקת", משתף אביו של ינון. הם יעצו לו לפנות לרב שי וינטר, אז הר"מ שלו בישיבת חיספין, וכיום גם רב היישוב. "הרב וינטר החל ללמוד איתו כל שבת בצהריים את הספר 'איש האמונה' של הרב סולובייצ'יק.

"כחלק מהלימוד, הרב וינטר הסביר לינון שכדאי שייקח את המילה 'למה' וינקד אותה אחרת – כלומר: 'לשם מה?'. הוא אמר לו שעל 'למה' הוא לא יקבל תשובה – ככה הקב"ה הוביל אותך לעולם – אבל כיוון אותו לחשוב: מה אתה יכול לעשות עם הנתונים האלה? איך תקדם את העולם מהמקום האישי שלך? זה הפך לינון את כל תפיסת החיים. מאותו רגע הוא פשוט פרח ביחס למה שהיה קודם".

"מאבק בין שמיים לארץ"

לפני שבע וחצי שנים, במוצאי שבת חופשית מהצבא, ינון תכנן לנסוע מבית הוריו ביישוב טלמון למסיבת אירוסין של חבר שנערכה בירושלים. חבר נוסף היה אמור לאסוף אותו, אך נתקע בפקקים והודיע שלא יגיע. "הוא בא אלינו ממש מבואס, התיישב על המיטה ואמר לי: 'אמא, אין לי איך להגיע'", משחזרת שמרית. כשראתה את אכזבתו העמוקה, היא הציעה לו שייקח את הרכב המשפחתי. אבי ושמרית מציינים כי ינון היה נהג זהיר באופן בלתי רגיל, והם נתנו אמון מלא בנהיגה שלו. ינון נענה להצעה, נפרד מהוריו ויצא לדרך.

רבע שעה לאחר מכן הוא נפגע בתאונה. בקטע דרך חשוך עמדה משאית של בן מיעוטים, עם פנסים כבויים, מתוך מטרה לפנות לכביש לא חוקי שנפרץ בשדה סמוך. ינון הבחין בה ברגע האחרון, אך לא הספיק לבלום. "בוחן התנועה הגדיר את זה כמלכודת מוות", הם אומרים. הוא נפצע קשה בראשו, ובמשך חמישה ימים שכב מחוסר הכרה.

"כמות התפילות, ספרי התהילים, לימוד התורה והקבלות של המעשים הטובים לרפואתו הייתה מטורפת. כאילו הקב"ה אמר: אני יודע שזה הסוף, אבל בשבוע האחרון שלך אתה תרים עוד כל כך הרבה אנשים למעלה. הרגשנו מאבק בין שמיים לארץ", אבי מספר בגעגוע. "משמיים מושכים אותו, ומהארץ מושכים אותו. אני בטוח שחמשת הימים עשו רעש מטורף בעולמות העליונים, אבל כנראה שההחלטה הייתה שבשמיים רוצים אותו יותר".

אור ליום שישי, בשעה ששמרית פנתה לנוח ואבי נותר לקרוא תהילים ונמנם ליד בנו, הגיעה הקריסה. במשך שעתיים הרופאים עמלו על החייאה. "ראינו את הגרפים במכשירים – הוא ממש נאבק. אחרי שאמרנו וידוי, ניגשתי אליו ואמרתי לו: אנחנו לא כועסים עליך, אנחנו מבינים שאתה סובל ואנחנו מרשים לך ללכת. דקה לאחר מכן המכשירים השתתקו".

בחתונת אחותו, זמן קצר לפני שנהרג

סטירה ולטיפה

ינון נפטר ביום שישי לפנות בוקר. בשבת הסמוכה לפטירה אבי ושמרית בחרו להתכנס עם בנותיהם בביתם. שמרית מתארת כיצד שוחחה עימן על הרגשות הכואבים שצפים בעקבות המוות הפתאומי, והסבירה כי הם יכולים להתקיים בד בבד עם אמונה בקב"ה ואינם סותרים אותה. היא הוסיפה ואמרה לבנותיה שכעת, לאחר לכתו של ינון, בכל אחת מהן נמצא "ינון קטן", ועליהן לדאוג שהכוחות המיוחדים שלו ימשיכו כאן בעולם.

שנתיים וחצי לאחר מותו של ינון, שמרית – שהייתה אז בת 47 – ילדה בן. הוא קיבל את השם המצמרר 'מתניה'. "הברית יצאה בשבת. ביום שישי, דודים של שמרית קפצו להגיד מזל טוב ושאלו איך נקרא לו. אמרתי להם: 'אני לא אגיד לכם איך נקרא לו, אבל אגיד לכם איך לא נקרא לו - שום דבר שמזכיר את ינון. הילד הזה לא יגדל כתחליף לאח שלו. הוא לא בא למלא את החסר, אלא הוא יגדל כנשמה בפני עצמה'.

ינון ז"ל כתינוק

"הרגשתי ששנתיים וחצי קודם הקב"ה זרק אותי למדבר ונתן לי את הסטירה, שעדיין איני יודע איך להכיל אותה. אבל מצד שני, כעת יש את הלטיפה של מידת הרחמים", מוסיף אבי. בני הזוג יוליס מתארים בחיוך את מתניה, כיום בן 5, כילד שובב ומלא חיים, שמשמש כחבר טוב לאחייניתו, בת גילו, המתגוררת אף היא ביישובם.

"קיבלתי מתנה לעשרים שנה ושבעה חודשים", אומר אבי לסיום. "אם מישהו היה אומר לי לפני שנולד 'תקבל אותו ל-20 שנה ושבעה חודשים, לוקח או לא לוקח?' – ברור שהייתי משיב בחיוב. הוא מציין כי כיום הוא ורעייתו מעבירים יחדיו שיחה בשם "ובחרת בחיים". את השיחות הם מעבירים ללא עלות ומתוך תחושת שליחות.

"אם אני מנסה למקד את התובנה המרכזית שקיבלתי ממה שעברנו, אז היא קשורה לבחירה איך להתנהל ולפעול בעולם", מסכמת שמרית. "כי מה שקורה לנו – קורה. אבל הבחירה שבידינו היא מה לקחת מזה, ואיך להסתכל על הדברים".